"ביום שהחטוף האחרון שב לארץ, שאלתי את עצמי: 'מה עושים עכשיו?'"
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, ולאחר שנלחמו להשיב את יקיריהם ממנהרות החמאס, בני משפחות חטופים מגלים שהם לא יכולים לחזור לעבודה ולחיים של פעם. ויקי כהן, אמו של שורד השבי נמרוד, וענבר גולדשטיין, שבני משפחתה נרצחו ונחטפו בכפר עזה, מספרות על "דרך משלך", תוכנית הכשרה בשיתוף עמותת "255" לשורדי השבי ולבני משפחותיהם: "מצפים שנתפקד כמו לפני המלחמה, אבל אנחנו לא אותם אנשים"
במשך שנתיים, כל בוקר של ויקי כהן נפתח באותה מחשבה: אולי היום יקרה משהו. היא רצה מפגישה לפגישה, הפכה לאחת הדמויות המובילות במאבק להשבת החטופים, וחיכתה לרגע שבו בנה נמרוד, חייל צה"ל שנחטף ב-7 באוקטובר, יחזור הביתה.
כשהרגע הזה הגיע סוף סוף, אחרי יותר משנתיים, כהן התיישבה לכתוב את מה שעבר עליה ועל המשפחה. הספר, "מסע של אמא", ראה אור לאחרונה. אבל מסע של אמא, מתברר, לא נגמר ביום שהבן חוזר הביתה.
כמוה, רבים מבני משפחות החטופים ומשורדי השבי מגלים עכשיו שהעבודה והחיים שהשאירו מאחור כבר לא מתאימים למי שהם היום.
כהן היא אחת המשתתפות ב"דרך משלך", תוכנית משותפת לעמותת "255", שהקימו המשפחות עצמן, ולחברת ההכשרות "Elevation". התוכנית מלווה אותם בחיפוש אחר כיוון מקצועי חדש, ונותנת להם כלים מעשיים להתקדם אליו בקצב שלהם.
"אנחנו כל כך שמחים ומאושרים שנמרוד חזר אלינו", אומרת כהן. "הייתה לי תקווה שיחד עם החזרה שלו נחזור גם לעצמנו ולחיים, אבל אני רואה שזה לא בדיוק ככה. היום, מסתבר שיש הרבה קשיים, גם בריאותיים וגם רגשיים, שבעקבותיהם אנחנו מחפשים שוב משמעות ועשייה.
"צריך להבין שאנחנו לא האנשים שהיינו קודם, לפני החטיפה. אחרי אירוע כל כך מטלטל, נקודת המבט משתנה, הגישה לחיים משתנה, ונולדה גרסה חדשה של עצמנו שאנחנו צריכים לא רק להבין ולהכיר, אלא גם לצאת איתה אל העולם.
"וזה דורש משאבים, כוחות, עזרה והכוונה כדי להתמודד בשוק העבודה, כדי להצליח ליזום, לבנות את עצמנו, לחשב מסלול מחדש", אומרת כהן ומדגישה שהמדינה לצערה לא מעניקה מענה מספק עבור הקושי שעמו הם מתמודדים.
"המדינה לא חושבת לטווח הארוך, מה יהיו הצרכים של משפחות החטופים. אני מדברת עם לא מעט משפחות, ואני יודעת שגם הן מתמודדות עם לא מעט קשיים בנושא התעסוקתי וגם בנושא הבריאותי, שהמדינה לא מקצה להתמודדות איתם מספיק משאבים".
איך זה בא לידי ביטוי?
"למשל בכך שיש הגבלה על מספר וסוגי הטיפולים שניתנים לנו. גם התקצוב של משרד הביטחון שאנחנו מקבלים כי נמרוד חייל, דורש השלמה. המציאות הזו מובילה לכך שאני נאלצת להוציא כספים מכיסי על טיפול עבור עצמי, מה שלדעתי המדינה הייתה צריכה לעשות, או לפחות לסייע במימון".
