נטולת דירה ועבודה, אביגיל חרשה את ישראל ולימדה שפיכה נשית
בלי בית, בלי עבודה ועם מינוס גדול בבנק, אביגיל רות לב יצאה לנדודים במכונית והתחילה להעביר מעגלי נשים על שפיכה נשית. מה שהתחיל כמעט במקרה, הפך למסע של גילוי עצמי, שבמסגרתו היא למדה להביא את עצמה לעולם | האזינו
"ידע על מיניות אפשר לקבל בכל מקום, אבל שפיכה נשית היא לא ידע טכני שאת יכולה לקרוא עליו או לצפות בו בסרטון ביוטיוב. היא ידע רך שהגוף לומד ליישם כשהתנאים מאפשרים לו. מה שמעניין זה שיצא מצב שהרבה נשים שהגיעו לסדנאות שלי פתאום שפכו בצורה טבעית, בלי שהן בכלל התכוונו לזה - רק בגלל שהן למדו עכשיו משהו חדש על הגוף שלהן, והבינו שהן יכולות להרפות", אומרת אביגיל רות לב, מנחה ומלווה נשים למיניות מודעת והוליסטית.
"שפיכה נשית מגיעה הרבה פעמים מתוך הרפיה, והמשימה שלי היא לקחת נשים בדרך שבה אני הלכתי בעצמי - מלהיות סופר ביישנית וסגורה ולא להצליח להביא את עצמי לעולם, למקום הזה של להיות בפרונט. כי מיניות מבחינתי זה לא רק סקס, זה לא האקט.
"מיניות היא כוח החיים, מיניות היא נשים שיודעות להביע את עצמם מילולית, להקים עסקים, להיות יצירתיות, להיות אימהות טובות. מיניות זאת ריבונות ועוצמה פנימית שמתגלה דרך החיבור לגוף, דרך החיבור לכוח החיים. זאת אנרגיה של חיוניות, של חיות, ואני ממש רואה איך נשים שמגיעות לריטריטים, הופכות מנשים ביישניות ומפוחדות לנשים מועצמות. רואים את זה מיד על הגוף שלהן".
(האזינו לפרק המלא עם אביגיל רות לב)
"כשאני מחוברת למיניות שלי אני יותר עוצמתית"
את סדנאות השפיכה נשית שהיא מעבירה בשנים האחרונות, אביגיל התחילה ביוני 2019, כמעט במקרה. "בעל הבית שלי אמר לי שהוא צריך את הבית שלו בחזרה, וביקש ממני שאצא ממנו. הייתי במינוס ממש גדול, בלי דירה ובלי עבודה, ופשוט אמרתי לעצמי, טוב, אני אכנס לאוטו ואהיה נוודית רגע בקיץ הזה. אני לא יודעת מה לעשות, אין לי כסף, אבל אני מכירה המון אנשים ברחבי הארץ ואני אסתדר.
"מיניות היא כוח החיים, מיניות היא נשים שיודעות להביע את עצמן מילולית, להקים עסקים, להיות יצירתיות, להיות אימהות טובות. מיניות זאת ריבונות ועוצמה פנימית שמתגלה דרך החיבור לגוף"
"אפילו הלכתי לאיזה מתקשר והוא אמר לי, 'יאללה, זה נשמע כמו רעיון טוב'. אז נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע. המקום הראשון שעצרתי בו היה נאות סמדר, קיבוץ בדרום שפעם גרתי בו. הגעתי וסיפרתי לנשים שם שהתחלתי ללמוד להנחות מעגלי נשים למיניות, והן התלהבו והציעו שאני אנחה מעגל. אמרתי יאללה, והנחיתי מעגל נשים על שפיכה נשית בחינם.
"משם הגעתי לישוב שחרות כי יש לי שם חברה, והיא אמרה לי, 'יאללה, תעשי מעגל אצלי בבית'. אמרתי, 'יטוב, אבל עכשיו בתשלום'. ובעצם זה היה קיץ ששינה הכול. כל מה שעשיתי בקיץ הזה היה לנסוע בכל רחבי הארץ, הייתי הכי קלילה כי הייתי באוטו, ופשוט העברתי מעגלי נשים על שפיכה נשית. עשיתי את זה בגליל, במצפה, בתל אביב, אפילו דתיות בבקעת הירדן הגיעו למעגל שלי.
