הפיתוי של גרייסי - חלק שלישי
בלעדי למנויי ידיעות+: שלושה דורות של נשים מגלות סודות אפלים ואהבה אבודה כשהן יוצאות לטוסקנה יחד - האם קסם איטליה יפתח את הלב שגרייסי סגרה לפני 40 שנה? ספר רומנטי ומרגש שמוגש בהמשכים, חלק נוסף מדי יום
לקריאת הפרקים הקודמים:
הפיתוי של גרייסי - חלק ראשון
הפיתוי של גרייסי - חלק שני
-פרק 5-
איטליה, 2010
נמל התעופה היתרו השתנה מאז הפעם האחרונה שגרייסי היתה בו, אבל איטליה לא השתנתה. לא ממש, לא בנשמתה. היופי היה שובה לב כמו בפעם הראשונה שחוותה אותו. כשהיתה צעירה מילא אותה היופי הזה בהתרגשות ובשמחה, ואילו עכשיו הוא היה טעון במלנכוליה.
הדרך לשם היתה מתוחה. רוב זמן ההמתנה בנמל התעופה היתה קרינה שקועה בטלפון, בשיחות עם המזכירה שלה, בקריאת הודעות ובכתיבתן. גם אנסטסיה בקושי הרימה את הראש מהטלפון. היא אמרה שלום קלוש לסבתה כאשר נפגשו שם, אבל חמקה משאלותיה של גרייסי בכך שהעמידה פנים שהיא עסוקה והתלוננה שהיא עייפה. לגרייסי היתה סבלנות. מחשבותיה ממילא נדדו הרחק משם וחזרו בהיסוס זהיר לתקופה אחרת, לפני שאנסטסיה ואפילו קרינה נולדו.
גרייסי שמה לב שעם השנים נעשתה בתה חיוורת ורזה. היא כבר לא היתה הנערה העגלגלה שעזבה את דבון ועברה ללונדון לחפש את עתידה. העשורים שנוספו לגילה לא עשו עמה חסד. היא היתה לחוצה והגיבה בקוצר רוח נרגז לדרישותיה של אנסטסיה לאכול ולשתות, כאילו היתה בתה מטרד. גרייסי הצליחה להעלות חיוך על פניה של נכדתה כאשר הזמינה אותה לקרואסון ומיץ בזמן שקרינה כרעה מתחת למדרגות הנעות כדי לענות לשיחה חשובה. אבל החיוך נמוג עד מהרה ואנסטסיה חזרה למשחק בטלפון שלה ולחבריה ברשתות החברתיות. גרייסי לא הבינה את הטלפונים המודרניים האלה. בימיה אנשים דיברו זה עם זה.
למרות הפרצוף החמוץ הקבוע שלה, אנסטסיה היתה נערה יפה מאוד. גרייסי ראתה את תווי פניו של רופוס בתרגום מוצלח מאוד לפנים של אישה. אבל יותר מכול זיהתה בה גרייסי את עיניה שלה, אפורות ירוקות ומוקפות בגוון כהה יותר של אפור, והיא חייכה בגאווה כי העיניים הן שהעניקו ליופייה של נכדתה את ייחודו. היא לא חשבה שהילדה בכלל מודעת ליופיין של עיניה. גרייסי חשבה על קרינה, שירשה את עיניו החומות של אביה, ותהתה אם הדיאטות אחראיות לדעיכתו של זוהרה או שהמתח התמידי בחייה עושה זאת. אנסטסיה זכתה להיות כעת בגיל שבו הזוהר הזה מוענק בחינם ונתפס כמובן מאליו לחלוטין. ואז התחילה גרייסי לחשוב על עצמה ועל אובדן זוהרה שלה, נזכרה באמרה "הנעורים מתבזבזים על צעירים" וחשבה עד כמה היא נכונה. אישה מתחילה להעריך את יופייה רק כשהיא מתחילה לאבד אותו. אבל גרייסי מעולם לא היתה יפה כמו אנסטסיה. בשמלתה הפרחונית הקטנה ובנעליה הוורודות, אנסטסיה לא היתה מודעת להשפעה שיש לה על הגברים מסביב. גרייסי שיערה שהיא כבר לא תוכל להתעלם מתשומת הלב שתקבל מהמקומיים באיטליה.
נבואתה של גרייסי היתה מדויקת. ברגע ששלוש הנשים הגיעו לפיזה הוסטה תשומת לבה של אנסטסיה מהטלפון אל העניין הבלתי מוסווה על פרצופיהם של הגברים האיטלקים. "אל תיצרי איתם קשר עין," אמרה לה קרינה בצעידה נמרצת לתחנת המוניות שמחוץ לנמל התעופה. "ראש למטה, לא לעודד אותם."
