לפעמים 2 ס"מ עושים את ההבדל: איך מתכננים דיור מוגן שטוב להזדקן בו?
מה הופך מבנה המיועד לשלב האחרון בחיים למקום בטוח, נוח וביתי? התשובה נמצאת גם בדברים שפחות שמים לב אליהם: מעטפת הבניין, האור והנוף הנשקף מהחלון, השקט, הדרך לגינה ולמרחבים המשותפים, ואפילו הידית בחדר הרחצה
כולם מדברים על לונג'ביטי אבל לא תמיד מדברים על התנאים לזה. איך נראה בית שטוב להזדקן בו? לכאורה, התשובה פשוטה: הוא צריך להיות נגיש, בטוח ונוח. אבל בשנים האחרונות תפיסת התכנון של בתי הדיור המוגן משתנה, והדגש כבר לא מושם רק על השאלה מה יקרה כשדייר יזדקק לעזרה רפואית, אלא גם על השאלה איך לאפשר לו להמשיך לחיות באופן עצמאי, פעיל ונעים ככל האפשר.
המשמעות היא שהתכנון מתחיל הרבה לפני המעלית או המאחז בחדר הרחצה. אם בעבר הוסבו למטרה מבנים ישנים, ולא תמיד מותאמים, הרי שעכשיו הכול מתחיל בשלב התכנון הראשוני. הוא מתחיל בבחירת המקום, בקשר לרחוב ולסביבה, ממשיך במעטפת הבניין ובאור שנכנס פנימה, ומגיע לרמת הפרטים הכי קטנים, כמו גובה המתג, סוג הריצוף והאופן שבו מתוכנן המסלול של הדייר מהדירה לגינה.
אחד האתגרים המרכזיים בתכנון בתי דיור מוגן הוא לייצר סביבה שמעניקה את הביטחון והשירותים הנדרשים, אבל עדיין מרגישה כמו בית. הדירה הפרטית צריכה לאפשר לדייר להמשיך לארח בני משפחה וחברים, לבשל, לאכול, לשבת במרפסת ולנהל את שגרת היום שלו בעצמאות מוחלטת, בעוד שהמרחבים שמחוץ לדירה צריכים להציע סיבות לצאת, להיפגש ולהיות חלק מקהילה.
לא לתכנן עבור זיקנה
"הדייר החדש בגיל השלישי לא מחפש רק דירה לגור בה, הוא מחפש חוויית חיים", אומרת מזי אורן, משנה למנכ"ל מרשת הדיור המוגן, בית בלב. "הוא רוצה להמשיך לחיות בסביבה מודרנית, מרווחת, אסתטית ומפנקת, שמרגישה כמו המקום הכי טוב לבחור לגור בו. לכן האדריכלות בדיור המוגן צריכה להסתכל הרבה מעבר לדירה עצמה ולייצר חוויית מגורים שלמה, החל מהדירה והמרפסת ועד לחללים הציבוריים. אנחנו צריכים לתכנן מקום שמעורר רצון לחיות בו, לא מקום שמרגיש כאילו תוכנן עבור זיקנה. לצד זאת, תכנון נכון חייב להבין שהצרכים משתנים לאורך השנים ולהתאים את עצמו לשלבי התפקוד השונים של הדייר. נגישות, מרחב, תאורה, גובה ארונות ועוד".
