"בהלוויה שלו לא הצלחתי להפסיק לחייך. בשבעה כתבתי על זה שיר"
סמ"ר אופיר ברקוביץ' נפל בג'באליה לפני שנתיים. בשבעה כתב המפקד שלו, בספר הזיכרונות שבסלון, שיר על החיוך של אופיר - אחרי שגם בהלוויה לא הצליח להפסיק לחייך בעצמו. המוזיקאי גונן עזריה, חבר של המשפחה, צילם את העמוד והלחין את המילים, שיוצאות עכשיו כסינגל. אמו של אופיר: "השיר שואל מה עושים אחרי אובדן. אני שואלת את זה כל בוקר"
בפינת הסלון בבית משפחת ברקוביץ' ברעות היה מונח, בימי השבעה, ספר פתוח. כל מי שרצה יכול היה לכתוב בו זיכרון, להכניס תמונה או מכתב, להשאיר מילים שלא הספיק להגיד לאופיר. באחד העמודים הופיע שיר שכתב רועי מבצרי, מי שהיה מפקד המחלקה של סמ"ר אופיר ברקוביץ' ז"ל.
גונן עזריה, חבר קרוב של אביב, אחיו של אופיר, עמד מול העמוד הזה וצילם אותו בטלפון. "בין כל הדברים שנכתבו שם ראיתי את השיר שרועי כתב, ומשהו במילים תפס אותי", הוא אומר.
"באותם ימים הרגשתי שזה גדול עליי, אז צילמתי והבטחתי לעצמי שאחזור לזה כשארגיש שזה הזמן הנכון. לא ידעתי אז שהמילים האלה יהפכו יום אחד לשיר".
מאז עברו שנתיים, והיום הזה הגיע: השיר שמבצרי כתב בספר ועזריה צילם בטלפון, הפך לסינגל בשם "חיוך פוגש עצב", שיוצא בימים אלה לזכרו של אופיר.
"זה שיר שמלא באופיר, בחיוך ובעוצמות שלו", אומרים הוריו, סימונה וברוך. "אופיר היה הבחור עם החיוך. חיוך כובש, כזה שאי אפשר היה להישאר אדישים אליו. הוא תמיד ראה את הטוב בכל דבר.
"הייתה בו רגישות טבעית, לא מתאמצת - הוא פשוט ראה את האחר, שם לב אליו וידע להיות שם בשבילו. כל קושי הוא ידע לפרק במשפט אחד שעליו היה חוזר פעם אחר פעם: 'צריך לתת לדברים לחלוף, כי הכול זה לטובה'".
"האבא שהלך לקנות חלב"
אופיר ז"ל נולד, גדל והתחנך ברעות, התגייס לחיל השריון באוגוסט 2022 ושירת כלוחם בגדוד 52 של חטיבה 401. עם פרוץ המלחמה נכנס לרצועת עזה ולחם בה קרוב לשנה, עד שנפל בקרב בג'באליה שבצפון הרצועה ב-19 באוקטובר 2024, בחול המועד סוכות. בן 20 היה במותו.
רועי מבצרי הכיר את אופיר בזמן שהגדוד היה בחרמון וברמת הגולן, שם מבצרי שימש כמפקד מחלקה ואופיר כתותחן. "מהר מאוד התחברנו", משחזר מבצרי. "הוא כל הזמן הצחיק אותי, ומצד שני אני זוכר את עצמי מתייעץ איתו הרבה על המחלקה. הוא היה האוזניים שהייתי צריך בשירות, מישהו שאפשר לשפוך בפניו את הלב".
"הדבר העיקרי הוא שאני לא מצליח לזכור אותו לא מחייך", הוא מוסיף. "אין סיטואציה שלו ושלי שלא יצאתי ממנה עם חיוך על הפנים. הוא פשוט היה בן אדם עם חיוך קבוע על הפנים".
הזיכרון החזק ביותר שלו מפקודו, שלימים הפך לחברו הקרוב, הוא מהשבוע שאחרי 7 באוקטובר, כשמבצרי הצטרף למחלקה אחרת וסייע לה להילחם.
"למחלקה שלנו לא היה טנק, והסמל שלי לקח פיקוד", הוא מספר. "כשחזרתי לחיילים שלי רציתי לעשות איתם שיחה רצינית, ואז אופיר אמר לי ש'מעכשיו אני אבא שלהם - זה שהלך לקנות חלב, וברח לשבוע'. לא הצלחתי לא לצחוק. אחרי שבוע של מתח עצום, הוא שוב הצליח לגרום לי לחייך".
