שלושה בני ישיבות בבגדי שבת, בקרב מול 15 מחבלים
שלושה שבועות לפני סיום ההכשרה כלוחמים בגבעתי, שלושה בני ישיבות מצאו את עצמם בבוקר 7 באוקטובר נלחמים במחבלים בשדרות. בבגדי חג, עם נשק וכמעט בלי תחמושת, הם נלחמו ברחובות, חילצו משפחות מבתים שנפגעו והגנו על תושבים רבים. כעת הם חוזרים לסרטון שתיעד את הקרב, ולרגע שבו הבינו שהמלחמה רק התחילה
את התפילה ההיא, בבוקר 7 באוקטובר 2023, קטעו קולות הירי מהרחוב. שלושה חיילים מישיבות הסדר, שהיו שלושה שבועות בלבד לפני סיום ההכשרה שלהם כלוחמים במסלול הביינישים ("בני ישיבות") בגבעתי, קפצו מבלי להסס.
שם, עם נשק אישי, כשהם לבושים בחולצות שבת לבנות וחגיגיות, הם לחמו את הקרבות הראשונים בשדרות. עכשיו, הם חוזרים לרגע שתועד בסרטון קצר, שהוא רק חלק קטן מאותו קרב קשה.
סגן ב' (23) משערי תקווה, סגן מתן (23) מבאר-שבע וסמ"ר (במיל') נהוראי (23) מחיפה, התגייסו במרץ 2023 למסלול הביינישים של גבעתי.
התכנון המקורי היה לחזור אחרי שמחת תורה לצבא, כדי לסגור 21 ימים שבסופם, מסע הכומתה שחותם את ההכשרה כלוחמים.
"לפני שיצאנו הביתה, ביקשנו ממפקד המחלקה חד-פעמית לצאת בלי הנשקים. ידענו שנהיה בישיבה, נחגוג את שמחת תורה. רצינו לרקוד ולשמוח כמו שצריך, כשהם לא עלינו", סיפר נהוראי. "מפקד המחלקה אמר שאין מצב, 'בשביל הסיכוי הקטן מאוד שתפגשו מחבל'", הוסיף נהוראי.
סמ"ר נהוראי: "שום דבר בהכשרה לא יכול להכין אותך לרגע כזה. כשפתחנו באש, עוד הרגשתי לרגע כאילו אני במטווח בבסיס אימונים"
באותו בוקר נורא, הם הבינו כמה מזל היה בהחלטת המפקד.
"יש יריות בחוץ"
השלושה נפגשו כמתוכנן בישיבת "אפיקי דעת", לתפילה המוקדמת בבוקר שבת. "ואז הייתה אזעקה", נזכר סגן ב' והודה: "לא יותר מידי התרגשנו, בשדרות אנחנו רגילים לאזעקות".
אבל כשרצף האזעקות לא פסק, הם התחילו לחשוד. "זה נהיה מאוד אינטנסיבי. ראינו המון שיגורים מעזה, כמויות שלא ראינו בשדרות. הבנו שקורה משהו מוזר", סיפר מתן.
השלושה כבר נדרכו עם הנשקים, עד הרגע שנכנס אזרח לבית הכנסת וזעק לעברם, "יש יריות בחוץ". באותה שנייה הם זינקו החוצה - סגן' ב' ומתן מימין (מתועדים לצד הרכב), ונהוראי עם לוחמים נוספים משמאל.
"התקדמנו 200 מטר ונתקלנו ב-15 מחבלים חמושים עם סרטים עם הראש", מספר מתן. "הטנדר נעצר מולי, מחוץ לתחנת המשטרה", מוסיף ב' על הרכב שהתיעוד המטלטל שלו בישר לרבים על חדירת המחבלים לשטח הארץ.
"שום דבר בהכשרה לא יכול להכין אותך לרגע כזה. כשפתחנו באש, עוד הרגשתי לרגע כאילו אני במטווח בבסיס אימונים", סיפר נהוראי על הרגעים הראשונים של הלחימה.
