לעולם בעקבות השמש / דנה ספקטור
שנים שאני נלחמת בחורף, אולי הגיע הזמן להרפות?
ועכשיו, אחרי מסע אווירי ארוך שהתחיל בנתב"ג בשלוש בבוקר, המונית שלי סוף-סוף נעצרת מול הווילה היוונית שבה רן עורך את ריטריט הכתיבה שלו. "אם זה היה סרט רומנטי", אני חושבת, "היית רצה עכשיו פנימה, פשוט זורקת את המזוודות שלך על הרצפה, וטסה על העקבים שלך עד אליו, עד שתראי אותו מחייך אלייך בהפתעה כזו של 'מה את עושה פה?' ודופק לך נשיקה". אבל אנחנו לא בסרט רומנטי, ואני בת 55.
כל כך הרבה פעמים בחיי לקחתי מטוס או נסעתי בדרכים-לא-דרכים כדי לעשות הפתעה לגבר שאני אוהבת. לא סתם אחד השירים הכי חרושים בספוטיפיי שלי הוא "נסעתי כל הלילה" של רוי אורביסון, שיר שמתאר גבר שנוהג שעות בכבישים חשוכים וריקים רק כדי להגיע אל דלתה של אהובתו. זה בדיוק סוג האהבה שתמיד חלמתי לעצמי. אהבה שבה את כל כך מתגעגעת אליו, שאת הופכת לחץ בוער שמפלח את השמיים, לא אכפת לך כמה כסף זה יעלה להגיע אליו, לא מזיז לך שזה לא הדבר החכם לעשות, את עכשיו מעופפת ישר אליו ולא תשקטי ולא תעצרי עד שתתפוצצי על המטרה.
כשהייתי בת 25, לקחתי שלושה אוטובוסים מתל-אביב לירושלים. זו הייתה החלטה ספונטנית כזו שלקחתי פתאום בשישי בצהריים, שאני חייבת לעלות על הכביש ולהפתיע את בן הזוג שלי אז, סטודנט מעודן לאדריכלות בבצלאל שדווקא נראה כמו סילבסטר סטלון, כי היו לו לסת מרובעת ועיני שור רדומות. "מה את עושה פה", הפנים שלו נפלו כמו סופלה. ואז התחיל לרדת שלג. חשבתי שנעמוד ליד החלון ונתחבק כשהאבקה הרכה נופלת על העיר מסביבנו, אבל הוא מיד שאל רק שאלה אחת, "את פה עם רכב?" כששמע שהגעתי עם אוטובוס, הוא כבר לא הצליח להסתיר את הכעס שלו. "אז זה אומר שעכשיו תיתקעי פה לפחות ליומיים", הוא אמר, ואני עמדתי שם, לבושה בסוודר לבן, והרגשתי כמו עונש. כמו מכה. כמו מגפת הדבר שפקדה את ירושלים במאה ה-19. אני לא מאחלת לאף אחת להרגיש ככה אי פעם, תקועה בשלג בדירת סטודנטים עם גבר שכל כך לא רוצה להיות איתך שבכל פעם שאת נוגעת בו בטעות במהלך השינה הוא נרתע באינסטינקט.
ומאז אני נזהרת עם הפתעות. בשנים שחלפו מאז, גיליתי שגם אם את מפתיעה גבר שבאמת הרוס עלייך, זה יכול לאכזב. אולי שכחת לדמיין את הזיעה שלך מהטיסה שנכנסת בחיבוק שלכם ומעקצצת, אולי גילית שבמקום שתרוצי אליו והוא יפתח את זרועותיו מיד לחיבוק, הוא עצר והניח את הטלפון שלו בצד כדי שלא יישבר, מראה לך שאת אולי טסת אליו כמו חץ שלא מזיז לו מכלום, אבל הוא לא ויתר למענך על הגיון המהנדס הרגוע שלו. אז אני מתכוננת נפשית ליד הגדר של הווילה, משעינה את הטרולי שלי על הגדר, מפשפשת בז'קט שלי עד שמוצאת חפיסת סיגריות ומצית. ואז אני מעשנת בעונג של סוף המסע את הסיגריה שלי, בוחנת את הגבעה שמימיני, היא ירוקה כל כך שאפשר ממש להריח את הדשא הרטוב שלה גם מפה.
האמת שבכלל לא חשבתי לבוא להפתיע את רן בריטריט הכתיבה הזה. רק בחודש שעבר חזרנו מחופשת הקיץ הארוכה שלנו בעיר הזו ממש, ובאמת שלא הרגשתי שמגיעה לי עוד חופשה בקלמטה. אבל אז קרה דבר לא צפוי. על תל-אביב נפלו שלושה ימים של חורף. טוב, זה לא בדיוק היה חורף, רק מין פרומו לעונה הגועלית. כל הצבעים נעלמו מהרחוב בשנייה אחת, גגות הרעפים האדומים של הבתים הישנים במזרח תל-אביב, הגינה שמול הבית, הכל נצבע בכהה המדכא הזה.