ויקי כהן: "צריך להבין שהיינו עסוקים במשך תקופה מאוד ארוכה בהשבת החטופים מהשבי, ובזמן הזה עברנו שינויים גדולים. אני למשל כבר לא הייתי מסוגלת לחזור להיות שכירה, ובחיבור עם 'אלביישן' ועם '255', קיבלתי כלים חשובים כדי לצאת לדרך עצמאית"
כשמטה משפחות החטופים סיים את פעילותו, כהן פנתה לעמותת "255", ושם קיבלה קודם כל אוזן קשבת ותמיכה של אנשי מקצוע.
"אלו אנשים שרואים אותנו וחושבים על כל פרט שדרוש לנו כדי להשתקם אישית ומקצועית", היא אומרת. "אחרי כל מה שעברנו, כבר לא הייתי מסוגלת לחזור להיות שכירה, ובתוכנית קיבלתי כלים לצאת לדרך עצמאית".
מה בעיקר עזר לך שם?
"קודם כל המורים והמנחים, שהיו מעולים, והתוכנית עצמה, שנתנה מענה לצרכים של כל אחד בשלב שבו הוא נמצא. ליוותה אותנו עובדת סוציאלית שהחזיקה את כל המפגשים והייתה קשובה לכל אחד.
"'255' עזרה לי גם בהשקת הספר שכתבתי אחרי שנמרוד חזר, ומאגד רגעים וזיכרונות מהתקופה של השבי, לצד כל השינוי הפנימי שחוויתי. בסופו של דבר, עברתי תהליך פנימי עמוק שדרש ממני להשאיר מאחור את החיים הקודמים שלי. זה תהליך מאוד לא פשוט שכרוך גם בכאב", היא אומרת.
כאב שהוא מעבר לכאב החטיפה?
"כאב על כל מה שחווינו, כאב על שנתיים שבהן היינו בחוסר ודאות, זה לא שנמרוד חזר והכול נגמר. התקופה הזו חיה בתוכנו, ותמשיך להיות קיימת בתוכנו. הגוף זוכר הכול, ולוקח לו הרבה זמן לשחרר ולהבין שאנחנו כבר לא במצב חירום שהיינו בו. ולא בהישרדות שדוחפת אותנו לרוץ כל יום לפגישות כדי להציל את החטופים, לקום בבוקר ולצפות שאולי יקרה משהו חדש.
"לוקח זמן להתאושש מהאירוע המטלטל שחווינו, שהתיש את הגוף והנפש, ואם יש אנשים שרוצים לעזור ולקחו את זה על עצמם ויש להם את היכולות - אנחנו שמחים לקבל את העזרה הזו".
"אמרו לי: 'נסתכל עלייך בזכוכית מגדלת'"
ענבר גולדשטיין איבדה ב-7 באוקטובר את אחיה נדב ואת בתו הבכורה ים, שנרצחו בביתם בכפר עזה. גיסתה חן ושלושה מאחייניה - אגם, גל וטל - נחטפו לעזה ושוחררו בעסקה הראשונה, בנובמבר 2023.
כשגולדשטיין מתחילה לספר את הסיפור שלה, היא מבקשת לפני הכול לתאר את הקריירה שהייתה לה לפני הטבח. "עד חמישה באוקטובר עבדתי במשרדי פרסום", היא אומרת, "טיפלתי בתקציבים ובקמפיינים הכי גדולים במשק, אהבתי את העבודה שלי. בחמישה באוקטובר יצאתי מהמשרד, ולאחר מכן החיים התהפכו.
"בפברואר 2024 עוד חשבתי שאני חוזרת לעבודה הקודמת שלי ולעולם הפרסום, אבל הבנתי שזה לא הגיוני כי אנחנו משפחה חסרה וצריך לארגן את התא המשפחתי הרחב, להבין כל אחד את מקומו, להבין מה אנחנו רוצים להיות".
כלומר, להבין מחדש מי אתם בכלל.
"נכון. רק אחרי שהמשפחה שלי חזרה, בנובמבר 2023 , הפכתי להיות אחות שכולה, כי רק אז הצלחנו להתעסק במה שקרה. לשאול ולשמוע מה קרה בבית בזמן החטיפה, אלה פרטים שלא ידענו עד שחן והילדים חזרו. עד שלא שמענו מהם, לא ידענו מה קרה לאחי ולאחיינית שלי. רק אז התחלנו לעכל את מה שהמשפחה שלנו עברה.
