"המדינה מתייחסת לשכול של ההורים ובנות הזוג. השכול שלנו שקוף"
ארבעה אחים ממשפחת ריבלין נסעו למסיבת הנובה. כשהתחילה המתקפה הרצחנית, יוחאי הצליח להסתתר ברכב ונשאר על הקו עם גיגי, שנורה לפני שהספיק להיכנס אחריו; ינון שרד במחבוא מתחת לעץ, ואביעד נרצח לידו. יוסי, הבכור, בחר לתעל את הכאב לעמותה שהקים למען אלמנות ויתומי צה"ל: "זה לא רק בשבילם. זה גם בשבילי. זה הריפוי שלי"
שלוש דקות עברו מהרגע שיוחאי ריבלין נכנס לסיטרואן ברלינגו, התכסה בין הכיסאות האחוריים בשמיכה שבשגרה שימשה את כלבו האהוב, ועד שהטלפון צלצל. אחיו גיגי היה אמור להיכנס אחריו. במקום זה הוא התקשר ולחש: "יוחאי, חטפתי שלושה כדורים בגב".
כמה עשרות קילומטרים משם, בבית שמש, יוסי ריבלין, אחיהם הבכור של יוחאי וגיגי, ישב בביתו מבלי לדעת שאחיו נמצאים בסכנה. הוא בחור דתי, וזה היה חג. למרות שהיה מנותק מאמצעי התקשורת, וגם הנייד שלו היה כבוי, הגיע לאוזניו שיש אירוע בטחוני בדרום.
הוא גם ידע שארבעת אחיו נמצאים במסיבה באזור העוטף, אבל לא תיאר לעצמו שה"אירוע הביטחוני" התרחש בדיוק במקום שבו הם נמצאים, בקיבוץ רעים, וודאי שלא דמיין שהם בסכנת חיים.
גם לקראת צאת החג, כשאחד מהשכנים אמר לו שיש מסיבה עם הרבה הרוגים, יוסי עדיין לא קישר בין האירוע הביטחוני לאחיו. רק במוצאי החג, כשפתח את הנייד, הוא גילה לתדהמתו שהאירוע הביטחוני חמור הרבה יותר משחשב.
שני אחים שרדו, שניים נרצחו
ההודעות בתקשורת, בקבוצות הטלגרם וברשתות החברתיות לא הפסיקו לזרום, וביניהן הייתה גם הודעה אחת שהותירה את יוסי עם דופק מואץ וזיעה קרה: פוסט קריאה לעזרה ובו, שחור על גבי לבן, מוזכרים שמותיהם של ארבעת אחיו - יוחאי, גדעון-הראל - או פשוט גיגי, כפי שכונה על ידי כל מי שהכיר אותו - אביעד וינון. ארבעה אחים שהיו במסיבת הנובה ברעים, וכעת נעדרים.
יוסי: "תוך שנייה כבר התקשרתי להורים, וקיבלתי מהם תמונת מצב עדכנית שיוחאי וינון נמצאו בחיים, אבל אביעד וגיגי עוד לא. אף אחד לא שמע מהם מאז תחילת המתקפה בשעות הבוקר".
רק לקראת עשר וחצי בלילה, יוסי והוריו הצליחו ליצור קשר עם יוחאי שסיפר להם שעם תחילת המתקפה, כשהמחבלים פלשו לאזור המסיבה, ארבעתם הסתתרו ליד מכולה צהובה. אבל הירי הלך והתקרב, ו"בשלב הזה הם החליטו להתפצל לזוגות כדי למזער נזקים", יוסי חוזר על דברי אחיו.
"יוחאי וגיגי התחילו לרוץ לכיוון הרכב שאיתו הגיעו למסיבה. יוחאי הצליח להיכנס פנימה ולהסתתר מתחת לשמיכה, אבל גיגי לא הספיק והתקשר אליו כשהוא פצוע קשה מירי. בשיחה הוא עוד הצליח להסביר לו איפה בדיוק הוא נמצא".
