"הבטחנו לעדי ש'נחגוג את החיים', כמו שהיא ביקשה"
ב-7 באוקטובר סמ"ר (במיל') עדי ברוך ז"ל - ששירתה בסדיר כסמב"צית חי"ר בחטמ"ר יהודה, ומאז השחרור לא עשתה אפילו יום מילואים אחד - לא קיבלה צו 8. היא הפעילה את כל הקשרים האפשריים עד שגויסה לשירות בשדרות, ונפלה מפגיעת רקטה ביומה הראשון בעיר. שלוש שנים אחרי, אמה אורית מספרת על התחושה שהקדימה את הבשורה ועל עמותת "משפחה אחת", שבה התנדבה עדי כנערה, ושמלווה היום את בני משפחתה
במוצאי שמחת תורה הפיקה אורית ברוך ארבע במות של הקפות שניות, במסגרת עבודתה בעיריית פתח תקווה. למחרת כבר עסקה בארגון האזכרה לבתה, סמ"ר (במיל') עדי אודיה ברוך ז"ל, שנפלה ביום החמישי למלחמה, ב-12 באוקטובר 23'. בת 22 הייתה במותה.
"זה מעבר חד", אומרת אורית בריאיון לאולפן ynet. "מאז שאיבדנו את עדי, תקופת החגים קשה לנו במיוחד. אבל כמו שהבטחנו לה מעל הקבר, אנחנו ממשיכים ובוחרים בחיים".
זו גם הייתה בקשתה של עדי עצמה, בשיר שכתבה שנה לפני שנהרגה:
"ואם אי פעם אמות לפני שיגיע זמני,
אני רוצה שתחגגו את החיים ולא תתאבלו על מותי".
עדי, מספרת אמה, הייתה ילדה מלאת חיים. "מטר וחצי של שובבות, עם המון שמחה ואושר. ועכשיו החיים שלנו הם רכבת הרים: בחג ובאירועים משפחתיים אנחנו מנסים לשמוח, ואז מגיעים רגעים של עצב - אני קוראת להם ה'נפילות'.
"הגעגוע לעדי שורף בלב, והכול מתערבב", היא מוסיפה, "אבל אנחנו משתדלים לדבוק בהבטחה שנתנו לה, וגם לעצמנו".
"נלחמה לקבל צו 8"
ב-7 באוקטובר 23' עדי כבר הייתה צלמת חתונות מצליחה. כמה שנים קודם לכן השתחררה משירות סדיר כסמב"צית חי"ר בחטמ"ר יהודה, עם תעודת מצטיינת מח"ט, ומאז לא נקראה למילואים אפילו פעם אחת. גם באותה שבת ארורה, מי שקיבל צו 8 היה אביה, שהוקפץ לצפון.
"היא ממש כעסה עליו", מספרת אורית. "היא אמרה לו: 'אבא, איך יכול להיות שאותך לוקחים, כשאתה כבר זקן, ואותי לא?' וממוצאי שבת היא פעלה בכל גזרה אפשרית; יצרה קשר עם כל מפקד שהכירה בצבא, עם כל חבר שיכול לעזור, ודרשה שישלחו לה צו 8".
איך הגבת לזה?
"אמרתי לה: 'עדי, חכי רגע. אל תאיצי בהם. תמתיני עד שיקראו לך, אל תפני אליהם'. והיא עונה לי: 'אמא, אני לא יכולה להישאר שנייה אחת בבית אחרי שאנשים נטבחו ונחטפו ואנשים נלחמים בחוץ על הקיום שלנו כאן'".
אורית: "כשהיא הבינה שאבא שלה הוקפץ, היא ממש כעסה עליו. היא אמרה לו: 'אבא, איך יכול להיות שאותך לוקחים, כשאתה כבר זקן, ואותי לא?'"
בעקשנות שאפיינה אותה, עדי השיגה לבסוף את הצו המיוחל. "היא הייתה מאושרת עד הגג", אומרת אורית. "פשוט קרנה מאושר".
עדי שובצה לשירות מילואים בשדרות, ולא במקרה. סא"ל איתן דנא-פיקאר, שפיקד עליה בשירות הסדיר, שימש מהיום הראשון של המלחמה כקצין המבצעים של העיר.
בשיחות ביניהם, הבינו השניים שעדי תתרום הכי הרבה בעמדת התצפית של המוקד העירוני, שצופה על העיר כולה ועל הכבישים המובילים אליה. הם גם תכננו יחד מערך הגנה מפני חדירת מחבלים, שירכז במקום אחד את המצלמות של הגופים השונים בעיר. עדי הייתה להוטה כבר להתחיל.
ב-12 באוקטובר 23', נכנסה עדי לשדרות יחד עם קצין שלישות שנשלח ללוותה מביתה. עם כניסתם לעיר נשמעה אזעקת "צבע אדום". השניים עצרו את רכבם ותפסו מחסה, אולם רקטה ששוגרה לעבר העיר נפלה במרחק של פחות ממטר וחצי מהם.