"בהתחלה הצלחתי להתנחם במחשבה שאני חוזרת לעבודה המקורית שלי בפרסום, למרות שתמיד הרגשתי שמדובר בתחום שהוא בגדר מותרות. פרסום זה לא רפואה, לא טכנולוגיה, תשתיות או מדע, שבאמת מקדמים את העולם. זה פשוט תחום נחמד עבור הקפיטליזם, אבל העולם יתקדם גם בלי פרסום. הוא לא נחוץ".
ההבנה הזו, מספרת גולדשטיין, גרמה לה להסתכל פנימה ולומר לעצמה, "'הרגע התעסקת בדבר כל כך קריטי, הצלת חיים, התאמצת להחזיר את המשפחה שלך מהשבי - איך בכלל אפשר לחזור לעבוד בתחום שהוא לא באמת הצלת חיים'. ופשוט לא יכולתי לחזור לשם.
"הייתה לי גם שיחה לא מאוד מוצלחת עם מישהו מהעבודה, שאמר לי כמה משפטים שעזרו לי להבין שזה כבר לא המקום שלי, תוך כדי שאני מדמיינת איך אני מקבלת בתשע בערב שיחה מלקוחה שצועקת עלי שעוד לא העברתי לה את הבאנר", אומרת גולדשטיין, שמדברת על חוסר הלימה מוחלט בין מה שעשתה ולא מסוגלת לחזור אליו, לבין המקום והמצב של הנפש כיום.
ענבר גולדשטיין: "שמעתי על הרבה מקומות עבודה מזעזעים שאומרים, 'נו, נגמר. עוד לא עבר לכם?' אבל להיות משפחה שכולה, משפחה של חטוף, זה לא עובר. גם לא במעגל השני והשלישי, וחשוב להבין את המעגלים האלה"
מה בעצם את מבינה?
"שסדרי העדיפויות שלי השתנו, ואני גם משקפת למקום העבודה שגם באמצע הפגישה הכי חשובה עם הלקוח שהוא הכי-הכי חשוב של המשרד, אם באותו זמן יש 'זום חטופים', אני עוזבת את הלקוח החשוב ומצטרפת ל'זום חטופים'".
ומה עונים לך בעבודה?
"אני מודה שמקום העבודה שלי לא היה מסוגל להבין ולהכיל את זה", אומרת גולדשטיין כדי להסביר את מה שעובר על מי שנכוו על ידי האש המאכלת של ההישרדות הקיומית, ועבורם לחשב מסלול מחדש הוא לא סלוגן פריוויליגי של אמצע החיים, אלא הדרך היחידה להמשיך לחיות.
"נאמרו לי משפטים לא מותאמים כמו למשל, 'את חייבת להיות מאה אחוז מהזמן במשרד' ו'נסתכל עלייך בזכוכית מגדלת', ואני לא יכולה להשלים עם זה. הייתה המון אמפתיה במדינה לחטופים, אבל אי אפשר להגיד משפט כזה למשפחה של חטופים. צריך גם להבין את המקום שאליו נקלענו".
ולכן היוזמה הזו כל כך משמעותית עבורכם?
"בנקודה הזו של פברואר 2024 אני מודיעה בעבודה שאני מצטערת אבל אני לא חוזרת, ויחד עם בני משפחות חטופים ושורדי שבי, אנחנו מתחילים להקים את עמותת '255', שהיום נותנת מענה וטיפול ועולם תוכן שלם עד למעגל השלישי.
"מבחינתי, ביום שבו זיהו את רני גואילי, החטוף האחרון, והשיבו אותו לארץ לקבורה, אני הבנתי שאני צריכה לנסח מחדש מה קורה בחיים שלי. כי אם עד עכשיו כל המוח שלי היה מכוון למאבק להשבת החטופים בכל מיני דרכים, וזו הייתה המשמעות של הקיום שלי כשקמתי בבוקר, פתאום שאלתי, 'אז מה עושים עכשיו?' '255' כבר קמה ורצה ומנוהלת על ידי אנשי מקצוע ועושה דברים נפלאים, אבל מה קורה איתי?".
