"אני רוצה שהילדים ידעו מה הרגישה אמא בממ"ד, ומה זה להיות חטוף בלי לדעת אם תחזור"
שלוש שנים אחרי שנחטף מביתו בכפר עזה, קית' סיגל עדיין לומד מחדש איך להיות בעל, אבא וסבא. בטור אישי הוא כותב על ההתמודדות שלא נגמרת, על הפחד שהזיכרון של 7 באוקטובר יישאר רק כותרות, טקסים ואנדרטאות, ועל המפגשים שבהם שורדים וחטופים ששבו מספרים את סיפורם פנים אל פנים - השבוע גם באדיס אבבה
מאז שחזרתי מהשבי בעזה, אני מנסה ללמוד מחדש איך לחיות. לחזור להיות בעל, אבא, סבא ובן משפחה. לחזור לדברים הקטנים שפעם היו מובנים מאליהם. לשבת עם המשפחה, לצאת מהבית, לתכנן את יום המחר.
אבל החזרה הביתה אינה מוחקת את מה שהיה, והיא גם לא מחזירה אותנו לחיים שהיו לנו לפני 7 באוקטובר.
במשך 484 ימים הייתי חטוף בעזה. ימים שבהם נלקחו ממני החירות, הביטחון ואפילו היכולת להחליט על הדברים הבסיסיים ביותר בחיי.
במשך הזמן הזה המשפחה שלי נאלצה להתמודד עם מציאות בלתי נתפסת. אשתי אביבה, שנחטפה יחד איתי ושוחררה לפניי, חזרה הביתה, אבל המשיכה לחיות את השבי שלי בכל יום שעבר.
אמנם חזרתי למשפחה שחיכתה לי, אבל גם למשפחה שעברה בעצמה תקופה קשה מאוד. כולנו השתנינו. יש רצון גדול לחזור לחיים, ליהנות מהרגעים הפשוטים ולהיות שוב ביחד. אבל יש גם זיכרונות, כאב והתמודדות שלא מסתיימת ביום שבו חוזרים הביתה. השיקום הוא תהליך ארוך, וגם הדברים הקטנים ביותר יכולים להיות מאתגרים.
אני מספר את הדברים האלה, כי חשוב לי שאנשים יבינו שהסיפור של 7 באוקטובר לא הסתיים כשהשתחררתי מהשבי. הוא ממשיך ללוות אותי ואת משפחתי בכל יום, וכך גם עוד אלפי אנשים אחרים שחוו את אותו יום נורא ואת התקופה הקשה שהגיעה אחריו.
לכל אחד מהם יש סיפור אחר. יש מי שאיבדו את האנשים היקרים להם ביותר, מי שהסתתרו במשך שעות כשמחבלים מסתובבים סביב ביתם, מי ששרדו את הטבח בנובה, מי שנלחמו כדי להגן על משפחותיהם ועל הקהילות שלהם, וגם אנשי כוחות הביטחון וההצלה שפעלו באותן שעות קשות, סיכנו את חייהם ונאבקו להציל חיים.
כל אחד מהם נושא איתו חלק מהסיפור של אותו יום, חלק שאיש אחר לא יכול לספר במקומו.
אין סיפור אחד של 7 באוקטובר
בעוד עשרים שנה, כשילדים בישראל ילמדו על 7 באוקטובר, מה הם ידעו על מה שקרה לנו? הם בוודאי ילמדו על המתקפה, על הנרצחים, על החטיפות ועל המלחמה. הם יראו תמונות וסרטונים וישמעו על החלטות ומחדלים.
אבל אני רוצה שהם ידעו גם מה הרגישה אמא שישבה עם ילדיה בממ"ד, ושמעה מחבלים מחוץ לדלת. מה עבר על משפחה שלא ידעה אם תראה שוב את יקיריה. מה המשמעות של להיות חטוף, מנותק מהעולם ומהאנשים שאתה אוהב, בלי לדעת אם תחזור.
הזיכרון הלאומי שלנו לא יכול להיבנות רק מכותרות, מטקסים ומאנדרטאות. הוא חייב להיבנות גם מהקולות של האנשים שהיו שם, כי אין סיפור אחד של 7 באוקטובר. יש אלפי סיפורים, וכל אחד מהם הוא חלק מהאמת.