"בקיץ הזה למדתי שיש לי מה לתת לעולם, כי לפני כן הייתי תקועה. היה לי קשה לבטא את עצמי, אפילו בפייסבוק, והיה שם שינוי ענק שנולד בתוכי. גיליתי שיש לי מה לתת, שנשים רוצות לשמוע ממני, שאני יכולה בכלל להקים עסק כזה, שאני יכולה להנחות. זאת הייתה חוויה מעצימה ומשנת חיים, ונראה לי שזה הרבה בזכות המיניות, כי המיניות והביטוי ממש קשורים זה בזה. כשאני מחוברת למיניות שלי אני יותר עוצמתית ויש לי מה להגיד, ואני יכולה לבקש כסף על זה. זה שינה הכול בחיים שלי".
"הייתי מבקשת סליחה מאלוהים שאני מאוננת"
אביגיל רות לב גדלה בלב ההתנחלות היהודית בחברון, ואחר כך עברה עם הוריה לאפרת. היא גדלה בבית דתי, בת בכורה לשני הורים מהגרים. "גדלתי ממש בחברון", היא מספרת. "ההורים שלי הם אמריקאים שעלו לארץ, ונראה לי שהם חשבו שהם עושים משהו ממש ציוני כשהם מתיישבים בחברון.
"למעשה, גדלתי במהלך האינתיפאדה הראשונה. אני זוכרת את אמא שלי נוסעת בכביש בזיגזג. אני שואלת אותה, 'למה את נוסעת בזיגזג?', והיא עונה לי שזורקים אבנים. אז כבר כילדה אני זוכרת המון פחד סביבי. הייתי ילדה די ביישנית, סגורה כזאת, ממש מפוחדת, והחינוך שקיבלתי היה להיות חזקה ושורדת כי אנחנו מתנחלים, אז אנחנו אמיצים.
"אני חושבת שבשלב מסוים, התנתקתי. כאילו, הייתי כמו ילדה מנותקת רגשית. לקחו לי הרבה שנים להבין את זה, אבל הייתי מאוד מנותקת והחינוך המיני שקיבלתי כלל בעיקר הפחדות. אני רק זוכרת שאבא שלי תמיד היה אומר לי שגברים רוצים ממני רק דבר אחד, וחשוב מאוד שאני אשמור על עצמי.
"למדתי רק בבתי ספר עם בנות. אחר כך עברנו לאפרת, שהוא יישוב מאוד ארוך. בית הספר של הבנות הוא בצד אחד ובית הספר של הבנים הוא בצד שני, ובבוקר כשמחכים להסעה לבית הספר, אז בעצם מסתכלים זה על זה מהצד השני של הכביש. מבחינתי בנים היו אז דבר מסוכן כזה ומאוד רחוק.
"למרות זאת, גיליתי את המיניות שלי די לבד בגיל די צעיר, נראה לי כמו הרבה בנות דתיות. גם אוננתי מגיל צעיר יחסית, תמיד בהסתרה ותחת הרבה מאוד בושה.
"זה היה קיץ ששינה הכול. כל מה שעשיתי בקיץ הזה היה לנסוע בכל רחבי הארץ, הייתי הכי קלילה כי הייתי באוטו, ופשוט העברתי מעגלי נשים על שפיכה נשית. עשיתי את זה בגליל, במצפה, בתל אביב, אפילו דתיות בבקעת הירדן הגיעו למעגל שלי"
"יש תפילה שמתפללים כל בוקר שנקראת תפילת 18, שיש בה חלק שאפשר לבקש מה שאתה רוצה מאלוהים, ואני זוכרת שבכיתה ד' ממש הייתי מבקשת סליחה מאלוהים על כך שאני מאוננת. אני לא זוכרת שמישהו אי פעם אמר לי שזה אסור, אבל את יודעת איך זה, אלו מסרים תת-קרקעיים שנכנסים לתוכך, ואת מרגישה מבפנים שאת עושה משהו אסור".
על חינוך מיני בבית הספר אני מניחה שאין מה לדבר.
