אחיה ומשפחתו נרצחו בנחל עוז, עכשיו בעלה חלה בסרטן: "האדמה קרסה שוב"
אחיה של סיון זוהר-אלקובי, הצלם יניב זוהר, נרצח בנחל עוז עם אשתו ושתי בנותיו. מאז היא מנסה להחזיק את עצמה ואת הבית, ולפני שלושה חודשים הגיעה עוד בשורה קשה: בעלה אלי חלה בסרטן. "אחים שכולים ממערכת הביטחון מקבלים סיוע, למשפחות החטופים הייתה מעטפת, ולנו, האחים השקופים, אין אפילו כתובת", היא אומרת. "גם במוות צריך מזל"
בבוקר 7 באוקטובר 23' שהתה סיון זוהר-אלקובי עם בני משפחתה בממ"ד ברעננה, כשהידיעות הקשות מהדרום החלו לזרום.
לסיון, האחות הצעירה מבין ארבעה אחים לבית משפחת זוהר, היו לפחות חמש סיבות לדאגה: אחיה הבכור יניב, צלם עיתונות מוערך, ובני משפחתו - אשתו יסמין, והילדים קשת (20), תכלת (18) ואריאל (13), גרו בבית הקיצוני בקיבוץ נחל עוז, ממש על הגדר מול עזה.
במשך כל היום ניסו בני המשפחה - בעיקר האחיות של יניב - סיון, איילת ששהתה בחו"ל וקרן, לשלוח הודעות או להבין מה קורה.
"פתחנו חמ"ל", נזכרת סיון, "ולאורך כל היום היינו מלאי תקווה שנשמע מסרים חיוביים. בשעות אחר הצהריים שמענו מאריאל, הבן של יניב ויסמין, וקיווינו שנשמע מכל המשפחה. פנינו לכל מי שאפשר כדי לקבל פיסות מידע. עד הרגע האחרון היינו בתקווה שיבשרו לנו בשורות טובות, אפילו, כמה נורא להגיד, שהם חטופים".
אלא שהבשורות המיוחלות לא הגיעו, ובסופו של יום התברר כי כל בני המשפחה נרצחו, מלבד הבן אריאל שיצא לריצה. רק אחרי ימים שמעו את סיפור הצלתו המופלא: איך כשהתחילו הטילים, התקשרה אימו יסמין לרבש"צ נחל עוז אילן פיורנטינו, שהכניס אותו לממ"ד של משפחתו, ובכך הציל את חייו. פיורנטינו עצמו נהרג בקרב על הגנת הקיבוץ.
עוד עשרה ימים חלפו עד שזוהו גופותיהם של חמשת בני המשפחה - זוג הורים, שני ילדים והסבא, חיים ליבנה, אביה של יסמין, שנרצח בביתו.
בזמן הזה נפלה החלטה משפחתית כבדת משקל, כי אריאל יגדל אצל איילת זוהר-כהן ובעלה תומר, ויצטרף לשלושת ילדיהם כאח רביעי לכל דבר.
"אין הרבה משפחות שכל בני המשפחה נרצחו", מנסה איילת להסביר את ייחודיותו של המצב, "ומבין כולן, אריאל שלנו הוא הקטין היחידי שחווה דבר כזה. כל מי שנשאר יחיד ממשפחתו, היה בגיר, וגם קטינים שנשארו בלי אימא ואבא, נשארו עם עוד אחים ואחיות. אריאל נשאר לבד".
"הדף מהטראומה של 7 באוקטובר"
שלוש השנים האחרונות סחטו מחיר רגשי וכלכלי כבד מאוד מכל בני המשפחה, משני הצדדים. כמו במשפחות רבות של קורבנות 7 באוקטובר, גלי ההדף של הטראומה ממשיכים להכות, ולפני שלושה חודשים נחתה על סיון, הצעירה מבין האחים, בשורה קשה נוספת.
בעלה אלי, רק בן 46, אבי שני ילדיהם הקטנים, לקה בסרטן המעי. בימים אלו הוא נמצא בעיצומם של טיפולים אינטנסיביים שנועדו להציל את חייו.
