לבנו של איש התקשורת נמאס שכולם מעתיקים מכולם: "יותר מדי בתים הפכו דומים"
שום דבר בחיים של המעצב והיוצר קאי צור לא היה סטנדרטי, מהחיבור לדולפינריום ולנגרות בגיל צעיר דרך השירות הצבאי במעמקי הים ועד להקמת סטודיו לעיצוב המשלב עבודת כפיים ושלל טכנולוגיות
המעצב והיוצר קאי צור נוסע בכל יום על וספה עם סירה. היא חלודה, ישנה, רחוקה מאוד מהדימוי של כלי רכב נוצץ, ובעיניו דווקא שם נמצא הקסם. זה מוטיב שמלווה את היצירה שלו כבר שנים. צור, רווק בן 43, הבעלים של "קאי דיזיין", נולד, גדל וגם חי כיום ביפו. העסק שלו פועל בלב שוק הפשפשים, במקום שיש לו מבחינתו משמעות כמעט מעגלית. "כשהייתי ילד, הייתי מגיע לנגרייה של זאקי ברחוב מגן אברהם, מסתובב בשוק, קושר קרשים לאופניים ומוביל אותם ממקום למקום", הוא נזכר. שנים אחר כך הוא לקח לידיו את אותו בית מלאכה והפך אותו לבסיס של העסק שלו.
גם הילדות שלו הייתה רחוקה ממסלול שגרתי. הוריו, יגאל צור, עיתונאי טיולים ומסעות, ואמו קארין, קרמיקאית במקצועה, לא בדיוק גידלו אותו בתוך מסלול מתוכנן. "ההורים שלי שחררו אותי לחופשי בגיל מאוד מאוד צעיר. אני עשיתי את שלי לבד", הוא אומר בחיוך.
אהבה לים ולעבודת כפיים
בכיתה ב' הוא כבר התגלגל לדולפינריום בחוף תל אביב, שהיה אז עולם שלם של הרפתקאות. הוא עבד והתנדב אצל שלמה כהן, המכונה בשם "סלומה", ביולוג ימי ובעל הדולפינריום אז. הוא טיפל בזוחלים, עבד במקום, גלש, הסתובב בין בעלי החיים וכלי העבודה ובנה עם חברים כלובים ודברים שונים. "סלומה הוא עד היום סוג של האבא הרוחני שלי", הוא אומר. "מבחינתי, זה גם האדם שנתן לי את 'הידיים', ובעיקר את האפשרות להבין שאפשר לקחת חומר ולייצר ממנו משהו".
עד הפיגוע בדולפינריום ב־2001, שהיווה עבור צור קו שבר חד, הוא גדל למעשה בתוך המקום. לדבריו, היו לו חברים ערבים וארמנים, הים היה חלק מהיום־יום שלו, והחוף היה כמעט החצר הפרטית שלו. אחרי אותו ערב החיים השתנו, וכשהגיעה העת להתגייס הוא הצטרף לילת"מ, היחידה למשימות תת־מימיות. שם למד, בין היתר, ריתוך מתחת למים, בעומק רב, לצד יכולות טכניות בסביבה מורכבת במיוחד. "מדובר באנשים שיודעים לפתור דברים שאף אחד לא יודע", הוא אומר.
אחרי שנים בשירות קבע הוא המשיך לעולם הצלילה המקצועית וניהל את מחלקת הצוללים בחברה שפעלה בנמל אשדוד. אלא שתאונה בצבא ובהמשך חור בריאה גרמו לו להבין שהגיע הזמן להפסיק. הצלילה הייתה מאחוריו, אבל עבודת הכפיים לא. בגיל 27 הוא חזר ליפו, לבית המלאכה שבו פעל בעבר זאקי, ושם התחיל פרק חדש בחייו.
לפני 21 שנה הקים צור את העסק הנושא את שמו. "היום הוא כבר לגמרי רחוק מהדימוי של נגר יחיד שעובד לבדו. זהו בית מלאכה קטן ובוטיקי, שמאחוריו פועלת מערכת שלמה: צוות של כמה אנשים, ובהם מעצבת פנים, נגר ושרטטת, לצד צוותי הובלה והתקנה חיצוניים. העבודה משלבת נגרות ומסגרות, ובמרכזה עומדת היכולת לקחת רעיון מתוכנן ולהפוך אותו למוצר מדויק שמתאים לחלל. אני לא משווה את עצמי למעצבים ולאדריכלים. ברוב הפרויקטים הם מגיעים עם התוכניות, ואני והצוות שלי אחראים להפוך את החזון למציאות. אנחנו מייצרים, אנחנו לא מעצבים", הוא אומר. "אלא שההגדרה הזאת משתנה כשמגיע לקוח פרטי עם רעיון מורכב. במקרה כזה אני חובש את כובע המעצב, ומתרגם יחד עם הלקוח את מה שהוא מדמיין למשהו שאפשר לייצר". הדירה הפרטית שלו, אם תהיתם, משובצת בעבודות שלו וכמעט אין בה רהיטים מחנויות.
מה גרם לך להקים עסק לעיצוב?
"הביאו אותי לבנות את התדר הראשון בתל אביב. זה היה המקום הכי מדהים בעיר: חצי בר וחצי תחנת רדיו. שם אנשים התחילו להכיר את העשייה שלי. שם גם הייתה התפנית שלי בחיים. עם הזמן הפרויקטים נעשו מורכבים יותר, וכך גם בית המלאכה".
יש לך סגנון המזוהה איתך?