אני שונאת חורף. שונאת את איך שהוא פתאום מגיע ומגרש אותי הביתה, כמו מורה זקן וחמור סבר בתיכון, פשוט פוקד עליי להפסיק לשחות בים, לרוץ בפארק או לשבת במרפסת עם האייס קפה האהוב שלי, וצורח עליי "הביתה מיד, ותסגרי את הדלתות". והשנה, החורף המוקדם בא לי אפילו עוד יותר לא טוב. כל שנה אני חוששת מבואו של החורף, אבל יש חורפים, כמו ב”משחקי הכס”, שאתה הכי מפחד שיגיעו. ונדמה שהשנה, זה כמו הקיץ האחרון מהשיר ההוא. ועכשיו, ישראלים שלי, ווינטר איז קאמינג. "אני חייבת עוד כמה ימים של קיץ, אם אני לא מקבלת את זה, אני לא אשרוד את ההמשך". זה היה הרגע שבו החלטתי - אני עומדת להזמין לעצמי כרטיס ליוון. אני אהיה ממש כמו האנשים האלו שראיתי בסרטים, רודפי הסערות שנוסעים בג'יפ אחרי הרוח החזקה ומתפללים להצליח לחדור ללב הטייפון, רק לא בדיוק. כי אני עומדת לרדוף אחרי השמש. עומדת לנסוע לחפש את הקיץ ולשים עליו לאסו ולהכריח אותו לא להיגמר.
"הגעת!" אומר לי קול חמוד מבין הברושים. זו נגה, הבת האמצעית של רן. מהרגע הראשון שפגשתי אותה, לפני 16 שנה, התאהבתי בה כאילו שאנחנו מכירות מאלפי גלגולי נשמות קודמים. עכשיו היא כבר בת 23, כל כך בוגרת ועתירת כישרונות שרן לקח אותה להפיק לו את הריטריט. היא היחידה שיודעת שהחלטתי לטוס לפה בהחלטה של רגע, היא שמרה את זה בסוד מרן והזמינה לי מונית משדה התעופה, ולאורך כל הנסיעה בת שלוש השעות לא הפסיקה לסמס לי מתי אני מגיעה, שאגיד לה עשר דקות לפני כדי שנוכל לביים ביחד הפתעה כמו שצריך. "אל תיכנסי עוד", המפיקה שהייתה לפני שנייה ילדה בת חמש עם תלתלי דבש אומרת לי, "אני אכנס, אשב בצד עם המצלמה, ואז עוד חמש דקות, כשאת תיכנסי, אני אוכל לקלוט את הפנים של אבא כשתפתיעי אותו".
חמש דקות עוברות, אני בכל זאת שמה ליפסטיק, מעבירה יד בשיער. אני עוברת בשער הכבד, מטפסת כמה מדרגות, והנה הוא, עומד במרפסת שמשקיפה אל הנוף, מרצה לתלמידים שלו ולבוש במכנסי הדייגים הוורודים שלו, כי הוא תמיד לבוש איך שבא לו, גם אם זה כמו פלמינגו במסיבת בריכה. אני מתחבאת עם הטרולי שלי בפינה, מקשיבה לו מנתח טקסט, מהסה בפנטומימה באצבע על השפתיים ומסמנת לכיתה המופתעת. "זה לא ככה בזוגיות אמיתית", הוא אומר, ואני אומרת מהפינה "נכון, זוג אמיתי זה זוג שנפגש בהפתעה ביוון". הוא ממשיך להרצות, ואז עושה איזה דאבל-טייק מקסים כזה, ממש רואים איך הוא מבין באיחור שהוא שמע את הקול שלי. "דנה", הוא אומר ורץ אליי, פשוט רץ אליי כמו חץ בוער שלא מזיז לו מכלום. אני נבלעת בתוך החיבוק שלו והדבר היחידי שאני חושבת זה כמה שהידיים שלו חמות, וזה הדבר הכי נעים שיש אחרי כמה ימים אפורים בתל-אביב שהזכירו לי מה מגיע אל כולנו בעוד שנייה.