"אלי עשה קולונסקופיה", משחזרת סיון, "שם עלו על ממצא חשוד. כשהתוצאה של הביופסיה הגיעה, פשוט אמרו לנו בטלפון: 'הגידול סרטני'. אני זוכרת שהייתי באוטו והרגשתי את הדם נוזל החוצה. כאילו האדמה קורסת שוב מתחת לרגליי. זה החזיר אותי אחורה, ברמה של כדורי הרגעה ביום יום, כדי להצליח להרים את הראש מעל המים".
עד 7 באוקטובר היו סיון ואלי עוד משפחה נורמטיבית מרעננה. אבא ואמא ושני בנים קטנטנים, משפחה בתחילת הדרך עם הרבה חלומות. הם היו עצמאיים, בעלי עסק לאירועים ומתנות למגזר העסקי. "עבדנו עם החברות הכי גדולות שיש במשק", מתארת סיון.
"הלקוחות שלנו היו 'טופ אוף דה ליין', מה שנקרא. 'סיסקו' ו'צ'ק פוינט' ו'וולט דיסני קומפני' ו'פרטנר' ו'בזק בינלאומי'. העסק צמח משנה לשנה, צברנו מוניטין והגיעו לקוחות מפה לאוזן. הגשמנו חלומות למנהלי שיווק ומנהלות רווחה, ועשינו פרויקטים מטורפים.
"הצלחנו מאוד, עם פעילויות פורצות דרך, והיינו ממש ב'טופ' של ה'טופ', אם זה פרויקטים לבית הנשיא, לגופים ממשלתיים, ביקורים של מנכ"לים הכי חשובים שיש מהעולם".
7 באוקטובר תפס אותם באמצע התנופה. "במשך שלושת החודשים הראשונים אחרי האסון", מתארת סיון את תחילת ההידרדרות הכלכלית, "לנסות ולהתפרנס היה בלתי אפשרי. רק לזיהוי של יניב ומשפחתו המתנו במשך עשרה ימים. ואחרי זה ישבנו שבעה. שכירים מקבלים תשלום על ימי אבל, אנחנו לא קיבלנו מהמדינה אפילו יום אחד של אבלות. וזו בעצם התמונה לאורך כל השנים.
"שלוש שנים אנחנו שקופים לחלוטין, אין לנו שום זכויות. שום הכרה, שום תמיכה. עובדות סוציאליות ניסו לסייע, אבל בסופו של דבר יש את הפרוטוקולים, ואף אחד לא פתח את הראש והבין שיש פה מקרה שונה. משפחה שכלה שלושה דורות, ומצפים מאיתנו להתנהל כרגיל, להמשיך לשלם מסים, לשרת את המדינה".
סיון: "הדבר הכי קטן מבחינתנו הוא טריגר. אנחנו בפוסט טראומה קשה, כי חווינו דברים קשים, שאני לא מאחלת לאף אחד מהאויבים שלי לחוות. אם זה לקבל שקית תכשיטים של היקירים שלך, עם ריח המוות בתוכם, או להמתין לזיהוי הגופות שלהם"
הניסיון לחזור לעבודה היה מאתגר. "אני מפיקת אירועים", היא אומרת, "אז אני מתעסקת בשמחות. בכל פעם שהגעתי לאירוע, הייתי צריכה לשים מסכה או שריון, ולהעמיד פנים שהכול בסדר, אבל אז מגיע אדם שלא ראה אותי שנה, ובאמצע האירוע שואל: 'איך רצחו אותם?', או: 'רק ירו בהם?'. וזה מפיל.
"הרבה אנשים מפספסים וחושבים שקשה לנו באירועים גדולים, אבל לי קשה ברגעים הקטנים, בזה שאני רוצה להרים טלפון לאח שלי ולהתייעץ איתו, ואין למי.
"קשה לי כשאני רואה אנשים מתחתנים, ויודעת שהאחייניות שלי לא יתחתנו. החברות של האחיינית שלי תכלת, מסיימות צבא, והיא, שהייתה תלמידה בכיתת מופת, וייעדו אותה לטיס או ל-8200, לא תתקדם ולא תסיים שום דבר. וזה כל יום, כל היום.
