מכתב למאהבת של בעלי
אין לי מושג אם היית בצופים. שגיא, אגב, לא היה. לא שאני מתפלאת. הוא יותר מדי סגור בשביל זה ובטח גם אמא שלו לא נתנה לו, שלא חס וחלילה יקבל התקף אסתמה באמצע פעולה. גם בעבודה אין לו ממש חברים. אולי הוא רק בכיוון של חברות. אולי הוא רק בכיוון שלך. אולי את יוצאת דופן. גם אני הייתי | פרק לקריאה מתוך הספר "הצד של המים", ספרה השלישי של איריס קאופמן, הוצאת "שתים"
10.4.2001
בכמה שבועות שעברו מאז אני מגיעה אלייך לדואר מדי פעם. בכל פעם שאני מצליחה לחשוב על תירוץ. פעם זה לשלם טסט, פעם זה להפקיד את הכסף מהחנות, פעם לקנות מעטפות, כל פעם תירוץ אחר. בכל מקרה זה אף פעם לא אצלך באשנב. תמיד אצל ההיא השנייה.
פעם אחת נכנסתי כשהתריס עם הרפרפות של האשנב שלך היה משוך למטה ופתק בכתב יד ״האשנב סגור״ היה מחובר בחתיכת נייר דבק למשקל של החבילות והשתלשל בהתרסה, שהיה ברור שבכל רגע הוא עומד ליפול. התיישבתי לחכות, כי אלה מהתור סימנו לי עם היד, והקשבתי, כי אלה מהתור נראו מאוד מרוכזים במה שהקול מאחורי האשנב הסגור אמר.
הקול היה שייך ליניב. ידעתי שהוא מנהל את הסניף של הדואר אצלנו בשנים האחרונות, אבל גם היה נדמה לי שאני זוכרת אותו מפעם. אם אני לא טועה הוא למד שתיים או שלוש שכבות מעליי בתיכון וזכרתי אותו כבחור נחמד ולא לגמרי טיפש. מאלה שהיו אומרים לי שלום בכל פעם שנתקלנו אחד בשני במסדרון או כשהלכנו לאותו כיוון בדרך הביתה.
במשך הזמן הוא התקדם בסולם דרגות הדואר עד לדרגת מנהל, מה שכנראה הקנה לו קול סמכותי ואת הזכות לפקד על חיילים נמוכים ממנו בחשיבותם. משהו ברמת רס״ר משמעת באיזה בסיס נידח שאף אחד לא ממש ער לקיומו. מתאים מאוד למקום כמו שלנו. בואי נהיה כנות, לא ממש מפקחים פה על איכות נותני השירות.
הוא אמר שאת לא יכולה לאחר ככה ושהדואר נפתח בשמונה, ושמונה זה שמונה, לא שמונה ארבעים, ואז מה אם זה יום חמישי ויש קבלת קהל גם אחר הצהריים. ואת שאלת, ״מה כבר קרה?״ והוא ענה לך ש״זה לא את שמחליטה וזאת לא פעם ראשונה, אבל זו תהיה הפעם האחרונה ואם זה יהיה עוד פעם את עולה לשימוע שאת סופו מי ישורנו.״ ככה הוא אמר. מי ישורנו. מי מדבר ככה?
אחר כך נטרקה הדלת הפנימית שמפרידה ביניכם לבין איפה ששומרים את כל החבילות שמגיעות והפתק של ״האשנב סגור״ התנדנד כצפוי מהטריקה ונפרד מנייר הדבק שהחזיק אותו וריחף באוויר, וכל הראשים של כל התור התנדנדו יחד איתו עד שהגיע לרצפה.
היתה איזו דקה שלמה של שקט, ואז התרוממו הרפפות של התריס וישבת שם כאילו כלום וכל התור התחיל לדבר בבת אחת ונהיה רעש כזה, שאני ממש לא סובלת. אני חייבת שקט סביבי כדי להיות.
מצד שני, התור בדואר לא היה עניין חסר תועלת לגמרי. להפך — בשבילי הוא היה יעיל מאוד, ויצא שלמדתי עלייך כל מיני דברים בזמן שהייתי יושבת שם בשקט בכל פעם ומקשיבה לכל הדברנים בתור מרכלים בלי מעצורים. ככה זה אנשים. כשהחיים של עצמם לא מספיקים להם, הם מסתכלים כל הזמן החוצה על אחרים.
למדתי, למשל, שאת אולי עובדת בדואר, אבל אין לך באמת דאגות פרנסה ואת לא חייבת לעבוד בכלל. למדתי, למשל, שלמשפחה שלך יש כסף, אבל הם מכריחים אותך לעבוד אפילו סמלית כדי שלא תהיי סתם ״פרזיטית שחיה על הכסף של אבא שלה״. וגם, למשל, שכל זה מסביר טוב־טוב למה את מרשה לעצמך להיות כזאת שחצנית וחצופה מול יניב, שאת ״לא מגיעה לקרסוליים שלו אפילו״. תענוג.
