השינוי שהחזיר את המשפחה ששרדה את 7/10 לנחל עוז
המשפחה שבמזל ניצלה מאש המחבלים שנורתה לביתה פנתה למעצבת הפנים עדי מנור חמישה חודשים אחרי הטבח בבקשה: לשפץ מהיסוד ובאופן שונה לגמרי את המבנה שנפגע, כדי שיוכלו לחזור אליו בהקדם. השינוי כלל, במפתיע, פתחים וחלונות גדולים יותר
חמישה חודשים אחרי 7 באוקטובר 2023 קיבלה מעצבת הפנים עדי מנור שיחת טלפון מאישה שלא הכירה. היא סיפרה לה שבית משפחתה בקיבוץ נחל עוז נפגע מירי במהלך מתקפת המחבלים, ושהיא רוצה לשפץ אותו לקראת החזרה הביתה. כבר בשיחה הראשונה הבהירה דבר אחד: היא לא רוצה לחזור לאותו הבית, הוא חייב להיראות אחרת.
זו הייתה נקודת הפתיחה לשיפוץ שנמשך קרוב לשנתיים והסתיים לפני כמה חודשים, עם חזרתה של המשפחה שבמזל לא נפגעה פיזית - לקיבוץ. הבית המקורי השתרע על פני כ־110 מ"ר בשטח של 350 מ"ר, ולאחר השיפוץ ותוספת חדר עבודה גדל לכ־120 מ"ר. בתוך המעטפת המצומצמת הזאת נוצר בית שקט, בהיר ופונקציונלי, בלי זכר לאירועים הטראומטיים שקרו בו.
הבית שנשאר מאחור
ב־7 באוקטובר שהו בני הזוג בממ"ד עם שני ילדיהם הקטנים. במזל, מחבלים לא חדרו לבית, אך בסביבתו התנהל קרב יריות ואנשי כיתת הכוננות השתמשו במרפסת כנקודת תצפית ולחימה. הוויטרינה נופצה, הדלת נפגעה מירי, ובחדר השינה חדר כדור דרך החלון ופגע בקיר.
המשפחה פונתה עם שאר תושבי נחל עוז לקיבוץ משמר העמק. כחמישה חודשים לאחר מכן חזרו בני הזוג לקיבוץ לפגישה הראשונה עם מנור, שמתגוררת במושב גיאה ועובדת במשך שנים בעיקר ביישובי העוטף. עבורה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה היא חזרה לאזור מאז הטבח.
"הגוף היה מכווץ ודרוך מהמחשבה על מה שאני הולכת לראות", היא מספרת. "הייתי רגילה להגיע לשם כל הזמן, אבל אחרי 7 באוקטובר זה היה קשה מאוד. כדי להיכנס לקיבוץ הייתי צריכה לעבור מחסומים, והכול היה מלא באנשי צבא. אבל נפגשנו בבית, והוא נשאר כמעט כמו שהיה".
בפנים נחשפה מנור לראשונה מקרוב לסימני הירי. "זה לא היה פשוט לי ברמה הנפשית. אבל הם היו מאוד ממוקדים, היה להם כוח נפשי אדיר", היא מספרת. "איכשהו זה עזר לי להיות יותר אסופה וממוקדת, וכבר בפגישה הראשונה הלקוחה אמרה בצורה הכי ברורה: 'אני לא רוצה לחזור לאותו הבית'". בנחל עוז נרצחו 16 מחברי הקיבוץ ושמונה נחטפו לעזה, מהם חמישה הוחזרו בחיים ושלושה הוחזרו כשהם אינם בחיים. עד היום, כ־90% מהתושבים חזרו לגור בקיבוץ.
לבנות מחדש
הנזק הפיזי לבית יכול היה להסתכם בתיקונים נקודתיים - החלפת דלת, חלון או ויטרינה - אבל בני הזוג החליטו אחרת. "הבית היה חדש יחסית והם אהבו אותו לפני הטבח", אומרת מנור. "השיפוץ המקיף לא נולד מבלאי, אלא לגמרי מרצון להשאיר את העבר מאחור".
המעצבת מסבירה כי מבחינת הלקוחות, היה להם ברור שהם נכנסים לשיפוץ כמעט מלא, ושחלק גדול ממנו יהיה על חשבונם ולא מכספי הפיצוי.
המבנה הקיים, הממ"ד וקיר ההדף הותירו מרחב מוגבל לשינויים אדריכליים, ולכן העבודה התרכזה בתכנון של הקיים ובתוספת משמעותית אחת: חדר עבודה בשטח של כ־10 מ"ר. שני בני הזוג עובדים שעות רבות מהבית, ובבית המקורי לא היה להם מקום עבודה מתאים. חדר העבודה החדש פונה לגינה, עם כניסה נפרדת וחזית זכוכית מחולקת, והוא כולל שולחן עבודה, ספה וטלוויזיה. כך הוא יכול לשמש גם מרחב עבודה וגם פינה למנוחה ולפנאי.
השינוי הגדול נעשה באמצעות ארגון מחדש של הפונקציות ונגרות שתוכננה כמעט עד המילימטר. "בבית קטן צריך להסתכל על הכול", מסבירה מנור. "איך דלת נפתחת, במה היא פוגשת, איפה מסתירים מערכת ואיך גורמים לכל דבר לעבוד בלי להעמיס על החלל".