"הדבר הכי קטן מבחינתנו הוא טריגר. אנחנו בפוסט טראומה קשה, כי חווינו דברים קשים, שאני לא מאחלת לאף אחד מהאויבים שלי לחוות. אם זה לקבל שקית תכשיטים של היקירים שלך, עם ריח המוות בתוכם, או להמתין לזיהוי הגופות שלהם.
"אנחנו פצועים ברמות הכי קשות שיש, ויחד עם זאת, אוספים את עצמנו יום יום, ופשוט מנסים לחיות, ומנסים לשמוח, כי יש לנו ילדים והם לא אשמים במציאות שנכפתה עליהם".
"אין דלת שלא דפקתי עליה"
הבשורה על המחלה החזירה את כל המשפחה צעדים רבים אחורה, אל הטראומה, ובשבוע האחרון החליטה איילת, הגדולה מבין האחיות, שאין מנוס אלא לבקש את עזרת הציבור.
היום (שלישי) פתחה המשפחה במימון המונים לטובת אלי וסיון, כשהיעד, מיליון וחצי שקלים, נועד לעזור להם להחזיק מעמד בשנה הקרובה מבחינה כלכלית, שבה יצטרך אלי טיפולים, וסיון לא תוכל לעבוד.
"גיוס ההמונים לא בא מסיון", מדגישה איילת. "סיון ניסתה בכל כוחה להחזיק את כל הכדורים באוויר, לג'נגל, וזה לא צלח לה. היו הרבה שיחות, הרבה בכי. באיזשהו שלב, אמרתי לה: 'כרגע את צריכה להתמקד בהחלמה של אלי', ולקחתי את המושכות.
"היא לא רצתה את זה, היא ובעלה אנשים מאוד פרטיים, נחבאים לכלים. אבל אני חושבת שלא נותרה ברירה. הם חייבים להחזיר את הקרון למסילה. מגיע להם שיהיה להם טוב. הם לא בחרו את המציאות הזאת, המציאות הזאת נכפתה עליהם".
לדברי איילת, שורשי המצב הנוכחי שבו משפחות שכולות, כמו גם קרובי חטופים וחטופים בעצמם, נאלצים לבקש סיוע ציבורי, נעוצים בחלוקת המשאבים הממשלתית, ובחוסר הבנה של המצב על ידי המוסדות שנועדו לעזור.
"אין דלת שלא דפקתי עליה", אומרת איילת, "אין שר שלא הגעתי אליו, והעזרה לצערי לא הגיעה. אנשים התקדמו מ-7 באוקטובר, ואנחנו לצערי לא. יש לי הורים שקרסו. במשפחה של גיסתי נמחקה חצי משפחה. גם הם מתמודדים עם דברים לא פשוטים, גם להם לא קל. והכאב הוא שפשוט לא רואים אותנו".
איילת: "במהלך הימים עד שזיהו אותם, אלי היה זה שהחזיק אותנו והיה שם עבור כולנו. וגם בשלוש שנים האלה, הוא היה עוגן מאוד רציני עבור המשפחה, ומה שקרה לו זה הדף של 7 באוקטובר. הוא החזיק את עצמו כל כך חזק, שזה התפרץ בצורה כזאת"
"בתור אחות שכולה של נפגע טרור", אומרת סיון, "אנחנו קוראים לעצמנו ה'אחים השקופים'. אין לנו שום זכויות, לא מכירים בנו או תומכים בשום דרך. המערכת מפלה. לאחים שכולים מהמגזר הביטחוני כן נותנים סיוע, אחים של חטופים קיבלו מעטפת תמיכה מדהימה, עם שכר חודשי ומענקים, והמדינה הייתה מאחוריהם, אפילו הקימו יחידה מיוחדת שתטפל בכל המשפחות של החטופים. אבל לנו, למשפחות השכולות של נרצחי 7 באוקטובר, לא הייתה כתובת ולא קיבלנו שום טיפול, פשוט זנחו אותנו.