שנייה אחרי החיבוק הזה נשמע קול נהמה מהגבעה שממול. בהתחלה אני עוד מנסה להעמיד פנים שזה אולי דחפור שבונה עוד וילה, אבל מהר מאוד נופלות עליי סיכות ראשונות של גשם, ומתחילה סופת רעמים וברקים. ובכל זאת אני לא מוותרת. "בוא נלך לים", אני אומרת לרן בהפסקה שלו, והוא מעוות את פניו, יש לו דלקת פרקים וכל חשיפה לקור גומרת אותו. ובכל זאת הוא לוקח אותי לחוף, שם מקבלים את פנינו שמיים בצבע שמזכיר בטון של בתי כלא, ומים סוערים.
אולי אתם מבינים אותי, אולי גם אתם מרגישים שכל מילימטר מהגוף שלכם מתנגד, פשוט ממאן, ללכת בעקבות העונה הבאה. ואם אתם כמוני, אתם בוודאי מבינים למה אני יושבת במכונית עכשיו ושוב סופרת באובססיה את החודשים שלפניי. "נובמבר, דצמבר, ינואר, פברואר, מרץ", אני אומרת, כמעט בוכה, "חמישה חודשים עד שאני שוב אוכל לשחות פה בים". "תוסיפי גם את אוקטובר", רן אומר, "לצערי אלו שישה חודשים כי זה התחיל מוקדם".
למחרת אני קמה לבוקר כל כך מזעיף עננים וקודר, שאני מוותרת על הים. אני נוסעת עם רן לווילה, יושבת בפינה ושומעת את התלמידים מקריאים טקסטים. לאט-לאט אני שוכחת מהתחזית ומתחילה להסתכל על מה שקורה. אני רואה את רן, שפעם היה הבחור האדום והסוער שהיה חייב להגיד משהו פרובוקטיבי פעם בחמש דקות, ואיך הוא פתאום התבגר והפך למורה הכי חכם ומדויק שיצא לי לראות. בגיל 50 פלוס הוא פשוט במיטבו. הוא לא צריך לפרוס את הנוצות שלו יותר, הוא פשוט מקשיב ומגיב מהלב.
השלמנו ביחד המון עונות שנה, עשינו כמה סיבובים מסביב לבלוק ויצאנו מזה חזקים ואוהבים יותר אפילו. ופתאום פחות אכפת לי מהיום הסגריר, יש איזה משהו כל כך נעים בלהפסיק להתווכח עם המציאות
וגם אני טובה, הנה משהו שקשה לי לכתוב. פתאום אני שמה לב שאני כבר לא מקשיבה לאנשים כמו פעם, חצי אוזן עליהם, ורוב המחשבות שלי באגו, מלטשת שוב ושוב את התשובה כדי שתהיה מצחיקה ושנונה ותגרום להם להתפעל. זה כבר לא מעניין אותי, ההתפעלות שלהם, פשוט למדתי לחיות טוב מאוד גם בלי זה. לא, כל מה שמניע אותי עכשיו זה לעזור. לתת מה שאני יכולה לתת.
כשהסשן מסתיים, אני ורן יושבים בפינה. "יש איזה משהו ממש נעים בלהתבגר", רן אומר. "מה?" אני כמעט קופצת מהמקום, "גם אתה שמת לב לזה?" "כן", הוא אומר, "את יודעת מה כתבו עליי בספר המחזור? 'רן הוא הפסיכולוג של כל הבנות'. אני מרגיש ש-40 שנה אחרי, אני בדיוק אותו הנער. רק שהיום אני כבר מבין כאבים וכישלונות כל כך הרבה יותר טוב, ביקרתי ברוב תחנות הכאב של האנושות, הורות לילדים קטנים, גירושים, חרדות כלכליות, איפה לא הייתי. אז אני אותו האדם שתמיד הייתי, רק עם ידיעה עמוקה של כמה זה כואב ויפה להיות בן אדם”.
אני לוקחת את הידיים שלו. הן לוהטות כמו תמיד, ומפיגות את הרוח הקפואה שנושבת מההר. אולי לא החלפתי 30 תלבושות לפני שבאתי אליו, אולי אחרי כל כך הרבה שנים ביחד יש בינינו יותר מדי ביטחון, וגעגוע זה משהו שצריך קצת פחד כדי להידלק ולהפוך אותך לחץ בוער. אבל השלמנו ביחד המון עונות שנה, עשינו כמה סיבובים מסביב לבלוק ויצאנו מזה חזקים ואוהבים יותר אפילו. ופתאום פחות אכפת לי מהיום הסגריר, מהעובדה שהגשם התחיל לרדת כמו דליים של ספונג'ה מלמעלה. יש איזה משהו כל כך נעים בלאהוב את מה שיש, להפסיק להתווכח עם המציאות. "עוד שישה חודשים עד ששוב נשחה", רן אומר, "ובינתיים אולי נעלה להרים לחפש שלג, עוד מעט יהיה".