בין הפרמטרים לתכנון לגיל השלישי עומדת מחשבה על משטחי עבודה מותאמים גם לעמידה וגם לגובה אדם בכיסא או כיסא גלגלים, רוחב חדרי הרחצה בדגש על הכניסות, ביטול מכשולים ורציפות מפלסים, שימוש בריצוף בעל מקדם חיכוך מתאים (R10 לפחות, ובחדרי רחצה R11), רדיוס סיבוב בקוטר של כ-150 ס"מ בחדר השינה, חדר הרחצה והמטבח המתאים להליכון או כיסא גלגלים, מעברים ברוחב של 100–120 ס"מ לפחות בין רהיטים, במסדרונות ובמטבח, מאחזי יד מעוצבים, דלת נפתחת החוצה כדי שאם אדם נופל בפנים, הוא לא יחסום את פתיחת הדלת לחילוץ, תאורה רב-שכבתית ומניעת סנוור, מתגים מוארים בגובה נוח (סביב 90–100 ס"מ) לצד הדלת ומשני צדי המיטה, גובה אחסון בטווח שבין 60 ס"מ ל-140 ס"מ מהרצפה, מגירות במקום מדפים עמוקים: מגירות נשלפות במטבח ובארונות הבגדים מאפשרות לראות ולהגיע לכל תכולתן מבלי להתכופף, גובה שקעים ומתגים: הרמת גובה שקעי החשמל ל-45–50 ס"מ מעל הרצפה (במקום 30 ס"מ הסטנדרטי) כדי למנוע התכופפות, אסלה תלויה בגובה מעט מוגבה (כ-45–48 ס"מ) ומיטה שאינה נמוכה מדי, להקלה על הקימה, ריהוט יציב, תומך ועדיף בעל קצוות מעוגלים ועוד.
בנוסף, כדי לתת לדיירים מעבר לדירה הפרטית שלהם, אורן מספרת שהם יצרו מרחבי אירוח חיצוניים. "יצרנו מרחבי VIP שבהם הדיירים יכולים לארח בני משפחה וחברים בפרטיות, לקיים ארוחות משפחתיות וליהנות מתחושה של אירוח בבית", אומרת אורן. "לצד אלה קיימים מרחבי אמנות ויצירה המותאמים לדיירים בעלי תחביבים ותחומי עניין שונים, המאפשרים להם להמשיך ליצור ואף ליהנות מסטודיו אישי, והקצנו מקום ושטח לגינון ולגידול תוצרת חקלאית אישית. גם בתוך הדירה אנחנו חושבים על הפרטים הקטנים, למשל, ארונות המטבח מתוכננים בגובה נגיש ונוח, מתוך הבנה שאין סיבה שאדם מבוגר יצטרך לטפס על כיסא או על סולם כדי להגיע למדף".
עוד שני ס"מ שעושים את ההבדל
"עיצוב של דיור מוגן הוא הרבה מעבר לאסתטיקה", אומרת לאנה יעקובי, מעצבת הפנים של מגדלי הים התיכון. "אני רואה בעיצוב כלי שמלווה את הדייר לאורך כל היום, כזה שצריך לשלב בין יופי, פונקציונליות, נגישות ובעיקר חופש בחירה. דיור מוגן הוא למעשה מיקרו-קוסמוס שלם. מצד אחד נמצאות הדירות הפרטיות, המתוכננות ומעוצבות ברמת עיצוב גבוהה, עם התאמות מדויקות. מצד שני, השטחים המשותפים כמו הלובי, הלאונג', בית הקפה, המסעדה, האודיטוריום, חדרי הלימוד והיצירה, אזורי החוץ והגינות. כשמתכננים דיור מוגן, המטרה היא לאפשר לכל דייר לבחור בכל רגע כיצד הוא רוצה לחיות את היום שלו. האתגר העיצובי הוא ליצור את כל החוויות האלה ללא תחושה של 'התאמה לגיל'. מסעדה צריכה להרגיש כמו מסעדת שף מצוינת בעיר, ואולם תרבות כמו אולם שהיינו בוחרים לצאת אליו בערב. ההתאמות נמצאות בפרטים הקטנים והכמעט בלתי מורגשים, למשל שני סנטימטרים נוספים בגובה המושב, משענות יד שמקלות על הקימה, תאורה טובה, בחירת חומרים וריהוט שמחברים בין נוחות וקלות תחזוקה ל-high style. בסופו של דבר, העיצוב נועד לייצר תנועה וחיים. לגרום לדייר לרצות לצאת מהדירה, להסתובב בבית, לפגוש אנשים, ללמוד, להתנסות ולהיות חלק מקהילה".
