אל תחכו לפרשת האונס הבאה כדי לדבר עם הבנים שלכם
חינוך מיני לבנים לא יכול להתחיל בכל פעם שפרשה מזעזעת מגיעה לכותרות. הוא צריך להתחיל הרבה קודם: בשיחות על רצון וגבולות, ביכולת להגיד לא, בהתמודדות עם ריצוי וביצירת מקום בטוח לבושה, לבלבול ולשאלות
באוקטובר 2024, סטודנטית בת 20 מאוניברסיטת קורנל שבניו יורק, המכונה בתקשורת Jane Doe, הגיעה לבית האחווה Chi Phi במהלך ערב של מסיבות. היא טוענת שבתוך הבית היא הייתה שיכורה מאוד, הופעל עליה לחץ לצרוך קטאמין, ובהמשך כמה מחברי האחווה אנסו אותה במשך שעות, בזמן שלא הייתה במצב שאפשר לה הסכמה.
מרגע שהפרשה התפוצצה בתקשורת, הפיד שלי התמלא בשאלות על הבנים שלנו: איך לדבר איתם על מה שקרה, מה להגיד, באיזה גיל, ואיך לוודא שאם יום אחד יהיו בסיטואציה כזאת, הם לא יעמדו מנגד.
אני מבין היטב מאיפה זה מגיע: יש פחד הורי שמתעורר אחרי אירועים כאלה, שהם באמת מזעזעים. אבל חינוך תגובתי הוא חינוך גרוע ולא עקבי. הוא נובע מסערה, ולעיתים קרובות שוכך יחד איתה. נערים כבר מכירים את הדינמיקה הזאת: בכל פעם כשמתפרסמת פרשת פגיעה מינית, אפילו בארץ אחרת, שוב מתיישבים איתם ומסבירים להם שאסור לאנוס.
אפשר וצריך לדבר על אירועים שהם נחשפים אליהם. השאלה היא מתוך איזו עמדה אנחנו מגיעים לשיחה, ומה מתקיים בינינו לבינם בשאר הזמן. כשהמפגש העיקרי של נער עם המבוגרים סביב מיניות מתרחש בעקבות פגיעה, יש סיכוי שהוא ילמד בעיקר שמיניות היא תחום מסוכן, ושיש משהו בעצם היותו בן שגורם לנו לחשוד בו. קשה לבנות כך שיחה שיש בה כנות.
נער שלא יעמוד מנגד בסיטואציה נוראה לא יהפוך לכזה כי בגיל 12 עשו לו שיחה ואמרו לו שאם אי פעם יהיה עד לאונס, הוא צריך לעצור את זה. הוא יגיע לשם מתוך שנים שבהן למד לזהות כאב של אחרים ולהתייחס אליו, להרגיש אי-נוחות ולא למהר להיעלם לציניות או להדחקה, לעמוד על שלו מול חברים ולשאת את האפשרות שלא יאהבו את מה שהוא אומר. מתוך היכרות הולכת ומעמיקה עם העובדה שאינטימיות, מיניות וכוח כרוכים תמיד גם באחריות כלפי מי שנמצא מולו.
כשהמפגש העיקרי של נער עם המבוגרים סביב מיניות מתרחש בעקבות פגיעה, יש סיכוי שהוא ילמד בעיקר שמיניות היא תחום מסוכן, ושיש משהו בעצם היותו בן שגורם לנו לחשוד בו. קשה לבנות כך שיחה שיש בה כנות
כדי להבין מה עלול להפריע להתפתחות הזאת, כדאי להסתכל על האופן שבו הסביבה מגיבה להתבגרות המינית של בנים. מה קורה כשהסקרנות שלהם מתגלה, כשהם שואלים שאלה, כשהם מתחילים להתנסות או כשהם עושים משהו שמצריך הצבת גבול: האם אנחנו מצליחים לדבר איתם על מה שקרה ולהסביר את הגבול, או שהמבוכה והבהלה שלנו משאירות אותם בתחושה שמשהו בהם לא בסדר? מתוך התגובות האלה בנים לומדים גם איך להתייחס לעצמם, לגוף שלהם ולרצונות שמתעוררים בהם.
גם השתיקה שלנו משתתפת בלמידה הזאת. בנים רבים מתבגרים בלי שהמבוגרים המשמעותיים בחייהם, ובפרט האבות שלהם, מלווים את ההתפתחות המינית שלהם בשיחה שיש בה סקרנות, הקשבה ומקום לשאלות. לפעמים המבוגרים נוכחים בעיקר כשצריך לאסור, להזהיר או להעיר. כך בן יכול לדעת היטב מה אסור לו, ובכל זאת להישאר לבד עם כל מה שהוא מרגיש ורוצה.