יוחאי רצה לצאת מהרכב, אבל צעקות המחבלים בערבית, קולות הירי והכאוס ששרר בחוץ גרמו לו להבין שאם ייצא, גורלו יהיה כשל אחיו. במקביל, הוא ניסה להזעיק עזרה בכל דרך אפשרית - אבל ללא הצלחה.
"כולנו מכירים את הקריסה המטורפת שהייתה באותן שעות. היה קשה מאוד להתקרב לאזור, ורוב צוותי הרפואה שניסו בכל זאת להגיע, נפגעו בעצמם", מספר יוסי. "כשיוחאי הבין שאין מי שיעזור להם, הוא המשיך להיות על הקו עם גיגי עד לנשימתו האחרונה".
אחרי שש שעות וחצי שבהן יוחאי הסתתר ברכב, מתחת לשמיכה, הגיע כוח של גבעתי וחילץ אותו יחד עם מבלים נוספים שהתחבאו באזור.
במקביל, צוותי רפואה שהצליחו לפלס את דרכם למקום, שעד לפני כמה שעות עוד שקק חיים צעירים ומאושרים, החלו לטפל בפצועים הרבים שנותרו שם. אבל עבור רבים מהם זה כבר היה מאוחר מדי.
"מה איתנו, האחים? אנחנו לא מקבלים שום דבר. לא מכירים בנו, אנחנו לא מקבלים הקלות, מלבד טיפול פסיכולוגי חינמי לתקופה מסוימת. אנחנו השקופים של עולם השכול, למרות שגם לנו כואב וקשה. בסוף איבדנו את האחים שלנו, בשר מבשרנו"
בין כל הפצועים, יוחאי הצליח לזהות גם את גיגי. "הוא קרא מיד לאחד מהפרמדיקים שהיו שם, ואמר לו: 'תאשר לי שזה מה שאני חושב'. הפרמדיק הסתכל עליו, עשה תנועה של 'כן' עם הראש ויוחאי הבין שזה נגמר, שגיגי נרצח", משחזר יוסי בכאב.
יוחאי רצה שאיש מקצוע יודיע למשפחתו על מותו של גיגי, אבל נאמר לו שזה עלול לקחת ימים ואפילו שבועות - והוא נאלץ להודיע להם בעצמו.
"על גיגי ידענו כבר ממוצאי שבת", אומר יוסי, "אבל על אביעד לא ידענו כלום במשך ארבעה ימים, עד שדפקו להורים שלי על הדלת ובישרו להם שגם הבן השני שלהם נרצח".
"בוחר לראות את הנס שהיה פה"
שני אחים חזרו הביתה. שניים נקברו - ויוסי, שיודע כמה בקלות היה יכול לקבור ארבעה אחים, לא מנסה ליישב בין הדברים. "זה דיסוננס מאוד לא פשוט. אבל בסוף אני בן אדם מאמין ובוחר לראות את הנס שהיה פה, שלפחות שניים מהאחים שלי הצליחו לשרוד".
"זה לא היה עניין של אם הם יירצחו, זה היה עניין של מתי", אומר יוסי. "יוחאי שכב ברכב במשך שש שעות וחצי, בלב האירוע כשמסביבו אש תופת, ושמע את כל הצרחות, הירי, המחבלים שטובחים בלי רחמים בכל מי שמולם.
"הוא שמע גם את האנשים מתחננים בפני המחבלים שלא יהרגו אותם. והיה גם בחור אחד שהתחנן בפני המחבל שיהרוג אותו ולא את בת הזוג שלו. זאת טראומה לכל החיים".
ינון, האח הנוסף ששרד, היה אז חייל בגולני. הוא נשאר עם אביעד באזור המכולות, ואביעד נורה ונרצח מול עיניו. ינון, בתושייה יוצאת דופן, חפר לעצמו מחבוא קטן מתחת לעץ, בדיוק במקום שדרכו עברו המחבלים, ושרד.