ומה באמת קורה איתך?
"אני מבינה שאני לא מסוגלת לעבוד את אותה כמות שעות שעבדתי פעם. פרסום זה תחום שבו לפעמים עבדתי גם 16 שעות ביום, והחזקתי כמות מטורפת של אחריות. פתאום שמתי לב שהמוח שלי מתעייף יותר מהר, ושאני לא מצליחה לשבת את אותה כמות שעות. קשה לי להתפקס. אני לא יכולה לעשות הרבה משימות בו זמנית ולפעמים משימה פעם פשוטה עבורי, הפכה להיות מתישה.
"שמעתי דברים דומים מעוד בני משפחות של חטופים. כולנו חווים דברים דומים. בעצם, מה שקרה זה שלא עבדנו בצורה מסודרת הרבה מאוד זמן ואיבדנו את כושר העבודה שלנו", היא אומרת ומעניקה משמעות נוספת למונח "אובדן כושר עבודה".
תני למשל דוגמה למשהו שכבר לא התאים לך יותר? משהו שבו אבד לך הכושר?
"למשל להישאר מאחורי הקלעים. כבר לא מסוגלת. אנשי פרסום הם לא ה'פרונט', המוצר הוא ה'פרונט'. אנחנו אנשים של אחורי הקלעים. אבל אחרי 7 באוקטובר, אחרי שכבר מצאתי את הקול שלי ואת הדרך שבה אני יכולה להשפיע ומצאתי את האמת שלי, איך אני יכולה לחזור לאחור?
"ואני מדברת על זה בהרצאות שלי, על כך שבהרבה מובנים האסון הזה שינה אותי והחזיר אותי אל עצמי, אחרי שנים שבהן הייתי אבודה בעולם הפרסום. אחרי האסון כבר לא הייתי מסוגלת לחזור להיות האישה המרצה שאומרת את מה שאחרים מצפים שאגיד, והדבר הזה כעיקרון מנחה הוא משמעותי", אומרת גולדשטיין, ומגלה שמנקודה זו התחילה אימון תעסוקתי, כדי להבין איך לעצב את עצמה מחדש מבחינה מקצועית.
"הראש מפוזר, אבל יש כיוון"
וכאשר התלמיד מוכן המורה בא, והחיבור עם "אלביישן" התגלה כדבר המדויק שגולדשטיין הייתה צריכה. כזה שהעניק לה קודם כל את הכלים בתחום היזמות להקמת עסקים, גם אם הרעיון לסוג ואופי העסק עדיין לא מגובש.
ומה שעוד קסם לה, זה כשהבינה שהרבה מתוכנית הלימוד מכוונת לידע פיננסי של ניהול עסק. "לא היה לי הרבה ידע כלכלי על ניהול עסקים, והבנתי שיש לי פה הזדמנות לרכוש כלים כאלה. אהבתי גם את הרעיון שפתאום מדובר בגורמים שמסייעים לנו, אבל לא מהמקום הטיפולי שלוקח אותנו ל'סשנים' ולריטריטים, אלא ממקום מעשי.
"עם כל התודה למי שטיפלו בנו, יש לי פסיכולוגית ואיתה אני מדברת ואני כבר שבעה מישיבה במעגל ומדיבור על רגשות, ואני לא רוצה יותר 'סשנים' שבהם יגידו לי שביום כזה וכזה ובשעה כזו וכזו, אני חייבת לחפור שוב בפצע רגשי שלא מתאים לי עכשיו להיכנס אליו. אולי בכלל קמתי במצב רוח טוב היום, ולא בא לי לחפור בהשלכות של הרצח של אחי ושל החטיפה של האחיינים שלי, ו'בום' - אתם מביאים לי את זה ל'סשן' בוקר?".
ומה שונה בפרויקט הזה?
"הטיפול שנתנו לנו בתוכנית 'דרך משלך', התבסס על ההבנה שאי אפשר לפתור בעיה חדשה עם כלים ישנים. הם הבינו שהכלים חייבים להיות חדשים, מה שדורש לזהות צורך שעולה ולפתח עבורו את המענה, להיות יצירתיים כדי למפות את הצרכים ואת הפתרונות.