המשמעות של בושה, אשמה ופחד בגיל ההתבגרות
בתוך הבדידות הזאת, וכשהמיניות שלו פוגשת בעיקר חשש, ביקורת או התעלמות, היא עלולה להתעצב סביב בושה, אשמה ופחד. כדאי להבין על מה בדיוק הם יושבים.
בן יכול להתבייש בגוף שלו, בחוסר הניסיון שלו, במה שמסקרן אותו או בצורך שלו בקרבה. הוא יכול להתבייש בכך שהוא רוצה מאוד, וגם בכך שהוא לא רוצה את מה שנדמה לו שכל האחרים רוצים. בחבורה שבה בנים אמורים להיות תמיד מעוניינים במין, גם סירוב או היסוס עלולים להפוך למשהו שצריך להסתיר.
הוא עשוי להרגיש אשמה על אוננות, על צפייה בפורנו או על משיכה שהוא לא יודע אם היא נורמלית או לא, ומתבייש לשאול. לפעמים הוא באמת עשה משהו שפגע באחר, ולפעמים הוא לא פגע באיש, אבל למד שעצם הרצון שלו הוא בעיה. אלה מצבים שונים מאוד, וחשוב שנעזור לו להבחין ביניהם.
פחד הוא לא רק מפני עונש. הוא יכול להיות פחד שילעגו לו, שההורים ייבהלו, שיאכזב אותם, שיאבד את מקומו בחבורה. פחד שאם ישתף בדבר אחד שקרה, המבוגרים כבר לא יצליחו לראות בו שום דבר אחר. לעיתים יותר מכל אלו, שוכן פחד מהאפשרות שאם אותם חלקים שהוא הפנים שצריכים להישאר נסתרים - יתגלו, הוא לא יהיה יותר ראוי לאהבה.
ניסיוני במפגשים עם בנים סביב מיניות ויחסים מראה לי שוב ושוב ששיחה על פגיעה יכולה להישמע לנער כהאשמה עוד לפני שהיא התחילה. הוא עסוק בשאלה מה חושבים עליו ובמשימה להוכיח שהוא בסדר. לפעמים המגננה הזאת משאירה מעט מאוד מקום להקשיב למה שקרה למישהי אחרת.
על מנת לגלות אחריות כלפי הסביבה שלו, ולנהוג באמפתיה, יש צורך לפרק קודם כל את המגננה הזאת. כדאי להבחין כאן בין להרגיש אשם לבין לקחת אחריות. נער יכול להרגיש רע מאוד עם עצמו, בלי להבין מה עובר על מי שמולו או לשנות את ההתנהגות שלו.
עבודה נכונה איתו יכולה לעזור לו לראות איך המעשים שלו משפיעים על אחרים, ומה הוא יכול לעשות כדי למנוע פגיעה או לתקן כשפגע. הוא גם יכול לקחת אחריות על מה שקורה סביבו ולהתערב, בלי להיות אשם במה שעשה מישהו אחר.
בין רגישות לעוצמה
הצופן לגידול בנים בוגרים נפשית ומיטיבים עם סביבתם יושב לדעתי בנקודת הקשר שבין רגישות לעוצמה. בגידול בנים הנקודה הזאת הרבה פעמים מתפספסת.
המקומות שבהם אני מצליח לעמוד על שלי, להגיד לגבר אחר שהוא עבר גבול או להתערב כשמשהו מרגיש לי לא בסדר, נובעים קודם כול מרגישות. אם אני מסוגל להרגיש משהו מהכאב, הפחד או ההשפלה של מישהו אחר, הרבה יותר קשה לי להתנתק ולספר לעצמי שזה לא ענייני.
כשאנחנו פוגשים בן שממעט לשתף או מגיב בציניות, כדאי לתהות מה הוא למד על המחיר של חשיפה ושל קרבה, ואיך הוא למד את זה. פעמים רבות נגלה שלאורך הילדות שלו הוא קיבל שוב ושוב את המסר שעדיף להעלים רגשות שנקשרים לפגיעות וחולשה, כי אם יראה אותם הם לא יתקבלו יפה
יש להתייחס לרגישות הזאת כשמורת טבע. צריך לבדוק איפה היא נכחדת, ולפתח בתוכנו את היכולת לזהות את הרגישות הזאת גם כשהיא עטופה ברגשות גדולים כגון כעס, עלבון, תסכול או הסתגרות.
בספרה Deep Secrets, מתארת החוקרת ניובה ויי, מתוך ראיונות עם מאות נערים, את הקרבה העמוקה שהם מבקשים ומוצאים בחברויות שלהם. היא מתארת גם את המתח בין הצורך הזה לבין ציפיות מגדריות שמקשות עליהם להמשיך לבטא אותו.