"לא היה חינוך מיני בכלל, ואם היה משהו, זה היה רק הפחדות, אבל אני כן אשתף שאנחנו הבנות הדתיות חקרנו את המיניות שלנו אחת עם השנייה. גם לאורך שנות העשרה שלי עשיתי מלא-מלא שטויות. התחלתי להיפגש עם בנים וחקרתי גם איתם את המיניות שלי, אבל מתוך ניתוק, וכמובן בהסתרה. הם היו באים לקחת אותי מרחוב רחוק מההורים שלי, למשל. גם נפגעתי מינית בתקופה הזאת, כי המיניות היתה מנותקת.
"אני ממש זוכרת שחשבתי שאני אמורה להיות פסיבית. שאני צריכה רק לשכב שם, כי כאילו 'ככה עושים את זה'. אז כן, תמיד הייתי מאוד מינית, אבל כמו לא ידעתי, לא קיבלתי שום חינוך למיניות בריאה וטובה, וכן, ממש נפגעתי הרבה בשנים האלה כי המיניות הייתה בלי אינטימיות, בלי באמת קשר רגשי, בלי תקשורת, בלי כל הדברים האלה שצריך ללמוד אותם בעצם".
"יש תפילה שמתפללים כל בוקר שנקראת תפילת 18, שיש בה חלק שאפשר לבקש מה שאתה רוצה מאלוהים, ואני זוכרת שבכיתה ד' ממש הייתי מבקשת סליחה מאלוהים על כך שאני מאוננת"
כשהייתה בכיתה י"א עברה עם משפחתה לארצות הברית, שם למדה בבית ספר יהודי. "זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי עם בנים, ואני זוכרת את זה כחוויה טובה, מיוחדת. אגב, ברחנו מהארץ בתקופה הזאת כי התחילה האינתיפאדה השנייה, והיו פה מלא פיגועים, ואז הגענו לארצות הברית והיה את ה-9 לספטמבר, שזה הכי אירוני שיש. שוב תקופה קשה. בגיל 18 החלטתי לחזור לארץ לעשות שירות לאומי".
אחרי השירות הלאומי היא המשיכה לתואר ראשון בביולוגיה. "באוניברסיטה כבר היה לי בן זוג קצת מבוגר ממני, ושם התחלתי לחקור מה קורה לי מבפנים כי הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל פשוט לא הרגשתי שום אהבה. לא ידעתי מה זה. אני זוכרת תחושה כזאת שכאילו הראש והגוף שלי לא מחוברים.
"הלכתי בפעם הראשונה לפסיכולוגית של האוניברסיטה, ושאלתי אותה מה זאת אהבה ומה זה געגוע, ואיך אני אמורה לדעת אם אני אוהבת מישהו. גיליתי שבגלל כל החרדה הזאת בילדות, פשוט התנתקתי מהגוף שלי".
אם חווית ילדות שבה הרגש המרכזי הוא פחד. נשמע לי הגיוני שזה יותר מדי אינטנסיבי עבור ילדה קטנה, ואז לגוף שלך אין שום ברירה אחרת אלא להתנתק.
"זה לגמרי מה שקרה, 'פייט, פלייט ופריז' לגמרי, זה ממש זה. אפילו בצילומי הילדות שלי רואים שאני כזה מנותקת יותר".
במהלך השנה האחרונה, עם חשיפת התחקירים על פרשת התקיפות המיניות הטקסיות שקרתה בישובים מחוץ לקו הירוק, אביגיל רות לב פרסמה פוסט שבו היא משתפת שהיא אומנם לא חוותה פגיעה מינית טקסית, אבל היא הבינה שהאירועים האפלים הללו התרחשו בתים ספורים מהבית שבו גדלה. "אני נראה לי ניצלתי מזה, אבל זה לא משנה, כי זאת אנרגיה שנמצאת במרחב שלך, זאת אנרגיה שאת סופגת", היא משתפת בעצב. "באמת שנים לא פשוטות".
בשלב מסוים, אחרי תואר בביולוגיה, אביגיל, כמו הרבה אנשים שחווים לפתע משבר אחרי הלימודים, הגיעה למסקנה שמשהו חסר בחיים שלה. שאולי המסלול שהיא בחרה לעצמה אינו המסלול שמתאים לה. "הרגשתי שיש עוד לחיים האלה. כאילו, גם נראה לי שהיה לי חסר את הפן הרגשי. אז התחלתי באמת לחקור, להגיע לפסטיבלים, להיפתח לעולם הזה של עבודה רוחנית".