"'אלביישן', היו הראשונים שלא הושיבו אותי ל'סשן' אלא נתנו לי כלים פרקטיים. אמרתי למנחה שלנו בסוף הקורס ש'עדיין הראש שלי מפוזר, אבל כבר יש לי כיוון'.
"ואם פעם להיות מפוזרת היה מדאיג אותי, הקורס הזה נתן לי את הביטחון שגם אם אני עדיין לא יודעת לאן אני הולכת, ברגע שאגיע אדע מה לעשות. וזה נתן לי שלוות נפש שזה בסדר שאין לי את כל התשובות ולא סיימתי את התהליך עם עסק עומד, אבל אני יודעת כבר להגיד מה אני עושה".
מה את עושה בימים אלו?
"ייעוץ ופיתוח של פרויקטים חברתיים, ייעוץ לארגונים חברתיים ועמותות, יוזמת פרויקטים מאפס ונכנסת לפרויקטים קיימים. וזה נתן לי את ההבנה שאני יכולה שיהיה לי רעיון טוב, ולמצוא את השותף שיעזור לי להקים אותו, ובסוף זה פותח בפניי עוד עולם של הזדמנויות.
"הקורס הזה נתן לי ביטחון וידע שהיה חסר לי, וגם כניסה לעולם שעד עכשיו היה זר לי. צריך להבין שכשעושים את המעבר משכירה לעצמאית, המוח מחווט את עצמו מחדש".
איך זה בא לידי ביטוי?
"מוח של שכיר חושב ומדבר לעצמו אחרת ממוח של עצמאי, והחיווט המחודש הזה מורגש פיזית ממש; כאבי ראש, בלבול, לחצים שמשפיעים על הגוף - זה באמת כואב פיזית. ולכן שיתוף הפעולה בין '255' לבין 'אלביישן' הוא כל כך מהותי; לקחת אנשים שנאלצו להתמודד עם דברים כל כך קשים, אבל ידעו למה קמו בבוקר - ופתאום לשמחת כולנו הדבר הזה נגמר, ושוב היינו צריכים להבין מה קורה עכשיו ואיך החיים שלנו נראים", היא אומרת.
דלתות שנסגרות בשקט
בימים אלה גולדשטיין מקימה מיזם שנובע מהצרכים שלה בשוק התעסוקה, ונוגע להחזרה של אנשים שנפלטו ממנו. "לא מדברים מספיק על זה שבסוף אם עובד חוזר לסביבת עבודה לא מותאמת, לא משנה כמה ננסה לטפל בו, הוא לא יצליח", היא מסבירה.
"הדוגמה הכי פשוטה שלי היא על עצמי; פעם, כשהייתי מתעצבנת, הכי אהבתי לטרוק את הדלת של המשרד. אבל היום כשאנשים שומעים טריקת דלת הם נכנסים להתקף חרדה. כל 'בום' הכי קטן היום מבהיל אנשים. האם אפשר לתקן את סביבת העבודה כך שבדלתות יותקנו מנגנוני טריקה שקטה? דבר בסיסי.
"אנחנו תמיד חושבים על זה שאנחנו מחזירים עובד הלום קרב ואיך המנהל ידבר איתו, אבל חלק מהלומי הקרב הם בעצמם מנהלים, אז איך תומכים בהם, איך מנהלים את היחסים האלה ואת היכולת התעסוקתית שלנו?
"שוק העבודה צריך לעבור ארגון מחדש בהתאם לאקלים המדיני והחברתי שאנחנו נמצאים בו, בעיקר תוך מתן המון חמלה למי שנפלטו בעקבות המלחמה ומנסים לחזור", מוסיפה גולדשטיין, שמבקשת לשנות לא רק את הדלתות, אלא את הדרך שבה מקומות עבודה מסתכלים על מי שחוזר אליהם.
"צריך לדבר על זה, כדי לתת למי שחווים את זה תחושה שהם לא מקולקלים, ואני מדברת כמובן גם בשם עצמי. מצפים מאיתנו לתפקד כמו לפני המלחמה והטראומה שחווינו, אבל אנחנו לא אותם אנשים שהיינו אז ואי אפשר לצפות מאיתנו את זה.