זו נקודת מבט חשובה להורים: כשאנחנו פוגשים בן שממעט לשתף או מגיב בציניות, כדאי לתהות מה הוא למד על המחיר של חשיפה ושל קרבה, ואיך הוא למד את זה. פעמים רבות נגלה שלאורך הילדות שלו הוא קיבל שוב ושוב את המסר שעדיף להעלים רגשות שנקשרים לפגיעות וחולשה, כי אם יראה אותם הם לא יתקבלו יפה.
ועדיין, רגישות לבדה לא מספיקה. נער יכול להרגיש שמשהו שמתרחש מולו הוא נורא, ובכל זאת לשתוק. כדי לפעול הוא צריך להיות מסוגל לשאת גם את מה שהפעולה הזאת תעורר בו ובסביבה שלו - את החשש שילעגו לו, את אי-הנוחות שבמחלוקת, את האפשרות שחבר יכעס עליו או שהוא יישאר לרגע לבד בעמדה שלו. זה החלק של העוצמה שהוא נדרש לפתח - את היכולת להרגיש את כל זה ולמרות זאת להישאר נאמן למה שהוא יודע שנכון.
אם רוצים לגדל בנים שיהיו מסוגלים לכך, צריך לתת להם להתנסות בעמידה על שלהם לפני שהם פוגשים מצב של פגיעה. לבדוק כמה אנחנו מאפשרים להם להגיד לא, אפילו לנו, אפילו לדברים שבנים אמורים להגיד להם כן. כמה לגיטימציה יש לבן צעיר לסרב לתכתיבים שמגדירים עבורו מה הוא צריך לרצות, ממה הוא אמור ליהנות ומה מותר לו להרגיש?
הורים רבים רוצים ללמד ילדים נימוס, התחשבות ואיפוק, אך בדרך מלמדים אותם ריצוי. לא לעשות עניין, לא לפגוע, לזרום, לוותר, לא להסתבך. לוותר על עצמם בשביל קבלה ושייכות. אחר כך, בגיל 20, רוצים שהם יצליחו לעמוד מול קבוצה של חברים ולהגיד להם "עד כאן", אבל זה דורש תעצומות נפש שבתרבות של ריצוי, הם לא יצליחו לפתח.
אם בכל פעם שבן הביע אי-נחת מיהרו להסביר לו שהוא מגזים, הוא עלול ללמוד לפקפק בה. אם בכל מחלוקת דרשו ממנו לוותר כדי שיהיה נעים, איפה בדיוק היה אמור ללמוד שיש דברים שכדאי להתעקש עליהם גם כשלא נעים?
מי שרוצה להבין משהו חשוב בחינוך למיניות, כדאי שילמד לעומק על ריצוי. על הקושי לדעת מה אני רוצה, מה אני לא רוצה, מה מרגיש לי נכון, ואיך אני נשאר נאמן לזה גם כשיש לזה מחיר חברתי. זו עבודה שנוגעת גם ליכולת של בן לשמור על הגבולות שלו וגם ליכולת שלו לעמוד לצד אדם אחר. בשני המקרים הוא עשוי להידרש לאכזב מישהו שחשוב לו, להפסיק לשתף פעולה, לסכן משהו בשייכות שלו.
האחריות הראשונה שלנו היא לחנך מינית את עצמנו, עוד לפני שנעשה זאת עם הבנים שלנו. איך אנחנו מדברים על נשים כשאנחנו עם חברים, ועד כמה אנחנו מסוגלים להודות שנפגענו בלי להפוך את הפגיעה לזעם על מישהו אחר. הילדים שלנו לומדים את כל זה מאיתנו הרבה לפני שאנחנו מתיישבים איתם ל"שיחה"
גם אנחנו כהורים נצטרך לשאת אי-נוחות בתוך התהליך הזה. בן שמפתח עמדה משלו יביע אותה גם מולנו. הוא לא תמיד יסכים, לא תמיד ירצה את מה שנראה לנו מתאים, ולפעמים יגיד לנו שמשהו שאנחנו עושים פוגע בו. התגובה שלנו ברגעים האלה היא חלק מהחינוך שאנחנו נותנים לו לעמידה על שלו.
אחרי ריצוי, מגיע החלק שלנו, האבות. האחריות הראשונה שלנו היא לחנך מינית את עצמנו, עוד לפני שנעשה זאת עם הבנים שלנו. לא רק ללמוד איך לדבר עם הבנים על מין, אלא להסתכל על היחסים שלנו עם מיניות, עם גבולות, עם דחייה, עם פורנו, עם אינטימיות, עם גברים אחרים, עם נשים, עם כוח. מה אנחנו עושים כשלא רוצים אותנו, איך אנחנו מדברים על נשים כשאנחנו עם חברים, ועד כמה אנחנו מסוגלים להודות שנפגענו בלי להפוך את הפגיעה לזעם על מישהו אחר. הילדים שלנו לומדים את כל זה מאיתנו הרבה שנים לפני שאנחנו מתיישבים איתם ל"שיחה".
