"בעבר כיבדו דמויות סמכותיות. היום ההורים מתערבים ופוגעים במורים"
ארבע דיקניות שהתחילו כמורות מספרות על הדרך מהכיתה לצמרת האקדמיה, על מעמד המורה שהיה נמוך גם אז ורק ממשיך לרדת, ועל ההורים שמתערבים יותר מתמיד. ואם היו צריכות לבחור שוב? כל אחת מהן הייתה הולכת באותו מסלול בדיוק
הן התחילו את דרכן המקצועית כמורות, עמדו מול כיתות, התמודדו עם אתגרי ההוראה וליוו ילדים ונוער ברגעים משמעותיים בחייהם, ובהדרגה הגיעו לצמרת האקדמיה.
פרופ' יעקבה סצ'רדוטי, פרופ' רבקה הלל לביאן, ד"ר אמירה ארליך ופרופ' נילי שטיינברג, דיקניות פקולטות במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, מכשירות כיום את דור המורים הבא.
כל אחת מהן הגיעה ממסלול שונה, אך כולן מאמינות שהכשרת אנשי חינוך מחייבת היכרות עם המציאות הבית-ספרית מקרוב.
פרופ' סצ'רדוטי, דיקנית הפקולטה הרב-תחומית, בחרה בהוראה עוד כשהייתה תלמידת תיכון. "המורה לספרות, טובה זלצמן, זיהתה את יכולותיי ודחפה אותי קדימה. היא לימדה אותי שמורה אינו רק מעביר ידע, אלא אדם שמסייע לתלמידיו לצמוח ולהגשים את עצמו. רציתי להיות מורה כמוה", היא מספרת.
במשך יותר משלושה עשורים פעלה בשני מסלולים מקבילים: כחוקרת, מדריכה פדגוגית ומרצה באקדמיה, ולצד זאת כמורה ומחנכת בבית ספר. היא אף השתתפה בהקמת תיכון בארצות הברית.
"אני מכירה את המציאות הבית ספרית לא מתוך תיאוריה או מחקר בלבד, אלא מתוך חוויה יומיומית של מורה ומחנכת; את העומס, את המורכבות הרגשית, את האתגרים הפדגוגיים ואת תחושת השליחות", היא אומרת ומבקשת להכשיר מורים שיודעים "לראות את הילד שמאחורי ההישגים והציונים", כפי שמורותיה ראו אותה.
ד"ר אמירה ארליך, דיקנית הפקולטה לחינוך מוזיקלי, החלה ללמד בגיל 19, כממלאת מקום במגמת המוזיקה באולפנה לאמנויות בירושלים. במשך כשלושה עשורים במערכת החינוך לימדה מוזיקה, ריכזה מגמות והובילה יוזמות חינוכיות, עד שמונתה לרפרנטית במחוז ירושלים ובמחוז החרדי באגף המו"פ של משרד החינוך.
עם קבלת התואר השלישי מונתה לראש התוכנית לתואר שני בחינוך מוזיקלי, ושנתיים לאחר מכן, ב-2020, החלה את כהונתה כדיקנית. "גם כיום, כדיקנית, אני רואה בעצמי בראש ובראשונה מורה למוזיקה", היא אומרת. "שום מחקר או תיאוריה לא יכולים להחליף את מה שלומדים בכיתה".
את הניסיון הזה היא מביאה להכשרת הסטודנטים, לצד מסר של התמדה, חוסן ואמונה ביכולת להתמודד עם האתגרים שמזמנת מערכת החינוך.
פרופ' רבקה הלל לביאן, דיקנית הפקולטה לחינוך, גילתה את ייעודה בשירותה הצבאי, כשהדריכה נוער בסיכון במושב מרגליות.
היא החלה את דרכה כמחנכת בבית ספר לילדים עם הפרעות התנהגות, עבדה כיועצת חינוכית, ובהמשך מונתה במשרד החינוך למדריכה ארצית בתחום הטמעת חוק החינוך המיוחד והקמת המתי"אות - מרכזי התמיכה היישוביים-אזוריים של החינוך המיוחד.