בפעם האחרונה התכתבו השניים בוואטסאפ ימים ספורים לפני שאופיר נהרג, וגם ממנה, כמובן, מבצרי יצא מחייך. "כמה ימים אחר כך הייתי במשמרת בעורף החטיבה, לפני יציאה לקורס מפקדי פלוגות, כדי להכיר את ההתנהלות מאחורי הקלעים", הוא מספר.
"נודע לי שהטנק שבו אופיר היה, נפגע מירי נ"ט. אני זוכר את הרגע הזה, בסוכות, נוסע הביתה למשפחה ומתפלל לא לראות את השם שלו בחדשות".
ההלוויה, ואחריה כל ימי השבעה, עברו על מבצרי כשתמונה אחת לא יוצאת לו מהראש: "לא הפסקתי לחשוב עליו מחייך", הוא אומר. "ניסיתי לא לחייך בעצמי, ולא הבנתי מה הבעיה אצלי. למה אני לא מצליח לשלוט בעצמי? למה אני מחייך? עד שבאחד הימים האחרונים של השבעה, הייתי חייב לשחרר מעצמי את ההרגשה הזאת".
מה שיצא ממנו בהתחלה היה שיר עצוב מאוד על הבוקר של 7 באוקטובר, שליווה אותו לאורך כל הלחימה, ואותו רשם בספר הפתוח בסלון.
"אבל זה עדיין לא שחרר אותי מהמועקה", הוא ממשיך. "הבנתי שלא ביטאתי את מה שאני מרגיש כמו שהייתי צריך. ניסיתי להתרכז בזה – שאני עצוב, אבל מחייך – ולמה זה בכלל קורה. ומשם המילים יצאו על הדף. מה קורה לבן אדם כשחיוך פוגש עצב".
"משהו גדול במשותף"
כשגונן עזריה (28) הגיע לשבעה של אופיר, הוא היה כשנה אחרי אובדן משלו: אמו מתה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן.
את המשפחה הוא הכיר הרבה לפני, דרך חברותו הקרובה עם אביב. ועם הזמן, נהיה קרוב גם להורים סימונה וברוך ולאחיו של אביב - אורן (הבכור) ואופיר (הצעיר).
אבל שני האובדנים, השונים כל כך זה מזה, יצרו בינו לבין אביב קשר חדש. "כל אחד מאיתנו מתמודד עם האובדן הפרטי שלו בדרך אחרת, אבל יש לשנינו משהו גדול במשותף", הוא אומר.
"זה מקל לשתף, להקשיב באמת ולהיות אחד לצד השני. אני לא בטוח שבלי הקשר הזה בינינו, השיר על אופיר היה נולד בכלל".
אל הצילום מהספר הוא לא חזר עד שנגמרה השבעה. אחר כך הלחין את המילים, הקליט סקיצה פשוטה ושלח אותה לאביב ולהוריו, והם אהבו את מה ששמעו.
בטקס האזכרה, שנה לנפילתו של אופיר, ביצע עזריה את השיר. בין הנוכחים היה גם המפיק המוזיקלי יונתן ויינרייך, ומשם הדרך לאולפן הייתה קצרה: השניים כתבו לשיר לחן חדש, הקליטו והפיקו אותו, כשהמשפחה מלווה כל שלב.
עזריה, יליד קיבוץ מרום גולן שחי בשנים האחרונות בתל אביב, משרת מאז תחילת המלחמה במילואים ביחידה לוחמת של חיל האוויר, ובמקביל בימים אלה מסיים לעבוד על אלבום הבכורה שלו.
"גם הוא, בדומה לשיר על אופיר, עוסק באובדן ובהתמודדות, בדרך ובאהבה שלא תלויה בדבר", אומר עזריה. "הייתי בטוח שהאלבום יהיה הדבר הראשון שישמעו ממני, אבל השיר על אופיר הקדים אותו. ואני שמח על כך, זו יצירה שאני גאה בה מאוד".
"חלם לראות את החטופים חוזרים"
גם בצבא, מספרת אמו של אופיר, סימונה, הייתה לאופיר אותה רגישות שהכירו בבית. "כשמישהו סביבו היה זקוק לעזרה, הוא היה שם בשבילו. הייתה לו יכולת נתינה גדולה, לצד היכולת לשמור על מורל גבוה, להכניס הומור ולהכניס חיים. כל קושי הפך אצלו לאתגר, שממנו הוא גם שאב סיפוק.
"במשך כל התקופה בעזה הוא שידר לנו שהכול בסדר", היא ממשיכה. "הוא השתתף באינספור מבצעים של חילוץ גופות חטופים, וגם בהחזרת חטוף. החלום שלו היה לראות את החטופים חוזרים הביתה, אבל הוא לא זכה לראות את זה.