"למדתי לתקשר עם גברים בצורה בריאה וגיליתי אביגיל אחרת"
מהעולם הרוחני היא הגיעה לעולם המיניות המודעת. "ידעתי שזה קיים הרבה שנים ולא הלכתי, נורא פחדתי. נראה לי שכזה בתוכי פשוט התמלאתי בושה ואשמה מעצם הרצון ללכת למקומות האלה. גם לא ידעתי מה קורה במרחבים מיניים. אז מצד אחד הדליק אותי נורא לראות מה קורה, ומצד שני פחדתי".
ב-2017 היא הגיעה לפסטיבל "מידברן", התשובה הישראלית לפסטיבל ה"ברנינג מן" המפורסם, והמשיכה הלא מוסברת הזאת לסדנאות למיניות שוב התחילה לעקצץ בתוכה. "הייתי הולכת כל יום לאוהל שהיו בו סדנאות למיניות, ממש מתיישבת שם בכניסה, מסתכלת על כל הסדנאות שיש ומפחדת לנסות. בסוף כן נכנסתי לכמה אירועים, אבל לא לנועזים".
בהמשך היא התנסתה עם סדנאות כבר יותר רציניות של מיניות בזמן שטיילה בספרד. "אחרי הקיץ שביליתי בספרד, חזרתי לארץ וכבר ממש נפתח לי על אירועי מיניות בישראל. הגעתי למלא סדנאות, וגיליתי עולם שלם של אירועים מדהימים, אנשים מדהימים. כמו גיליתי אביגיל חדשה.
"התחלתי להשיל מלא בושה ואשמה מהגוף שלי, להרשות לעצמי, למדתי לתקשר עם גברים בצורה יותר בריאה, גיליתי אביגיל אחרת, פגשתי מקומות שהם יותר טיפוליים בתוכי ולמדתי שאני יכולה להיות מטפלת. הסדנאות האלה אפשרו לי להוציא דברים חדשים מתוכי, שלא ידעתי שקיימים בי, וממש השתניתי.
"החלטתי ללמוד באמת הנחיה של מעגלי נשים למיניות, ואז נולד הרעיון להנחות סדנה ספציפית לשפיכה נשית, שהיא ידע שאיכשהו תמיד היה נגיש לי. זה בא לי בקלות. החלטתי לכתוב פוסט ראשון בפייסבוק, כדי לספר לעולם שזה מה שאני עושה.
"עכשיו, אני דתייה לאומית אבל המשפחה הרחבה שלי חרדית ולחלקם יש פייסבוק. גם יש לי מלא חברים דתיים - ולא רציתי שכל האנשים האלה יראו את הפוסט. אז בהתחלה עברתי שם-שם והתחלתי לסנן החוצה את אלו ואת אלו וגם יש לי חברים מוסלמים וגם מהם הסתרתי את היכולת לקרוא את הפוסט, עד שבשלב מסוים אמרתי לעצמי, טוב, זה אינסופי, ופשוט לחצתי אנטר ויצאתי עם זה לעולם".
איך היו התגובות?
"התגובות היו מעולות. כולן ממש התלהבו. האמת היא שאף פעם לא קיבלתי תגובות לא טובות, חוץ מפעם אחת כשאבא שלי, שאפילו לא כל כך מסתכל ברשתות, העיר לי ואמר לי שמביך אותו מה שאני כותבת. הוא עדיין דתי, אמא שלי כבר לא דתייה, והם לא ביחד יותר".
מה הוא אמר לך?
"הוא אמר לי שהוא לא כל כך מבין את מה שאני עושה, ואמרתי לו שאני עושה דברים שחשובים גם לאנשים דתיים. גם אנשים דתיים עושים מין וזה בסדר. באמת לאורך השנים לא פעם אנשים דתיים אומרים לי כזה, 'אביגיל, אנחנו קוראים אותך בסתר, שתדעי. גם אם אנחנו לא מגיבים, אנחנו קוראים'".
לאתר של אביגיל רות לב
לפניות ושיתופי פעולה ב"סקס אפיל", כתבו ללורי שטטמאור