עם השנים הלל לביאן הבינה עד כמה לאקלים הארגוני יש תפקיד מרכזי, ועד כמה התמיכה במורים היא תנאי חיוני לעשייה חינוכית מיטבית. לדבריה, מערכת החינוך של העתיד צריכה להדגיש חשיבה ביקורתית, מיומנויות חברתיות ולמידה עצמאית, אך הצורך הקבוע הוא שמבוגר משמעותי יאמין בכל תלמיד.
פרופ' הלל לביאן: "כשהניסיון מגיע מהשטח, נוצרת הבנה עמוקה של הצרכים האמיתיים של מערכת החינוך - של המורים ושל התלמידים. ובסוף, מה שכל תלמיד צריך זה מבוגר משמעותי שמאמין בו"
פרופ' נילי שטיינברג, דיקנית הפקולטה למדעי הספורט והתנועה, החלה כמורה לחינוך גופני בבית ספר לתלמידים עולים, במסגרת תוכנית נעל"ה. במקביל להוראה המשיכה ללימודים מתקדמים והתאהבה בעולם המחקר, ופעלה כאסיסטנטית וכמרצה עד שהגיעה לדיקנות.
הניסיון בשטח חיזק את אמונתה בחשיבות החינוך הגופני, ובהטמעת אורח חיים בריא כבר מגיל צעיר. "בתי הספר הם המקום שבו אפשר להשפיע על הרגלי החיים של הדור הבא", היא אומרת.
מעמד שרק ממשיך לרדת
גם מעמד המורה מעסיק את הארבע. סצ'רדוטי מספרת שבעבר נתפסו המורים בישראל כדמות מרכזית בבניין האומה, בהנחלת השפה העברית ובקליטת העליות. אולם עם השנים חלו שינויים: גידול במספר התלמידים ובמורכבות המערכת, שחיקה בשכר לעומת מקצועות אחרים, מעורבות גוברת של הורים ושינוי תרבותי ביחס לסמכות.
"בעבר המורה היה אחד ממקורות הידע היחידים, החברה הייתה היררכית יותר ודמויות סמכותיות כובדו", היא אומרת, ומוסיפה: "בהחלט הייתי בוחרת שוב בהוראה ועושה את אותו מסלול. אני רואה בהוראה שליחות".
שטיינברג מספרת שכבר כשהחליטה ללמוד הוראה, מעמד המורה היה נמוך, ומאז הוא רק ממשיך לרדת. "היום יש הרבה יותר התערבות של הורים, והיא פוגעת בעבודה של המורים ושל המנהלים", היא אומרת. ובכל זאת, אם הייתה צריכה לבחור היום, הייתה הולכת באותו מסלול בדיוק.
ארליך מסכימה שחלה שחיקה, אבל לדבריה היא לא גדולה במיוחד, פשוט משום שהמעמד היה נמוך מלכתחילה. "חלמתי להיות מורה למוזיקה", היא אומרת. "על קריירה אקדמית לא חלמתי בכלל. התאהבתי במחקר בגלל מה שהוא נותן להוראה שלי".
הלל לביאן, שבחרה בחינוך המיוחד, תחום ש"מאז ומתמיד זכה ליחס טוב יותר" לדבריה, לא דמיינה שתגיע להכשרת מורים באקדמיה, וכשהתחילה את דרכה זה גם לא עניין אותה במיוחד. אבל גם היא, כמו שלוש חברותיה, הייתה חוזרת על הדרך כולה.
"כשהניסיון מגיע מהשטח, נוצרת הבנה עמוקה של הצרכים האמיתיים של מערכת החינוך - של המורים ושל התלמידים", היא אומרת. "ובסוף, מה שכל תלמיד צריך זה מבוגר משמעותי שמאמין בו".