מאז שהשכול הכה במשפחתו, יוסי למד שגם במקרה של אובדן יש היררכיה - תשומת הלב ניתנת להורים ולאלמנה, ואילו האחים נשארים בצד, ללא הכרה או תמיכה משמעותית מצד המדינה.
"ההורים, בת הזוג והילדים, אם יש כאלו, מקבלים מהמדינה את כל המעטפת והתנאים", הוא אומר ומסייג את דבריו, "ושלא תביני לא נכון, מגיע להם הכול. אני רואה מה עובר על ההורים שלי, שאיבדו שניים מהילדים שלהם בצורה טרגית כל כך, וכמה שהם זקוקים לתמיכה הזאת.
"אבל מה איתנו, האחים? אנחנו לא מקבלים שום דבר. לא מכירים בנו, אנחנו לא מקבלים הקלות מלבד טיפול פסיכולוגי חינמי לתקופה מסוימת. אנחנו השקופים של עולם השכול, למרות שגם לנו כואב וקשה. בסוף איבדנו את האחים שלנו, בשר מבשרנו".
ובכל זאת, הוא מתעקש שכאשר הקים לזכר אחיו את עמותת "לנצח אחים", לא היעדר המענה מצד המדינה לאחים שכולים, היא שהניעה אותו. "זה לא נולד מחוסר. זה נולד מריפוי. להקים משהו גדול לזכר האחים שלי - זה מה שמרפא אותי, וכל מה שאני עושה מאז האסון הוא בשבילם.
"בהתחלה הייתי עסוק בכולם חוץ מאשר בעצמי; עזרתי להורים, עזרתי לאחים, הייתי שם בשבילם. ואז נשארתי לבד מול הכאב, והבנתי שיש לי שתי אפשרויות - או להתרסק, ליפול ולהגיד 'זהו', וכולם היו מבינים אותי. או לקחת את הכאב, את השכול ואת האובדן, ולהקים מהם משהו לזכר האחים שלי, שיעשה טוב גם לאחרים. בחרתי באפשרות השנייה, ולשמחתי זו התבררה כהחלטה נכונה".
מאז, במסגרת העמותה, הוא והמתנדבים שלצדו מארגנים ימי כיף לאלמנות ויתומי צה"ל, מעבירים ימי גיבוש לחיילים בבסיסים ומחוצה להם, ובין אירוע לאירוע שומרים על קשר הדוק עם המשפחות, ומספקים להם אוזן קשבת לצד תמיכה כלכלית.
האירוע האחרון של העמותה התקיים לפני כמה ימים, בחול המועד סוכות: יום כיף במלון "האלה" ליד בית שמש - אליו הוזמנו יותר מ-200 משפחות של אלמנות ויתומי צה"ל - שכלל הפנינג, הופעות ופינוקים.
לדברי יוסי המטרה של האירוע, לפני הכול, הייתה להראות למשפחות שלא שכחו מהן. "בעוד כמה ימים נציין שלוש שנים ל-7 באוקטובר, ויש כבר מי שחושב שהגיע הזמן להמשיך הלאה", הוא אומר בכאב. "אבל הכאב לא חולף, ומי כמוני מבין את זה. וכמו שאני לא רוצה שישכחו ממני, ככה אעשה הכול כדי שמשפחות שכולות אחרות לא יישכחו וירגישו שיש מי שדואג להן ועומד לצידן".
מאיפה הכוחות לארגן הפקה כזו, ימים ספורים לפני האזכרה לגיגי ואביעד?
"את כל הסטרס ואת כל האנרגיות הקשות שלי מהאובדן, ובטח כשמתקרבים לתאריך שבו הם נרצחוף אני מוציא על הדברים האלה. ואת יודעת מה, כמה שהאלמנות, היתומים והחיילים נהנים - אני נהנה הרבה יותר. כי בסופו של דבר, כמו שאמרתי קודם, זה לא רק בשבילם. זה גם בשבילי. זה הריפוי שלי".