"שמעתי על הרבה מקומות עבודה מזעזעים שאומרים, 'נו, נגמר. עוד לא עבר לכם?' אבל להיות משפחה שכולה, משפחה של חטוף, זה לא עובר. גם לא במעגל השני והשלישי, וחשוב להבין את המעגלים האלה".
למה זה עולה דווקא עכשיו, שלוש שנים אחרי?
"המאבק הוציא אנשים ממסלול חייהם למשך שנתיים שלמות, ועד לאחרונה רובנו לא הבנו בכלל מה עבר עלינו. רק עכשיו, באופן תיאורטי לפחות, אנחנו חוזרים ללו"ז מלא ומבינים מה השתנה בנו, ואיזה אנשים הפכנו להיות בעקבות האירועים הטראומתיים האלו".
מה הכי חשוב לך שיבינו?
"ש-7 באוקטובר, לטובה או לרעה, היא לא נקודת סיום, היא נקודת מוצא. והיא גם הזדמנות וגם קושי ואתגר ומכשול, וגם המדינה צריכה להבין את זה. למה כדי להיות זכאים למשהו אנחנו צריכים לתבוע נכות? אנחנו לא נפגעי פעולות איבה כי רובנו לא נכחנו במקום הפיגוע, אבל בכל זאת נפגענו. גם דודים. גם בני דודים. גם קרובים. נפגענו.
"ואפרופו כלים ישנים כדי לפתור בעיה חדשה - גם כאן אין התאמה למצב ולא מבינים את העניין של טראומה מתמשכת ואדוות של טראומה".
אליה קדיש: "בני משפחות החטופים חוו קטיעה כואבת ברציפות החיים, ואצל רבים מהם הזהות התעסוקתית, חוויית המשמעות, המיומנויות והיכולות השתנו - ולא תמיד אפשר או נכון לחזור לאותו מקום שבו היו לפני כן"
"בשנים האחרונות בני משפחות החטופים חוו קטיעה כואבת ברציפות החיים, ונאלצו לשים את עצמם בצד ולהקדיש את כל זמנם ומרצם למאבק להשבת יקיריהם", אומרת אליה קדיש, מנהלת מעטפת אישית ומשפחתית ב-"255".
"עכשיו, כשהם מנסים לחזור לשגרת חיים, רבים מהם מגלים שגם החזרה לעולם התעסוקה אינה פשוטה. אחרי המורכבות שחוו - הזהות התעסוקתית, חוויית המשמעות, המיומנויות והיכולות השתנו, ולא תמיד אפשר או נכון לחזור לאותו מקום שבו היו לפני כן.
"ב-'255', אנחנו פועלים כדי לתת למשפחות תשתית מקצועית שתאפשר להן להכיר את עצמן מחדש ולבנות את המסלול התעסוקתי שלהן, בהתאם למציאות החדשה שבה הן נמצאות. מבחינתנו, גם זה חלק בלתי נפרד מתהליך השיקום ארוך הטווח של המשפחות", היא מוסיפה. "התהליך המשותף עם 'אלביישן' מאפשר התאמה של תהליכי הלמידה למשפחות החטופים ופותח אפשרויות תעסוקתיות חדשות".
"להחזיר אותם למסלול של צמיחה"
במסגרת המיזם, מסבירה קדיש, מוצעים שני מסלולים מרכזיים: מסלול יזמות המיועד לשורדי ושורדות שבי ולבני משפחותיהם ולמשפחות החטופים החללים, המעוניינים להפוך רעיון, כישרון או תחום עניין לאפיק מקצועי או לעסק עצמאי.
המשתתפים מקבלים כלים מעשיים לדיוק הרעיון, מציאת הכיוון, בניית תשתית ומודל עסקי, שיווק ויציאה לשטח. המסלול מתאים הן למי שמעוניינים לבנות עסק עצמאי כמקור פרנסה מרכזי, והן למי שרוצים ליצור אפיק הכנסה ומשמעות נוסף לצד העבודה הקיימת.