"למיטב ידיעתי, באופן כללי, יש 30 אלף אחים שכולים במדינת ישראל. אני חושבת שהמדינה יכולה לטפל בהם. אבל זה נושא שהמדינה מתכחשת לו, כי היא מפחדת מהגודל של התקציבים שתצטרך להשקיע. מה שהיא לא מבינה שכדאי להשקיע עכשיו, כדי שזה לא יהיה יותר גרוע.
"ואנחנו עוד משפחה מלומדת שהייתה בחוד החנית של החברה. המכה הזאת פשוט הורידה אותנו למטה. כן, זה נורא עצוב לחשוב שגם במוות צריך מזל.
"אלי בבית", מתארת סיון את השגרה החדשה בחייה, "עובר טיפולים אינטנסיביים ברמת היום-יום, והדרך עוד ארוכה. הביטוח הרפואי שיש לנו נותן מענים רפואיים, אבל לא מענים להתנהלות היומיומית. כל בוקר אני מנסה לצמצם כמה שיותר את המראה של הכאב, ולייצר לילדים בית שמח. אם זה לשים מוזיקה, להזמין חברים ואנשים ושנהיה מוקפים ונצא לפעילויות כמה שיותר.
"אלי היה עמוד התווך של הבית. אחרי האסון היו ימים שלא יכולתי לצאת מהמיטה, ואלי היה מתפקד עם הילדים, לוקח אותם למסגרות. הוא אבא מאוד מעורב ופעיל, והיום לצערנו הרב זה נלקח מאיתנו. כל המומחים אומרים שהמעי משפיע על הנפש באופן ישיר. גם מבחינת המערכת החיסונית שנחלשת בעת טראומה, וגם מבחינת ההתמודדות הרגשית שבאה לידי ביטוי בגוף.
"אלי הוא איש של מעשה, לא של דיבורים, ואחרי 7 באוקטובר, הוא לא דיבר על הכאב שלו, אלא נכנס למצב של עשייה, ולכן המחלה שתקפה אותו, חד משמעית, זו תוצאה של כל הכאב שאנחנו חווים".
"במהלך הימים עד שזיהו אותם", מוסיפה הגיסה איילת, "אלי היה זה שהחזיק אותנו והיה שם מהבוקר עד הלילה עבור כולנו, חיזק ותמך, ועשה הכול. וגם בשלוש שנים האלה הוא היה עוגן מאוד רציני עבור המשפחה, ומה שקרה לו זה הדף של 7 באוקטובר. הוא החזיק את עצמו כל כך חזק, עד שזה התפרץ בצורה כזאת".
מה אתם מספרים לילדים על כל מה שקורה לכם בשנים האחרונות?
סיון: "כשהכול קרה, הגדול היה בן ארבע וחצי, והקטן בן שלוש. בגיל הזה לא יורדים לפרטים גרפיים, אבל הם גדלו לצער, לזה שהם רואים אמא בוכה, פתאום משום מקום. עכשיו כשהם רואים את אבא במיטה, אומרים להם שיש לו כאב גב.
"אני מבקשת את מימון ההמונים כדי לעזור לנו לעמוד על הרגליים. הכתפיים שלנו צרות מכדי להכיל את שרשרת האסונות שקרתה לנו, אסונות שאף אדם לא מסוגל להתמודד איתם בלי תמיכה. המדינה לא פרסה עלינו שום חסות בשום צורה לאורך כל הדרך.
"אולי דווקא בגלל שאנחנו ישראל היפה, שכל חיינו היינו בצד הנותן, אז בשעת הצורך, בשעתנו הקשה, אף אחד לא ניצב עבורנו, לא נותן כתף, לא מעניק קביים כדי לעזור לנו לחזור לתפקד ולעמוד שוב על הרגליים.
"היום אנחנו חיים מעזרה של המשפחה, מחסכונות שמתכלים, דברים שהם לא פייר. המדינה צריכה לקחת אחריות. אבל היא לא, ובינתיים אנחנו הלומי קרב, בפוסט טראומה קשה".