בשנים הקרובות ייכתבו ספרים, יופקו סרטים ויתקיימו טקסי זיכרון. כל אלה חשובים, אבל אני מאמין שאנחנו, האנשים שחוו את האירועים, צריכים להיות שותפים מרכזיים בעיצוב הזיכרון הזה.
אני לא רוצה שבעוד עשרים שנה, 7 באוקטובר יהיה רק תאריך בספרי ההיסטוריה. אני רוצה שהדורות הבאים יכירו את האנשים שמאחורי המספרים, את החיים שהיו להם, את מה שעברו ואת הדרך שהם עושים מאז
לא כל מי שנפגע מסוגל או רוצה לדבר, וגם את הבחירה לא לספר או לא לדבר על כך צריך לכבד. אבל מי שבוחר לספר חייב לקבל את המקום לעשות זאת בדרכו ובמילותיו.
בשבי נלקחה ממני השליטה על חיי. היום, כשאני שוב אדם חופשי, אני יכול לבחור מתי לדבר, מה לשתף ואיך לספר את מה שעברתי. לבחירה הזאת יש משמעות עצומה עבורי.
לא רק תאריך בספרי ההיסטוריה
זו אחת הסיבות שבחרתי לקחת חלק במיזם "סלון עוטף", שמוביל ארגון "255" - המאגד את החטופים ששבו ואת משפחותיהם, שאני בעצמי חלק ממנו - בהתמודדות המורכבת שנמשכת גם אחרי החזרה הביתה, ופועל כדי להבטיח שהסיפורים שלנו יישמעו בקולנו ובדרך שבה נבחר לספר אותם.
במסגרת "סלון עוטף", מאות שורדים, חטופים ששבו, בני משפחות ואנשי כוחות הביטחון וההצלה נפגשים עם עשרות אלפי אנשים. לא דרך מסך הטלוויזיה, אלא פנים אל פנים. אנשים יושבים יחד, מקשיבים ושואלים שאלות. דווקא במפגש האישי הזה אפשר להבין דברים שקשה להעביר דרך כותרת בעיתון.
השבוע אסע לאתיופיה, שם אקיים מפגש של "סלון עוטף" עם הקהילה היהודית והישראלית באדיס אבבה. לצד הקהל הרחב ישתתפו במפגש גם דיפלומטים, נציגי ממשל ואנשי חברה אזרחית. גם שם, אלפי קילומטרים מישראל, אספר על החטיפה, השבי, החזרה הביתה והחיים שאחרי.
7 באוקטובר הוא חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל, אבל גם מהזיכרון של העם היהודי כולו. חשוב לי שהסיפורים שלנו יגיעו גם לקהילות יהודיות וישראליות ברחבי העולם, ושיישמעו מפיהם של מי שחוו אותם.
שלוש שנים עברו מאז 7 באוקטובר. עבור רבים מאיתנו ההתמודדות עדיין נמשכת, וכנראה תימשך עוד שנים רבות. אני לא יודע אם אפשר לחזור להיות בדיוק האדם שהייתי לפני אותו יום. אבל אני יודע שאני רוצה להמשיך לחיות, להיות עם משפחתי, וגם לספר את הסיפור שלי.
אני לא רוצה שבעוד עשרים שנה 7 באוקטובר יהיה רק תאריך בספרי ההיסטוריה. אני רוצה שהדורות הבאים יכירו את האנשים שמאחורי המספרים, את החיים שהיו להם, את מה שעברו ואת הדרך שהם עושים מאז.
את מה שקרה לנו אי אפשר לשנות. אבל יש לנו אחריות, וגם זכות, לקבוע איך הסיפור שלנו יסופר ואיך יזכרו אותו.
קית' סיגל נחטף ב-7 באוקטובר מביתו בכפר עזה וחזר מהשבי בעזה לאחר 484 ימים. השבוע יקיים מפגש מיוחד במסגרת "סלון עוטף" בפני הקהילה היהודית והישראלית באדיס אבבה, אתיופיה.