"אהובי נרצח מול העיניים שלי ולא יכולתי לעזור לו"
במלאת שלוש שנים לטבח ב-7 באוקטובר, ולרגל טקס הזיכרון וההנצחה שיקיימו המשפחות השכולות בשיתוף "עמותת קהילת שבט הנובה", סיון שמחה-כהן משתפת בסיפור האהבה שלה ושל יניב סרודי ז"ל, שנרצח במסיבת הנובה, ובניסיון לשקם את חייה בלעדיו
יניב סרודי ז"ל וסיון שמחה-כהן היו ה"פאוור קאפל" של עולם ההפקות. יניב היה עוזר הפקה וסיון עבדה כראנרית, כנערת מים וגם כניצבת. לדבריה, כולם ידעו שכאשר יניב וסיון נמצאים על הסט, אפשר להיות רגועים והתוצאה תהיה מושלמת.
הם גם הכירו והתאהבו זה בזו, על הסט של אחת ההפקות. מדובר היה בצילומים לסדרה "רוח צפונית". יניב היה עוזר הפקה וסיון הגיעה לשם על תקן ניצבת. "הצילומים היו במשרדי הייטק, וכשיצאתי למרפסת לעשן, ראיתי אותו יושב שם. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'וואו, איזה ילד יפה'", היא נזכרת.
"דיברנו קצת ואחרי שסיימנו את הקפה, חברה שהייתה איתי על הסט הציעה שנעביר את הזמן בחדר המוזיקה. התחלנו לשיר ולנגן, ויניב הגיע אחריי וצילם אותי שרה. אחר כך הוא ביקש את מספר הטלפון שלי כדי לשלוח לי את הסרטונים. כעבור כמה חודשים הוא שלח לי הודעה".
לאן יצאתם בפעם הראשונה?
"בפעם הראשונה יצאנו לבית מלון שהוסב למקום של אמנות וכל חדר בו היה בקונספט אחר. אחר כך הלכנו לטיילת בתל אביב, לראות יחד את השקיעה בים".
סיון מספרת שהיא ויניב בכלל אהבו לראות יחד שקיעות וזריחות. הם גם אהבו לטייל בארץ ובעולם, לשבת עם חברים ולאכול במסעדות טובות. "אהבנו את החיים הטובים, ובעיקר אהבנו פשוט להיות ביחד. לאורך כל שנת 2023 היינו צמודים, כמעט לא נפרדנו לרגע".
ואז הגיע 7 באוקטובר
יניב וסיון עבדו יחד במסיבה. הוא היה המנהל הלוגיסטי של צוות האבטחה של "יגיל אבטחה", שהיו בו כ-80 מאבטחים, וסיון עבדה כמנהלת אופרציה וניהלה את המשרד, את טבלאות המאבטחים, את שעות העבודה ואת הטלפונים. "הגענו לשטח כשלושה ימים לפני ה'נובה'. לפני כן התקיימה שם מסיבת 'יוניטי', וגם בה היינו יחד. היינו שם כזוג וכצוות שעובד יחד, כפי שעשינו בהפקות רבות".
מה קרה כשהתחיל הירי?
"כשהירי התחיל, עזרנו לפצועים באזור המסיבה. אחר כך ברחנו ברכב לכיוון אוגדת עזה. היינו תשעה אנשים ברכב, ובדרך נתקלנו בארבע חוליות מחבלים. נוריתי ברגל ויניב נפגע משלושה כדורים. למרות הפציעות שלו, הוא לא הפסיק לנהוג. הוא נלחם כדי להציל את כולנו, ובסופו של דבר שילם על כך בחייו.
"כשהגענו לאוגדה, גררתי את עצמי לחדר בבסיס. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא נפרד ממני ואמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא מצטער. יניב הציל את החיים שלי ושל עוד שישה צעירים מהמסיבה, ובכל זאת אמר לי שהוא מצטער".
מי עזר לך ברגעים הראשונים?
"נשארתי לבד בחדר בבסיס במשך עשר שעות, עם שבר וסדק ברגל ותחת אש כבדה. אחרי ההמתנה הארוכה הזאת, חיילים הוציאו אותי מהחדר ונשאו אותי על הכתף בדרך לפינוי לבית החולים. הם גם הניחו לי חוסם עורקים כדי להציל את חיי".
איך נראו הימים והשבועות הראשונים?