אבל לא רק בגלל זה אני כותבת לך במקום פשוט להגיד לך. גם לא בגלל אומץ ואפילו לא בגלל פחד, אם זה מה שאת חושבת. זה בגלל שאם אני מדברת בקול רם, ממש מחברת מילה למילה ונהיים משפטים, זה יכול לחלוף. שמעתי פעם מישהו שמסביר את זה ממש טוב. הוא אמר שברגע שאומרים בקול את המילה ״הווה״, היא כבר נהיית עבר. כי כבר אמרו אותה קודם והיא כבר לא כאן. אבל מה שכתוב נשאר ולא נעלם. אי אפשר להתעלם מזה וזה מלכלך לך את המציאות גם אם את רוצה וגם אם לא. זה נהיה גדול כמו ים.
גם על אמא שלי אני מדברת בקול רם. פעם שגיא אמר לי שהקול שלי נשמע רגיל לגמרי כשאני מדברת עליה. וזה נכון. אין לי אמא כבר הרבה שנים. חיים שלמים אני כבר חיה בלעדיה, אבל אני מדברת עליה כאילו שהיא כאן. בכל הסיפורים שלי על הילדות ודודה דינה והקיבוץ והצופים. אין לי מושג אם היית בצופים. שגיא, אגב, לא היה. לא שאני מתפלאת. הוא יותר מדי סגור בשביל זה ובטח גם אמא שלו לא נתנה לו, שלא חס וחלילה יקבל התקף אסתמה באמצע פעולה. גם בעבודה אין לו ממש חברים. אולי הוא רק בכיוון של חברות. אולי הוא רק בכיוון שלך. אולי את יוצאת דופן. גם אני הייתי.
זה בגלל שהזמן של אז מתערבב לי עם הזמן של עכשיו ואני לא מצליחה להפריד אותם. אפילו הוא ראה שאני לא יודעת להיפרד. כשהוא אמר את זה שתקתי. בעיקר כי זה מה שרציתי וזה מה שקיבלתי. רציתי מישהו שלא מלטף לי את האמת, כי אני לא יכולה לסבול את זה. שהרגש לא מרדד לו את המילים עד כדי כך שהוא נזהר איתי. בזה הצלחתי. הוא לא נזהר איתי אף פעם.
מעניין אם גם לך יש דודה דינה, כמו שלי. אחת שמקשיבה לך כל הזמן. מעניין גם אם אצלך יש הול כמו בבית של ההורים שלנו, שלי ושלו. כנראה לא, כי עכשיו כבר לא בונים ככה יותר. אצלך בטח הכול פתוח. מהכניסה רואים את הקצה ואין איפה להתחבא ולארגן לעצמך את הראש רגע לפני שנכנסים.
בהתחלה לא ידעתי שאת גרה באזור של הבניינים היותר חדשים, אבל אז בדקתי. וזה גם נראה לי הגיוני. הרי כבר הבנתי מהתור שאת ממשפחה עם כסף ושאבא שלך הקפיד לקנות לך דירה בחלק החדש. מספיק רחוק מאנשי המעמד הבינוני שעובדים למחייתם כמונו, אבל מספיק קרוב כדי ללמד אותך קצת ענווה.
לגבי הענווה אני די בטוחה שלא הצליח לו. כמה ענווה יש כבר לאישה שיש לה רומן עם גבר תפוס? לא ענווה ולא כבוד עצמי ולא כלום. עכבר לילה שהולך על שאריות של אחרים. חולדה. חולדת לילה. או צבוע. יותר מתאים צבוע. ניזונה מגוויות של אהבה.
בכל אופן, בדקתי איפה את גרה. אני לא מתביישת לספר לך שבהתחלה של כל הסיפור הזה הלכתי אחרייך מהדואר עד אלייך, ויותר מפעם אחת. זאת לא הליכה ארוכה ומתברר שזה גם לא כזה עניין ללכת אחרייך בלי שתשימי לב. את לא מסתכלת סביבך כשאת הולכת. אני לא יודעת אם זה ביטחון עצמי מופרז או סתם חוסר אכפתיות לסביבה, אבל את הולכת כמו חץ שלוח קדימה, בדיוק באמצע המדרכה, בלי להקדיש אפילו חצי מבט למה שקורה סביבך.
ליתר ביטחון עשיתי את זה בימי חמישי, כי כשאת מסיימת את העבודה ויוצאת בחמישי בערב כבר כמעט חושך. אבל בינינו באמת לא היה סיכוי שתקלטי שאני מאחורייך. גם כי אני נצמדתי דווקא לצד ימין. רחוקה מהכביש כמו שאמא שלי לימדה אותי. פיזית לימדה אותי, כן? הייתה מחזיקה לי בכוח את היד עד שנהיו לי סימנים לבנים מהלחץ של האצבעות שלה, ומעבירה אותי לצד ימין שלה. שאם מישהו יידרס מאיזה רכב שנוסע כמו משוגע, זו תהיה היא ולא אני. איזו שטות. אם היא תידרס אני אשאר בלי אמא, ומי רוצה בכלל להישאר ככה.
את הבפנים של הדירה שלך אני יכולה רק לדמיין. ואני מדמיינת. מעצבת לך את הדירה בדמיון. הולכת על מטבח מינימליסטי, בטח בצבע לבן, ומרצפות מודרניות ולא קטנות כאלה של עשרים על עשרים. אולי יש לך רק מקלחת בלי אמבטיה, כי בשביל מה את צריכה. אני גם בוחרת לך וילונות שיסתירו את הבפנים למי שמבחוץ. עדיף לדמיין משהו ממישהו.
הפרק לקוח מתוך הספר "הצד של המים", ספרה השלישי של איריס קאופמן, הוצאת "שתים"