הקרב שניהלו ברחוב, הם קיוו, יהיה היחיד שיפגשו באותו היום. "שעות אחרי זה, כשחזרנו לישיבה, מישהו מהחבר'ה במחלקה זרק לי על מחבלים במסיבה ליד רעים, אמר שמשהו קיצוני קורה.
"עד אותו הרגע חשבתי שזה טנדר בודד עם 15 מחבלים בתחנת משטרה. זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי תמונת מצב קצת יותר רחבה. הסוויץ' קורה מהר מאוד", הוסיף.
סגן ב': "אחד האברכים הגיע אליי בוכה שאשתו והתינוק שלהם היו באזור השוק, איפה שהיו מחבלים. רצתי איתו לבית שלו, כשאני עם נשק. אחרי שהוא נכנס קלטתי שאני לבד, ראיתי סביבי אנשים מסתובבים בחוץ, דחפתי אותם חזרה לבתים, מזיז פצועים וגופות מהדרך"
אחרי הקרב ההוא, הם התפצלו למשימות שונות בעיר. "בסוף היינו עם נשק, בגדי שבת ו-30 כדורים. לא היה לנו יותר מידי", סיפר סגן ב'. "אחרי החלק העצים של הקרב בתחנת המשטרה, לפני שהמחבלים התבצרו והגיעו כוחות יותר גדולים - התחלנו להבין מה קורה"
"כמה חבר'ה הלכו לאבטח צד אחד של העיר, אחרים עזרו לחלץ משפחות מבתים שחטפו פצמ"רים, נוספים אבטחו בישיבה או הכווינו שוטרים וחיילים למיקומים בעיר שאנחנו מכירים. בכל פעולה שעשינו כבר הרגשנו את המשמעות, את החשיבות שלנו", הוסיף ב'.
בין המשימות הוא נזכר ברגע בו "אחד האברכים הגיע אליי בוכה שאשתו והתינוק שלהם היו באזור השוק, איפה שהיו מחבלים. רצתי איתו לבית שלו, כשאני עם נשק. אחרי שהוא נכנס קלטתי שאני לבד, ראיתי סביבי אנשים מסתובבים בחוץ, דחפתי אותם חזרה לבתים, מזיז פצועים וגופות מהדרך".
משם חזר סגן ב' לישיבה, שם פגש שוב את מתן ונהוראי. "ראש הישיבה התקשר למ"פ שלנו וביקש ממנו שנישאר בינתיים. בכל מקרה לא יכולנו לצאת מהעיר, והם היו חייבים מישהו שישמור עליהם. היינו אולי עם 20 נשקים ששמרו על בערך 250 אנשים", מספר נהוראי.
ביום שלמחרת, 8 באוקטובר 2023, הם התייצבו בבסיס ויחד עם יתר החברים לכוח הדרימו עוד יותר, הכי קרוב לעזה. "פתאום שוב יש לנו מפקדים, אנחנו לא נלחמים כל אחד לבד. הרגשתי יותר בטוח, חלק מצבא. כמו שלימדו אותנו להילחם", סיפר מתן.
לקראת התמרון, כשהם ממתינים בשטחי הכינוס מול הרצועה, נזכר ב' בתחושת ההתרגשות שעטפה אותו ואת חבריו לכוח. "בשביל זה התגייסנו. כל ההכשרה דיברו איתנו על לחימה, ועכשיו הולכים לתכל'ס. חיכיתי להצטרף ללחימה, במיוחד אחרי מה שחווינו וראינו שהמחבלים עשו כשלחמנו בשדרות".
מתן: "לא היה שם פחד, חיכיתי לזה. אבל כשנכנסתי שוב בתור מפקד, עם חיילים שלי, שם פחדתי, בעיקר עליהם, כי אני אחראי להחזיר אותם הביתה בריאים ושלמים".