"הימים הראשונים היו כמו סיוט שמתגשם. היה הרבה בלבול, כעס ואי-ודאות. לא ידעתי מה יהיה עם הרגל שלי ובמקביל הכאב על יניב, שהיה אמור להיות בעלי, היה כבד מנשוא. הוא נרצח מול העיניים שלי ולא יכולתי לעזור לו. היה קשה לקבל שהדבר הנורא הזה קרה כאן, בבית שלי, במדינה שלי, במקום שבו הייתי אמורה להרגיש בטוחה".
"היינו תשעה אנשים ברכב, ובדרך נתקלנו בארבע חוליות מחבלים. נוריתי ברגל ויניב נפגע משלושה כדורים. למרות הפציעות שלו, הוא לא הפסיק לנהוג. הוא נלחם כדי להציל את כולנו, ובסופו של דבר שילם על כך בחייו"
זה נורא. איך התמודדת עם השכול? מה עזר לך?
"עברתי הרבה טיפולים והשתתפתי בריטריטים ובערבי מרפא של 'עמותת קהילת שבט הנובה'. הקפתי את עצמי בחברים ובחברות שעברו את אותה תופת, וגם באנשים שהושיטו לי יד ורצו לעזור. הקשר עם אנשים שעוברים דברים דומים עוזר לי. גם הטיפולים הפסיכולוגיים הם חלק משמעותי מהניסיון שלי להתמודד עם מה שקרה ולשקם את עצמי".
עם מה הכי קשה לך להתמודד? יש זיכרון מסוים שרודף אותך?
"הכי קשה לי להתמודד עם האובדן של יניב. הוא היה כל עולמי. היינו יחד כל הזמן, ועכשיו הכול מזכיר לי אותו. הזיכרון שהכי רודף אותי הוא הקול של יניב שזעק לעזרה במשך שעות ארוכות ואיש לא מגיע לעזור לנו. הוא אפילו ביקש שיתקעו לו כדור בראש כי הוא לא יכל לשאת יותר את הכאב. אני עדיין שומעת אותו".
"אני מתמודדת עם סיוטים ועם שינה לא רציפה, ואזכרות והלוויות מעוררות בי הרבה כאב. גם ההחלמה מהפציעה הפיזית הייתה חלק מההתמודדות ועברתי פיזיותרפיה כדי לחזור לעמוד וללכת על שתי הרגליים"
איך נראה היום-יום שלך ואיך את היום, שלוש שנים אחרי?
"החיים שלי מלאים בעליות ובמורדות. אני מנסה לשקם את עצמי ולבנות מחדש את החיים. כיום אני מסיימת מכינה ומתחילה תואר ראשון בפסיכולוגיה. לצד ההתקדמות הזאת, האובדן והטראומה עדיין מלווים אותי.
"קשה לחזור למסלול של לימודים, עבודה וחיים רגילים אחרי מה שעברתי. אני מתמודדת עם סיוטים ועם שינה לא רציפה, ואזכרות והלוויות מעוררות בי הרבה כאב. גם ההחלמה מהפציעה הפיזית הייתה חלק מההתמודדות ועברתי פיזיותרפיה כדי לחזור לעמוד וללכת על שתי הרגליים.
"איבדתי גם חברה יקרה, שיראל גולן, ששמה קץ לחייה. האובדן שלה הוסיף כאב לתהליך שגם כך קשה מאוד. לפעמים התחושה היא שהטראומה ממשיכה, עם כל סיפור נוסף שמתגלה על מה שקרה ב-7 באוקטובר, והנפש מתקשה להכיל הכול".
יש לך מחשבות על אהבה חדשה?
"עדיין לא מצאתי אהבה חדשה. יניב היה כל עולמי, והחלל שנוצר אחרי מותו גדול מאוד. הייתה לנו אהבה חד־פעמית. אני מקווה שיום אחד אצליח למצוא שוב אהבה ומישהו להקים איתו בית. כרגע אני עדיין מנסה לשקם את עצמי וללמוד איך לחיות עם האובדן שלו".
איזה מסר היית רוצה להעביר לאנשים שמתמודדים עם חוויה דומה?
"להיות קשובים לעצמכם, לדעת להגיד לא כשצריך, ולקבל עזרה גם כשקשה לעשות את זה. להמשיך להילחם על החיים שלנו, גם בשביל האנשים שהצילו אותנו. אין לנו חיים אחרים, והכול יכול להשתנות ולהיגמר בשנייה. חשוב גם להושיט יד לאנשים שסביבנו. העזרה לאחרים חוזרת אלינו ונותנת תחושת משמעות וסיפוק".
הערב (ד', 7.10) בשעה 18:29 יתקיים טקס זיכרון באתר ההנצחה ברעים, ויוקדש לזכר הנרצחות והנרצחים בנובה ובמסיבות שהתקיימו בסמוך