לא לייצר תחושה של מוסד
איכות החיים של הדיירים מושפעת לא רק מהחלל הפנימי, אלא חלק גדול ממנה נקבע מההחלטה על מעטפת הבניין, שמשפיעה באופן ישיר על תנאי המגורים, מכמות האור הטבעי ורמת הרעש ועד לטמפרטורה ולקשר עם הסביבה והנוף.
"במבני דיור מוגן, תכנון המעטפת מחייב איזון בין פתיחות לנוף ולאור טבעי לבין הצורך בשליטה בקרינת השמש, בעומסי החום, בסנוור וברעש", מסביר רונן יפה, מנכ"ל המגזר הציבורי בקבוצת קוסטיקה. "מהניסיון שלנו, האיזון הזה מתחיל כבר בשלבי התכנון הראשונים, כשחושבים על גודל הפתחים, מאפייני הזכוכית, מערכות האלומיניום ופתרונות הצללה. הם משפיעים זה על זה ולכן אנחנו מתייחסים אליהם כמערכת אחת. הדיירים מבלים חלק משמעותי משעות היום שלהם במתחם, בניגוד לאנשים צעירים יותר שיוצאים לעבודה, ללימודים וכך הלאה, ולכן יש לתכנון חשיבות גדולה במיוחד".
דוגמה לכך ניתן לראות בפרויקט הדיור המוגן עזריאלי פאלאס בראשון לציון, שבו בנתה קבוצת קוסטיקה כ־20 אלף מ"ר של מערכות מעטפת. בפרויקט שולבה, בין היתר, מערכת הצללה אנכית דמוית "כנף מטוס", הניתנת להתאמה למסלול השמש ובכך מאפשרת לווסת את חדירת הקרינה ולהפחית את עומסי החום בתוך המבנה. הדוגמה ממחישה את העיקרון שחלק גדול מהדברים שקובעים אם יהיה לנו נעים בתוך הבית בכלל לא נמצאים בתוכו, אלא בחלק החיצוני שלו. דירה שמתאימה להזדקן בה צריכה להיות מתוכננת כך שהשימוש בה יהיה אינטואיטיבי גם כשהראייה, שיווי המשקל או יכולת התנועה משתנים, עם התאמות כמו פתחים רחבים, טווח תנועה רחב בכל חדר, מאחזים ומעקות, תאורה מתכווננת, שליטה קלה על המערכות השונות (תריסים, תאורה, מכשירי חשמל), מדפים נשלפים ומגירות במקום אחסון עמוק שדורש התכופפות, וכדומה.
"בתכנון בית דיור מוגן צריך להתחיל קודם כול בהבנה של האדם שעומד להשתמש בו ובשינויים שמאפיינים את הגיל השלישי", מציין האדריכל עדי רובננקו, מרובננקו אדריכלים. "זהו קהל מגוון מאוד, אבל לצד השונות בין הדיירים יש גם מורכבויות שצריך לתת להן מענה תכנוני כמו ירידה אפשרית בניידות, שינויים בראייה ובשמיעה, צורך בתחושת ביטחון ולעתים גם התמודדות עם ירידה קוגניטיבית. לכן, תכנון נכון של דיור מוגן לא מסתכם ביצירת דירה נגישה או בעמידה בתקנים. המבנה צריך להיות אינטואיטיבי, ברור ונעים לשימוש. החל מהכניסה והתמצאות במבנה, דרך רוחב המעברים, התאורה, חומרי הגמר והנגישות לשטחים הציבוריים. לכל החלטה תכנונית יש משמעות. במקביל, חשוב מאוד לא לייצר תחושה של מוסד. חשוב לעודד את הדיירים לצאת מהדירה ולהרגיש שהם חיים בסביבה איכותית ולא רק מקבלים בה שירותים".
ואולי זה ההבדל העיקרי בין דיור מוגן לבין בית שטוב להזדקן בו. הראשון חושב בעיקר על מה עלול להשתבש, השני חושב גם על כל מה שעדיין אפשר לעשות. "בסופו של דבר, האתגר האדריכלי הוא לייצר איזון בין ביטחון לעצמאות ובין צרכים תפקודיים לבין איכות חיים", מסכם רובננקו.