"זאת מחמאה," אמרה גרייסי וניסתה לעמוד בקצב צעדיהן.
"שום מחמאה," ענתה קרינה. "הם יסתכלו על כל דבר שלובש חצאית." הם לא הסתכלו על קרינה, אז מן הסתם זה לא נכון, חשבה גרייסי. בה עצמה איש לא הבחין מזמן שהיתה צעירה.
הטירה קסטלו מונטפוסקו שכנה בעיר קטנה בשם קוֹלָדוֹרוֹ, מרחק שעה נסיעה מנמל התעופה. קרינה ואנסטסיה ישבו מאחור ואפשרו לגרייסי לשבת לבד עם הרהוריה במושב הקדמי, כי הנהג לא ציפה ממנה לדבר איטלקית, או שלא טרח לשאול אם היא דוברת את השפה. קרינה אמרה לו לאן לנסוע באיטלקית הרצוצה שלה, אבל הוא הכיר את המקום מיד והנהן במרץ. צלב היה תלוי מהמראה, ותמונה של אשתו וילדיו הודבקה על לוח המחוונים. למראה המשפחה המאושרת היא חשה גוש עולה בגרונה. היא הצמידה את אצבעותיה אל שפתיה והסבה את מבטה לחלון. אם היא מתרגשת עד דמעות עכשיו, מה יהיה כשתגיע לשם?
הנוף הכפרי סחף אותה בחזרה לעבר, למקום שבו הותירה את החיים האחרים שחיה פעם, נטושים ומנוכרים. אור בין הערביים המוכר, שעטף כעת את הגבעות וצבע אותן בוורוד, עורר את זיכרונותיה לחיים, ודומה היה שרק אתמול הלכה בשדות האלה וספגה לתוכה את מלוא תפארתה של השקיעה. אבל זה לא היה אתמול. היא חשה דמעות צורבות את עיניה ופקחה אותן בכוח כדי לייבש אותן. איך זה שמשהו כה ישן יכול להיות חי כל כך ברוחה? עברו יותר מארבעים שנה, אך לבה החל לפעום במהירות, כפות ידיה התחילו להזיע והיא הרגישה שבטנה נעשית נוזלית מרוב מתח. האם נחפזה מדי להגיע לכאן כך? למה ציפתה? כמה כואבת תהיה האכזבה אם... היא ריסנה את המחשבות שהחלו לדהור מעצמן. לא, היא לא נהגה בחיפזון, חזרה ואמרה לעצמה. היא כבר זקנה. זמנה אוזל. היא לא רוצה למות בלי לדעת.
קרינה ואנסטסיה ישבו במושב האחורי והיו עסוקות בטלפונים שלהן, כלל לא מודעות לחששותיה הגוברים של גרייסי ולעולם המרהיב שבחוץ. מפעם לפעם לכד משהו בנוף את מבטן והן הרימו את עיניהן אל החלון, אבל הטלפונים תמיד גזלו שוב את תשומת לבן כעבור זמן קצר, וזוהר אור בין הערביים של איטליה לא הצליח לרגש אותן.
עם רדת החשיכה הן ראו את האורות על גבעה רחוקה. השמים התכהו לכדי כחול סגלגל, והכוכבים הראשונים נצנצו כמו אור ירח המשתקף בגלי הים באפלה. גרייסי נשמה פתאום, ועד אותו רגע לא הבחינה עד כמה נוקשה היה גופה מהציפייה הדרוכה. הכול כאב לה. "הנה היא," אמרה, וקרינה ואנסטסיה הרימו את ראשיהן מהמסכים.
העיירה הקטנה, שבתיה התגודדו על מדרונות הגבעה מתחת לטירה, נצצה כעשרות נורות זעירות, וגרייסי חשבה לעצמה שכמעט שום דבר לא השתנה. כאילו היו ב 1955, והשנים שנפערו כתהום עמוקה בין אז לעכשיו נסגרו פתאום. הגבעות, שנראו כצלליות על רקע השמים הכחולים, היו כפי שהיו גם לפני ששבו את לבה של גרייסי. "אֵקוֹצִ'י קוּאָה," אמר הנהג וגרייסי הנהנה, שמחה על החשיכה שהסוותה את העצב על פניה. המונית התקדמה בזהירות בכביש הצר והחלה לאט לעלות אל ראש הגבעה. גרייסי פתחה את החלון בצד שלה, שאפה לריאותיה את ניחוח האורנים, הרוזמרין והתימין והניחה למקהלת הצרצרים להביא מזור לנפשה, כמו מנגינה שמשתיקה את מחשבותיה ומטמיעה אותן בלילה הנעים והדומם. לנגד עיניה עברו הבתים המוכרים מעבר לעיקול הכביש בכניסה לעיירה. המקום נמלא חיים בבת אחת. המקומיים ישבו סביב שולחנות קטנים בפתח הטְרָטוֹרִייה עם כוס יין ופסטה, נשים טיילו שלובות זרוע בדרכן לארוחה, ילדים התרוצצו חופשי וכלבי רחוב כחושים חיפשו את ארוחתם הבאה על המדרכות. העיירה שקקה פעילות, האוויר היה עשיר בניחוחות בצל מטוגן ובשר צלוי, ואנסטסיה כיבתה את הטלפון והתחילה להביט במתרחש סביבה בעניין.