עוד לפני שנכנסו לתמרון הקרקעי, נחשפו השלושה לתיעוד של רגעי הלחימה הראשונים שלהם בשדרות. את הסרטון הקצר שרץ ברשת צילם אזרח, שאותו לא הכירו, אבל כשראה אותם בבוקר אותה השבת רץ לכיוונם.
"אתה רואה מחבלים?", נשמע מתן, צועק ממצב כריעה, כשלפניו מחפה נהוראי, ומולם הטנדר עם המחבלים החמושים.
"בכל פעם כשאני רואה את הסרטון הזה הוא מזכיר לי הרבה דברים", מודה נהוראי בכנות. "פתאום אתה רואה את הכול באופן מוחשי. חיברתי את הפאזל מכל הרגעים שזכרתי לפני - מי חטף כדור באיזו נקודה, לאיזה כיוון רץ השוטר.
"מעניין להסתכל גם על הפנים והמבט שלי, לראות איך הגבתי באותה הסיטואציה, כשסף הלחץ והאדרנלין היו מאוד גבוהים", הוא מוסיף, "אלו דברים שאתה לא שם לב אליהם בסיטואציה עצמה, ורק כשאתה מסתכל עליהם בדיעבד אתה קולט מה היה שם".
"אין אופציה אחרת"
כמעט שלוש שנים עברו מאז אותו היום. סגן ב' יסיים בקרוב את תפקידו בתוך מפקד מחלקה מבצעית בגדוד שקד. "זה היה הגורם המשמעותי", הוא מספר על השפעת המלחמה על המוטיבציה להמשיך במסלול פיקוד. "זה היה ברור שנישאר כל עוד יש מלחמה, ונתרום את מה שאנחנו יכולים".
לאורך תפקידו, ליוותה אותו תחושת האחריות לשלומם של חייליו. "המשימה שלך בקצה היא להחזיר אותם בריאים ושלמים למשפחות שלהם. זה לא פשוט, אבל מתוך האחריות הזו אתה חייב להצליח, אין לך אופציה אחרת".
סגן מתן: "הכנתי את דור המפקדים הבא. רציתי שיצאו מההכשרה שלהם עם התחושה שאנחנו חלק ממשהו יותר גדול - עם, צבא, היסטוריה של אלפיים שנה. ככה הקשיים הקטנים נראים אחרת"
סגן מתן סיים את שירותו בתפקיד סמ"פ בקורס מ"כים בבית הספר למקצועות חי"ר, ונמצא כעת בשלב האחרון במסלול הביינישים, ובקרוב יחזור לישיבה, לשלושה חודשי לימודים. "למלחמה יש חלק גדול בהחלטה לצאת לפיקוד, ויותר מזה לחברים שנהרגו והתחושה שאני צריך להמשיך את הדרך שלהם", סיפר מתן.
"הכנתי את דור המפקדים הבא. רציתי שיצאו מההכשרה שלהם עם התחושה שאנחנו חלק ממשהו יותר גדול - עם, צבא, היסטוריה של אלפיים שנה. ככה הקשיים הקטנים נראים אחרת", הוא מוסיף.
סמ"ר (במיל') נהוראי, כבר השתחרר משירות, ובתפקידו האחרון היה קשר מ"מ. "מאז 7 באוקטובר היינו בלחימה בלי הפסקה. בכניסה האחרונה של המחלקה שלנו לרצועה, הכוח עלה על מטען. ארבעה חברים נפצעו - המ"מ, הסמל ועוד שני לוחמים", הוא מספר.
"אחרי התקרית הזו, במשך החודש האחרון, היינו רוב הזמן בבסיס. פתאום היה לנו זמן לעכל את כל מה שחווינו. הבנו את השליחות שלנו. זו תחושה מטורפת, להיות חלק מדבר כזה עצום", הוא מוסיף.