הקצין נפצע קשה, ועדי נפצעה אנושות ונפטרה בבית החולים - חודש לפני יום הולדתה ה-23.
לב של אמא לא טועה
למשפחת ברוך לא דפקו על הדלת. את הבשורה הנוראית על מות בתה אורית גילתה לראשונה דרך הטלגרם, בזמן שהייתה בחמ"ל העירוני בפתח תקווה במסגרת עבודתה.
"פתאום קפצה לי הודעה על צעירה כבת 20 ועל גבר כבן 30 - זה היה הקצין שהביא את עדי - שנפצעו קשה ואנוש בשדרות", היא מספרת. "באותו רגע עברה בי תחושה שאני עד היום לא יודעת להסביר. משהו פיזי, כמו החיבור שיש בין אמא לילד בזמן ההריון והלידה. הרגשתי מין כאב בכל הגוף.
"התקשרתי לבעלי ואמרתי לו: 'אבי, קרה משהו לעדי'. הוא עוד ניסה לשכנע אותי: 'אורית, תפסיקי לחשוב שלילי'. אמרתי לו: 'לא יעזור לך. קרה משהו לעדי. לב של אמא אף פעם לא טועה".
אורית: "בדרך לבית החולים בעלי נאם לי נאום של תקווה והחזיק לי את היד חזק. אחרי איזה עשר דקות, המשפט היחיד שהצלחתי להוציא מהפה היה: 'אבי, עדי לא בחיים'"
היא יצאה במהירות מהחמ"ל ונסעה הביתה. בדרך נזכרה שבנה יכול לאתר את הטלפון של עדי, והתקשרה אליו. "הוא אמר לי: 'אמא, הטלפון שלה בבית חולים ברזילי באשקלון. מה קורה?'".
באותו רגע הרגישה אורית שהדם אוזל מגופה. מהבית התחילה להתקשר לבית החולים, ולכל מי שחשבה שיוכל לספר לה משהו על בתה. אחרי שעה של שיחות התברר שעדי אכן שם, ובשיחת טלפון עם בית החולים נאמר לה רק שהיא פצועה.
"כל הדרך לשם בעלי האמין באמונה שלמה שאנחנו הולכים להחזיר אותה הביתה", נזכרת אורית. "הוא נאם לי נאום של תקווה והחזיק לי את היד חזק. אחרי איזה עשר דקות, המשפט היחיד שהצלחתי להוציא מהפה היה: 'אבי, עדי לא בחיים'".
וואו. איך הוא קיבל את מה שאמרת?
"הוא מאוד כעס עליי, וגם אני כעסתי על עצמי, למה אני לא מצליחה להחזיק בתקווה כמוהו. רציתי להאמין שהיא בחיים, אבל בפנים, בלב, כבר הרגשתי שהיא לא. ובאמת, כשהגענו לברזילי מיד הכניסו אותנו לחדר משפחות, ובישרו לנו את הנורא מכול".
גם באמצע השנה
מאז נפילתה של עדי, מלווה את אורית ובני ביתה עמותת "משפחה אחת", שתומכת במשפחות שכולות.
"המשפחות האלה נתנו את היקר מכול, ואנחנו עושים הכול כדי להיות לצידן בכל רגע שאפשר", אומרת רותם גולדשטיין, רכזת בעמותה. "בריטריטים, בימי נופש וכיף, ובקשר האישי - בביקורים, בשמחות, באזכרות. בכל דבר שצריך".
"ובחגים", משלימה אורית.
מה קורה בחגים?
"רותם דופקת לנו בדלת עם עוגה ושי לחג, ועם החיוך הענק שלה. אבל המתנות הן לא העיקר. העיקר זה שזוכרים אותנו ובאים לחבק, במיוחד בימים הקשים, אבל גם באמצע השנה, כי אצלנו כל יום הוא קשה. רותם מדהימה, וכל הארגון הזה הוא מדהים ומחזק".
"יש לנו מערך מתנדבים גדול ורכזות שפזורות בכל הארץ, וכל מי שרוצה לעזור מוזמן להצטרף", אומרת רותם. "אפשר להיכנס לאתר של 'משפחה אחת' וליצור איתנו קשר. זה כל כך תומך, עוזר ומחזק את האנשים האלו, שבאמת הקריבו את היקר להן מכל עבור כולנו".
גם עדי התנדבה ב"משפחה אחת". בגיל 16, הרבה לפני שפתחה את העסק לצילום חתונות, לקחה על עצמה להיות צלמת העמותה בכמה מחנות קיץ שאורגנו עבור ילדי המשפחות. "זו סגירת מעגל מרגשת עבורנו", אומרת אורית.
בכל מה שעשתה, עדי הלכה עד הסוף: בהתנדבות, בצילום ובמאבק על הגיוס למילואים ב-7 באוקטובר. "עדי נהרגה כפי שחיה", היא מסכמת, "כשעשתה מה שרצתה".