סוגרים חלון, פותחים דלת
בכניסה תוכנן ארון קיר צר שמשלב תליית מעילים ונעליים, נישה עם ספסל ישיבה ומקום לחלק מאוסף הספרים הגדול של בני המשפחה. מיד אחריו נמצא המטבח, שבגלגולו הקודם היה בנוי בצורת האות ר' וכעת הפך למטבח הבנוי משני קווים מקבילים. חלון שהיה בו הוסב לדלת, כך שעכשיו יש יציאה ישירה למרפסת ולמטבח החיצוני - החלטה פונקציונלית עבור משפחה שמרבה לבשל ולארח.
המטבח נותר קומפקטי: ארונות גבוהים, כיור ואי גדול שמרכז את הכיריים ומשמש גם לישיבה יומיומית. כמו יתר הבית, גם הוא נשען על סקאלה רגועה של לבן ועץ, עם נגיעות צבע שמגיעות בעיקר מהכורסאות ומהצמחייה.
גם כיוון הסלון השתנה. קיר נגרות גדול מרכז בתוכו את הטלוויזיה, מערכת המיזוג, אחסון וחלק מאוסף הספרים. גובה התקרה בבית הוא 2.65 מטרים בלבד, ולכן המערכות הוטמעו בנגרות במקום ליצור הנמכות תקרה נוספות שיכבידו על החלל.
אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר נגעה דווקא לוויטרינה בסלון - אותה ויטרינה שנופצה מקליעי מחבלי חמאס בשבת השחורה. במסגרת השיפוץ היא לא רק הוחלפה, אלא שהפתח שלה הוגדל כדי להכניס יותר אור ואת הירוק שבחוץ פנימה.
רק בדיעבד הבינה מנור עד כמה הבחירה הזאת לא מובנת מאליה. בפרויקטים אחרים של משפחות מהעוטף שבהם הייתה מעורבת בהמשך, נתקלה לא פעם בבקשות להקטין פתחים, להחליף דלתות זכוכית בדלתות פלדה או ליצור פתרונות שמעניקים תחושה סגורה ומוגנת יותר. כאן קרה ההפך: לצד הגדלת הוויטרינה נפתחה גם היציאה החדשה מהמטבח.
"הם לא ביקשו ממני שום דבר שיסגור את הבית", היא אומרת. "להפך. הגדלנו את הוויטרינה ופתחנו עוד יציאה החוצה. הם התאהבו בקיבוץ ובמקום הזה, ומבחינתם לא היה ספק שהם חוזרים ללא פחד".
להחזיר את השמחה לילדים
מסדרון קטן מוביל לחדרי הילדים, שהיו חלק מהותי בתכנון. אחת הבקשות הראשונות של האם הייתה ליצור עבורם פינות שמחות ומשחקיות, ולהתאים את החדרים לחלומות, לטעמים ולצרכים של כל אחד מהם.
הממ"ד, שהחלון בו נפגע מירי והוחלף במסגרת השיפוץ, משמש כחדרו של הבן הצעיר. לבקשת האם תוכנן בו קיר טיפוס, ומתחתיו מזרנים שיכולים לשמש גם כמקום לינה נוסף לחברים. לצד אלה נשמר החדר רגוע ונגיש, עם מיטה, אחסון ומדפים לספרים ולצעצועים.
בחדרה של הבת נעשה מהלך כמעט הפוך: חלון שפנה למרפסת והותיר את החדר חשוך וללא פרטיות מספקת נסגר, ובמקומו נפתח חלון לכיוון הנוף הירוק והשביל. סביבו תוכנן ספסל שעליו היא יכולה לשבת, לקרוא ולהביט החוצה. גוני עץ ופודרה מוסיפים לחדר חמימות, ובמרפסת נתלה עבורה גם כיסא נדנדה.
כמעט שנתיים בדרך הביתה
גם בחדר ההורים נעשו שינויים שנועדו להכניס יותר אור וירוק ולנצל טוב יותר את החלל. חלון קטן שפנה לחזית הבית נסגר לטובת פרטיות, ואילו החלון שמעל המיטה הוגדל משמעותית. ארון קיר גדול משלב בתוכו פינת עבודה עבור בעלת הבית, כך שבימים שבהם שני בני הזוג עובדים מהבית יכול כל אחד מהם לקבל מרחב נפרד.
בתנאים רגילים, מעריכה מנור, תהליך כזה היה מסתיים תוך כחצי שנה עד שמונה חודשים. כאן הוא נמשך כמעט שנתיים. העבודות היו תלויות בתהליכי השיקום הרחבים בקיבוץ ובחדר רחצה קבלן שפעל במקום, ובמקביל המשפחה עצמה עדיין חיה הרחק.
"לא לחצתי עליהם אפילו לדקה", אומרת המעצבת. "היה לי ברור שזה לא שיפוץ רגיל ושאנשים נמצאים בתוך תהליך משלהם. זה דורש הרבה סבלנות". באופן מפתיע, היא מספרת, פעמים רבות דווקא בני הזוג היו אלה ששידרו ודאות לגבי עתידם. "אנחנו תמיד אומרות שכמעצבות התפקיד שלנו הוא קצת להיות מטפלות", היא מחייכת, "אבל איתם הרגשתי לפעמים שזה הפוך. הם היו החזקים והממוקדים, ואני הייתי זו שהייתה צריכה לעצור רגע עם עצמי".
במהלך השנתיים המשיכה מנור להגיע לפקח מקרוב על הבנייה בנחל עוז. הקיבוץ היה עדיין ברובו ריק, רעשי הלחימה נשמעו סביבו, ולעתים גם נסיעה שגרתית לפגישה עם הקבלן הייתה רחוקה מאוד משגרת עבודה רגילה. אבל מבחינת בעלת הבית, הכיוון לא השתנה. בשלב מסוים, מספרת מנור, היא זו שדחקה בה להתקדם. "די", היא אמרה לה. "אנחנו חייבים לחזור".