"לא. אני לא מתיימר להחזיק בסגנון מזוהה. כשאני עובד מול מעצב, הסגנון הוא של המעצב. מה שאני מביא לשולחן הוא היכולת לפתור בעיות, להכיר מגוון רחב של חומרים ולדעת איך לקחת רעיון שנראה מצוין על הנייר ולהוציא אותו לפועל. בעיניי, מעצב זה פונקציה של שירות, איכות וניסיון. בעולם שלי, המלאכה אינה שלב טכני שמגיע אחרי העיצוב. היא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה העיצוב מקבל את הצורה הסופית שלו".
כשעץ ומתכת נפגשים
בית המלאכה שלו עבר שינוי משמעותי לאורך השנים. נגרייה מודרנית, מבחינתו, לא יכולה להישען רק על כלי עבודה מסורתיים וזה כעשור הוא מכניס יותר ויותר טכנולוגיה למערכת, למשל עבודת CNC לייצור מדויק. "אנחנו צריכים לדעת לשלב המון סוגים של טכנולוגיות", הוא אומר. "עם זאת, הטכנולוגיה לא באה להחליף את הידיים. להפך. אצלי, החיבור לחומר נשאר הבסיס לכל העשייה. אני כל הזמן צריך להיות בפעילות ידנית ולהרגיש שאני נוגע בחומרים".
החיבור הזה מתבטא גם בשפה העיצובית שהוא מתאר. הוא מדבר על מינימליזם, על קווים נקיים ועדינים ועל פתרונות שאינם מכבידים על העין. "ההתמחות שלי היא בנגרות ובמסגרות פנים, עם דגש על עבודות מותאמות אישית שאי אפשר פשוט לשלוף מהמדף: ספריות, מזנונים, מטבחים, ארונות, ספסלים, שולחנות, מיטות, גב מיטה וחיפויי קירות. ברבים מהמקרים, אלה לא מוצרים שמגיעים לבית כשהם גמורים. הם מיוצרים בחלקים, מובלים למקום ומורכבים שם בהתאם לחלל. אני אוהב במיוחד את המקומות שבהם עץ ומתכת נפגשים ואת האפשרות לשלב בתוך מערכות הנגרות גם זכוכית ותאורה. אבל החומר מבחינתי הוא לא המטרה. הוא אמצעי לפתרון. לכן אני נמשך לפרויקטים שבהם נדרש משהו שאי אפשר למצוא כמוצר מוכן", מסביר צור.
אלא שהייחוד שלו לא מסתכם ביכולת הטכנית. "יש לי גם אג'נדה ברורה ביחס לאופן שבו נראים הבתים בישראל", אומר צור, "בעולם שבו היום הכול נראה אותו דבר וכולם מעתיקים מכולם, אני מחפש לתת לכל פרויקט טוויסט אחר. מבחינתי, יותר מדי בתים הפכו דומים: אותם קירות, אותם פתרונות, אותה שפה שחוזרת על עצמה מדירת קבלן אחת לאחרת. אני מעדיף לקחת את הצורך של הלקוח ולחפש עבורו פתרון פחות צפוי, אישי ומודרני, בלי לוותר על תחושה של זמן וחומר".
והים, שהיה נקודת הפתיחה של חייך, עדיין נמצא שם?
"ללא ספק. אני תמיד מעדיף כמה שיותר חומרים טבעיים: אדמה, גוונים חמים, מים, ושואף ליצור חללים שפחות נראים קרים ולבנים ויותר מחוברים לקרקע. מדי שנה אני נוסע לאינדונזיה לגלוש, והאהבה לים לא נוכחת רק בזיכרונות הילדות. היא ממשיכה להיות חלק מהאסתטיקה ומהטעם שלי. אגב, אותו חיבור לזמן אחר מופיע גם בתחביבים שלי. אני בונה אופנועים ומכוניות אספנות, ונמשך לדברים שיש בהם עבודת יד, חומר ויכולת לשרוד מעבר לאופנה חולפת. אולי בגלל זה אני גם מעדיף וינטג'. לא כקישוט, אלא כגישה. סטייל שהוא אינסופי, כזה שאינו תלוי בטרנד של הרגע".
הפרויקטים של קאי דיזיין משקפים את התפיסה הזאת. בין היתר, בית המלאכה עבד על וילה בת ארבע קומות במושב האירוס, על דירה לשימור שבה נדרשה נגרות מותאמת אישית במסגרת מגבלות של פרויקט שימור, על ספריית ברזל דקורטיבית שתוכננה לפרטי פרטים וכך הלאה. "מעל הכול, אני אוהב לדבר דווקא על התהליך. אנשים רואים בסופו של דבר את התוצר המוגמר, אבל לא תמיד מבינים כמה עבודה, ניסוי, תהייה, טעייה ותיקון נמצאים מאחוריו. מי שלא טועה - לא עובד. כל טעות היא עוד שלב בדרך שבה היד לומדת את החומר והעין לומדת לדייק".
צור, שלמרות תאונת העבר, התנדב בשלוש השנים האחרונות למילואים והצטרף לכיתת הכוננות ביפו, מייחס חשיבות רבה להשקעה שמאחורי הקלעים בעבודתו. "לפעמים, אני מדמיין את עצמי מציב בבית המלאכה מצלמה שתאפשר ללקוח לראות בזמן אמת מה קורה עם הפרויקט שלו, ואפילו לקבל עדכונים כשהחלקים נכנסים לחיתוך CNC או יוצאים ממנו לצביעה. זה אולי נשמע כמו רעיון טכנולוגי, אבל למעשה הוא מבטא את אותה תפיסה ישנה: להזכיר למי שמקבל את המוצר שיש דרך שלמה מאחוריו. אני מאמין שזה עוד יקרה", הוא אומר.