לדבריו, המבחן האמיתי של תכנון לגיל השלישי לא נמדד בשאלה האם אפשר לעבור במסדרון עם הליכון, אלא האם יש סיבה טובה לרצות לעבור בו. לא רק האם חדר הרחצה בטוח, אלא האם הוא מרגיש כמו חדר רחצה ביתי מפנק. ולא רק האם הדירה נגישה, אלא האם היא עדיין מרגישה כמו המקום הפרטי של מי שחי בה. בית שטוב להזדקן בו, אם כך, הוא לא רק בית שמתוכנן סביב שלב הזיקנה בחיים, אלא בית שמתוכנן סביב החיים ומאפשר להם להמשיך להשתנות.
הדיור המוגן בלב העיר עולה לגובה
אחת המגמות בארץ ובעולם היא בניית בתי דיור מוגן לא רק בסביבה כפרית שקטה אלא גם בלב המרקם העירוני, ועימה גם העלייה לגובה. כך למשל בלב מתחם הסיטי בגבעתיים מאוכלס בימים אלו מגדל אחוזת רובינשטיין, בתכנון מילוסלבסקי אדריכלים. בגובה 160 מטר על פני 43 קומות זהו מגדל הדיור המוגן הגבוה בישראל כיום ואחד ממגדלי הדיור המוגן הגבוהים בעולם. המגדל, המשתרע על פני כ-70 אלף מ"ר וכולל כ־400 יחידות דיור, מייצג תפיסה שהולכת ותופסת מקום בתכנון לגיל השלישי: מעבר ממתחמי דיור מוגן הנפרדים יחסית מהעיר למבנים אורבניים בסביבה שוקקת.
לדברי אדריכל גיא מילוסלבסקי, מנכ"ל ובעלים של מילוסלבסקי אדריכלים, המגמה מתחברת לשינויים רחבים יותר בעולם. "עם העלייה בתוחלת החיים והשיפור באיכות החיים, יותר אנשים מבקשים לשמור על שגרת חיים פעילה, עצמאית ומלאה גם בגיל השלישי", הוא אומר. "במקביל, מרכזי הערים הולכים ומצטופפים, וגוברת החשיבות של תכנון המאפשר לבני הגיל השלישי להישאר בסביבה עירונית פעילה, קרובים למסחר, תרבות, שירותים וקהילה. במקום לעזוב את העיר עם המעבר לדיור מוגן, המודל החדש מבקש להביא את יתרונות העיר לסביבת המגורים".
באחוזת גבעתיים התפיסה הזו קיבלה ביטוי במודל של "שכונה אנכית" (Vertical Neighborhood). תחת קורת גג אחת שולבו מגורים לצד חללי קהילה, תרבות ופנאי, מתחמי ספורט, מסעדה ובית קפה, קולנוע ואולמות אירועים. המגדל כולל דירות בנות שניים עד ארבעה חדרים בשטח של כ-55 עד 123 מ"ר, לצד שתי קומות סיעודיות ומערך רחב של שטחים משותפים. "גם הקשר לרחוב הוא חלק מהרעיון התכנוני. שטחי מסחר בבסיס המגדל נועדו ליצור המשכיות כך שהמגדל לא פועל כמתחם מבודד אלא כחלק מהעיר שסביבו", אומר מילוסלבסקי. "האתגר היה לחשוב על דיור מוגן כשכונה שעולה לגובה. רצינו לייצר בתוך המגדל את השילוב שקיים בשכונה עירונית - מגורים לצד קהילה, תרבות, פנאי, ספורט ומקומות מפגש. הדיירים יכולים לשמור על קשר ישיר לרחוב. מבחינתנו, הגובה הוא לא רק פתרון לצפיפות; הוא מאפשר לחשוב מחדש על האופן שבו אפשר לחיות בעיר גם בגיל השלישי".