"כל התקופה הזאת הוא היה עמוק-עמוק בתוך הגזרות. הוא איבד חברים, גם מהבית וגם מהצבא, אבל הרוח שלו לא נשברה. שנה שלמה היינו בדאגה גדולה, ובכל זאת לא האמנו שזה יגיע גם אלינו. ידענו שהסיכון גדול, אבל אמרנו לעצמנו שהסיכוי קטן.
"חשבנו: למה דווקא אצלנו? למה דווקא אלינו זה יגיע? בכל פעם שהמחשבה הזאת עלתה, הדפתי אותה. כי כשחושבים על אופיר, עולה רק חיוך, רק שמחה, רק חיים. אין משהו אחר. השמחה והעצב פשוט לא מסתדרים יחד, ועל הפער הזה בדיוק מדבר השיר שרועי כתב ושגונן מבצע".
שנתיים אחרי נפילתו, בני המשפחה עדיין מנסים למצוא דרך לחיות לצד הגעגוע. "קודם כול, לא מעכלים", אומרת סימונה. "זה פשוט לא מתעכל. לא מצליחים להבין שלא נראה אותו יותר. הוא כל כך נוכח, כל כך חי, בכל פינה ובכל מחשבה, ועם הזמן החוסר רק הולך וגדל. אתה מחכה לו שיחזור.
"הוא היה שנה שלמה בעזה, ובמובן מסוים זה כאילו הוא עדיין שם. אנחנו מאוד מנסים להיאחז בחיים ולהמשיך את אורח החיים שהיה לנו, ובמקביל להשאיר את אופיר נוכח - איתנו וגם בעולם".
אחת הדרכים לכך היא ההנצחה. עיריית מודיעין הקימה לזכרו משעול, והמשפחה הפכה אותו ל"משעול חיים", שלאורכו מונחות אבנים עם ציורים המספרים את סיפור חייו של אופיר, וקודי QR שמפנים לאתר הזיכרון שלו. מגיעות לשם קבוצות תלמידים, מבית הספר מו"ר ומבתי ספר נוספים, קבוצות מכל הארץ וגם מהצבא.
"כל קבוצה מקשיבה לסיפורו של אופיר ומטיילת במשעול", אומרת האם. "לכל אבן יש סיפור ולכל ציור יש סיפור. וכל אחד מהם הוא פיסת חיים של אופיר".
"חיוך פוגש עצב" אינו השיר הראשון שנכתב לזכרו. לפני שנה יצא "זורח בי" של תובל שפיר, חבר קרוב של המשפחה. "זה שיר שמח, שמאפיין את החיים שלו, את השמחה ואת הזריחה", אומרת סימונה. "השיר החדש מדבר עלינו, על אופיר ועל התחושות שלנו, אבל הוא יכול לדבר גם לכל אימא, לכל משפחה, לכל מי שחווה אובדן ומתמודד עם כאב.
"זה שיר קשה, שמבטא את הפער ואת הקושי בזה שהחיים ממשיכים, שיש מחזוריות - ושעבור אנשים מסוימים הם סופיים. הוא נשאר פתוח ושואל מה עושים. זאת מלחמה יומיומית, של מה עושים ואיך ממשיכים.
"בכל בוקר מחדש, כשאני פותחת את העיניים, המחשבה הראשונה שעולה לי היא: איך קמים היום? האם בכלל קמים? ולמה קמים?"
חיוך פוגש עצב (לזכרו של סמ"ר אופיר ברקוביץ')
מילים: רועי מבצרי | לחן: גונן עזריה ויונתן ויינרייך | ביצוע: גונן עזריה
"כשמופיעים נחליאלי וחצב
כשלפתע מתחיל הסתיו
אבל אתה אותו לא תראה
דרך העדשה ירית במבנה
שתיקה מחליפה צחוק
עיניך לעד עצומות, לעד צוחקות
חיוך מתוק שובב
תמיד יאיר ככוכב
מה עושים כשחיוך פוגש עצב?
כשחיים קוטעים ילד?
כשלב מלא, אדום, מפסיק לפעום
מפסיק לחלום
כשמופיעים נחליאלי וחצב
כשלפתע מתחיל הסתיו
שתיקה מחליפה צחוק
עיניך לעד עצומות, לעד צוחקות
חיוך מתוק שובב
תמיד יאיר ככוכב
מה עושים כשחיוך פוגש עצב?
כשחיים קוטעים ילד?
כשלב מלא, אדום, מפסיק לפעום
מפסיק לחלום
כשלב מלא, אדום, מפסיק לפעום
מפסיק לנשום".