מסלול נוסף, המיועד לבני משפחות החטופים, עוסק בפיתוח אישי ומקצועי, וממוקד בחיזוק הביטחון התעסוקתי באמצעות מיומנויות רלוונטיות לעולם העבודה החדש. במסגרת המסלול המשתתפים רוכשים כלים לעבודה יעילה באמצעות בינה מלאכותית (AI), לומדים שיווק דיגיטלי, ומפתחים נוכחות ומיתוג אישי ברשת.
שני המסלולים מתקיימים במתכונת היברידית, ומשלבים הכשרה קבוצתית עם ליווי אישי צמוד. ההשתתפות בתוכנית היא במימון חיצוני מלא.
"בשנה האחרונה משפחות החטופים מבקשות לחשב מסלול מחדש. הם הבינו שבשלוש השנים האחרונות שלא עבדו, שוק התעסוקה מאוד השתנה, נכנס ה-AI ויש צורך ביכולות חדשות - והחליטו לצאת לדרך חדשה שמתאימה לעולם החדש ולרצון שלהם", אומר אבי שניר, המנכ"ל והמייסד של "אלביישן".
"החזון שלנו כחברה הוא לעזור לכולם להיות רלוונטיים מבחינה תעסוקתית", הוא מסביר, "כבר בתחילת המלחמה חשבנו איך לסייע למשרתי ומשרתות המילואים ובני משפחותיהם, ובשיתוף עם 'מייקרוסופט', הקמנו תוכנית שמעניקה להם כלים משמעותיים מאוד - החל מחינוך פיננסי דרך כישורי AI, ועוד.
"יש לנו גם תוכנית עם אלמנות ויתומי צה"ל, וחשבנו הרבה גם על שורדי השבי ובני משפחותיהם. היה לנו ברור שלהיות משפחה של חטוף זה לא משהו שעובר, יש לכך השפעות להרבה שנים קדימה, ובעוד אנחנו המשכנו בחיינו - הם עצרו את החיים וצריכים סיוע מבחינה תעסוקתית.
"כדי לתת למשפחות את הכלים הנדרשים, חברנו לעמותת '255' - שאחרי שנסגר מטה החטופים, הפכה להיות הבית של פדויי השבי ושל בני משפחותיהם - ובדקנו איך אפשר לסייע בשיקום מבחינה תעסוקתית בליווי רחב ולאורך זמן".
על מה למשל שמתם את הדגש בתוכנית?
שניר: "על כלים שיכולים לעזור להם בתחומי התעסוקה והביטוי העצמי. למשל, אם כבר אתה בנקודה שאתה מתרגם את החוויה שלך למשהו - ספר, קהילה, עמותה - כל אחד כרצונו – אנחנו שם, מלווים אותם בכל ההיבטים שהם צריכים כדי להקים את המיזם, איך להתממשק לשוק, איך לתמחר את עצמך. כל ההיבטים העסקיים והרכים שנדרשים להקמה של מיזם מסוג זה, וגם כדי לקחת אותו קדימה.
"האזור השני היה שילוב של כישורים שראינו שיכול לסייע. כמו למשל איך לספר סיפור, איך להשתמש ב-AI וכו'. וכל זה תוך כדי שהם חיים את החיים עצמם", הוא מוסיף. "גם אם יש כאלו שרוצים להצטרף לזירה הפוליטית, החברתית או העסקית - אנחנו כאן כדי לסייע להם".
איך עושים את זה?
"בקבוצות קטנות ותומכות, שכוללות מקסימום של 15 משתתפים ממשפחות חטופים ושורדי שבי. אנחנו עושים איתם תהליך עם מנחה מקצועי, שכולל גם הכשרות אונליין בזום וגם מפגשים פיזיים.
"בקבוצות האלו משתתפים גם בני המשפחה המורחבת - סבא וסבתא, דודים ודודות, בני דודים. גם הם בני משפחה שעצרו את כל החיים שלהם כדי להחזיר את היקרים להם, ונפגעו כלכלית, תעסוקתית, נפשית ולפעמים גם פיזית, וחובה עלינו להחזיר אותם למסלול של צמיחה, מסוגלות, התפתחות ולמידה כדי שיוכלו לבנות את עצמם מחדש".