והכי חשוב, חייבים להפסיק להשאיר בנים לבד. יש לי תחושה חזקה שבפרשה בקורנל, אצל חלק מהמעורבים, גם מי שפגע, גם מי שידע, גם מי ששתק וגם מי שפחד, הייתה גם מערכת יחסים מורכבת עם בושה. זו השערה שנובעת ישירות מהעבודה שלי עם בנים, גם עם כאלה שפגעו.
אני תוהה מה הם הרגישו שהם צריכים להסתיר, מה חששו שיחשבו עליהם, והאם היה בחייהם אדם שיכלו לפנות אליו גם אחרי שהיו חלק ממשהו קשה. האחריות של כל אחד מהם למעשיו עומדת בעינה. השאלות האלה חשובות כדי להבין מה אנחנו צריכים לבנות בחייהם של הבנים שאנחנו מגדלים.
בנים נשארים לבד עם המון דברים גדולים. עם החשיפה הראשונה לפורנו, בקבוצות וואטסאפ מרובות משתתפים, מול לחץ חברתי גלוי וסמוי, מול שאלות על הגוף, זהות מינית, התנסויות ראשונות, דברים שראו ולא ידעו איך לעכל. הרבה פעמים הם מבינים שאם ישתפו במה שקורה להם, ישפטו אותם. הם מחונכים לשתיקה ולבדידות דרך בושה ובאמצעותה.
פעמים רבות כשהם באמת צריכים עזרה, כל מה שיש להם זה קודים חברתיים של בנים. אין להם כתובת. לכן כדאי שהבנים שלנו ידעו שהם יכולים להביא אלינו גם דברים שלא יהיה לנו קל לשמוע. גם בלבול, גם בושה, גם טעות, גם חוסר אונים. גם סיפור שבו הם עצמם לא התנהגו כמו שהיינו רוצים.
אם בן מספר ששתק בזמן שחבר פגע, נצטרך להיות מסוגלים לשמוע את הסיפור עד הסוף, להבין מה קרה ולברר איתו מה הוא יכול וצריך לעשות עכשיו. הוא יצטרך לפגוש את האחריות שלו, ודווקא היכולת שלנו להישאר איתו ולהעניק לו תמיכה, היא זו שיכולה לחבר אותו בדיוק לאחריות הזאת.
זה דורש מאיתנו פחות לנסות לעצב אותם ויותר ללוות אותם, כשהמיניות והגבריות שלהם מתפתחות. להיות סקרנים, לכבד את המרחק, לא להיבהל ולא להיגעל. להסכים לכך שהם יהפכו לאנשים שלא בהכרח חושבים, מרגישים ורוצים בדיוק את מה שדמיינו בשבילם. להישאר קרובים מספיק כדי שיוכלו לחשוב איתנו גם על הדברים שהם עדיין לא יודעים איך לומר.
ואז, אולי, כשהם ימצאו את עצמם יום אחד בסיטואציה קשה באמת, הם יהיו קשובים לקול הפנימי שלהם וגם תהיה להם כתובת. הם יוכלו לזהות שמשהו לא בסדר, לשאת את אי-הנוחות שבידיעה הזאת ולמצוא דרך לפעול. לפעמים יעמדו מול חבר ויגידו לו שעבר גבול. לפעמים יפנו למישהו שיעזור להם. גם בקשת עזרה דורשת מנער לוותר על משהו ממה שלמד שהוא אמור להיות מסוגל לפתור בעצמו.
חינוך מיני מיטיב מתחיל בילדות, בשיח מתמשך על גוף, מיניות, יחסים, רצונות, גבולות, ריצוי, כאב, אינטימיות וחברות. ככה מגדלים בנים שיודעים לעמוד לצד אחרים בלי לאבד את עצמם, ולעמוד על שלהם בלי לאבד את הרגישות שלהם. זה שדה שצריך לחרוש ולטפח כל השנה ולא להפסיק.
מתן ליבנה הוא איש חינוך, מנחה קבוצות ומרצה בחינוך מיני מיטיב. עובד עם ילדים, בני נוער וצוותי חינוך, מדריך הורים ומנחה ומלווה נערים וגברים צעירים לריבונות ובגרות נפשית. חבר הועד המנהל של האגודה לחינוך מיני בישראל וממנהלי קבוצת הפייסבוק "חינוך למיניות חיובית".