לבסוף הם הגיעו לשער ברזל כפול בין שני עמודי אבן עתיקים. משני צדי הכביש עמדו ברושים גבוהים בדום מתוח, כזקיפים מטילי צל. ולבסוף, בפסגה, עמדה הטירה. גרייסי עצרה את נשימתה. היא ראתה את זוהרה של הטירה בין העצים. היא לא היתה מוארת כך אז. "אני רעבה," אמרה אנסטסיה.
"אני בטוחה שהם יחכו לך עם צלחת ספגטי ענקית," אמרה קרינה. "לי אישית לא היה מזיק לשתות כוס יין גדולה," הוסיפה והתעודדה מהרעיון. גרייסי היתה כה שבויה ברגשותיה, עד שלא הצליחה לדבר. כה דרוכה ונוקשה היתה, עד שלא הצליחה לזוז. היא לא ידעה איך תצא מהמכונית. פחד שיתק אותה פתאום.
המונית הגיעה לראש הגבעה, פנתה ימינה ועצרה מול השער הגדול. קרינה ואנסטסיה יצאו מהמונית, שמחות לחלץ את עצמותיהן, נרגשות להיכנס לטירה. גרייסי חיכתה. היא אחזה בכוח בתיק היד שעל ברכיה עד שידיה הלבינו. עיניה מצאו את הצעיר שיצא מהטירה, לקחת את המזוודות שלהן מן הסתם, והיא הביטה מאחוריו, כמעט בציפייה לראות מישהו אחר. דלת המכונית נפתחה פתאום, והיא קפצה בבהלה.
"צִ'י סְיָאמוֹ אָרִיבָאטִי, סיניורה." זה היה נהג המונית, שחייך אליה באדיבות.
גרייסי התעשתה. "גראציֶה," היא מלמלה, אחזה בידו והניחה לו לעזור לה לצאת מהמכונית. "פִינַלמֶנְטֶה. סוֹנוֹ סְטַנקָה מוֹרְטָה."
"לֵיי פַּרְלָה איטליאנו!" הוא אמר בהפתעה.
"סי, אוּן פּוֹ," היא השיבה.
בתה הופיעה פתאום לצדה ומבט מודאג בעיניה. "את בסדר, אמא?" היא חשה דקירות אשמה על כך שלא היתה קשובה לה יותר. "את בטח עייפה. בואי ניכנס. את רוצה שנאכל קודם או שנלך לחדרים ונאכל אחר כך?"
"לחדרים," אמרה גרייסי, שהרגישה צורך עז להיות לבד לרגע.
"אני מתה מרעב," התלוננה אנסטסיה.
"סבתא רוצה ללכת לחדר שלה קודם, אז תצטרכי לחכות."
גרייסי היתה שקועה מדי במחשבותיה ולא הבחינה בגלגול העיניים קצר הרוח של נכדתה.
גרייסי נעזרה בבתה במדרגות, והן נכנסו יחד מבעד לדלת הגדולה. היא הרגישה קשישה, כאילו הזדקנה בעשור שלם בנסיעה הקצרה במונית. הדופק שלה היה מהיר מאוד. היא חששה שאולי לא בריא בשבילה להיות במתח כזה. היא אחזה חזק בזרועה של קרינה והלכה בצעדים מהססים.
היה ברור לעין מהרגע הראשון שהטירה אינה מלון אלא בית פרטי, ובית ישן למראה. לא היו דלפק קבלה, לא לובי, לא שום דבר רשמי. ציורים גדולים העלו אבק במסגרות זהב מעוטרות, הקירות האדומים לא היו מתנגדים לשכבת צבע חדשה והרהיטים העתיקים היו שמחים לקבל הברקה טובה, אבל המקום שפע חום והכנסת אורחים. כלב חום שעיר וענקי ישן על אריחי הרצפה, והאישה שניגשה לקבל את פניהן נאלצה לדלג מעליו כדי להגיע אליהן.
"את גברת ברטון, אני מניחה," היא אמרה במבטא איטלקי כבד, וידה הגדולה לחצה ברכות ובעדינות את ידה הרועדת של גרייסי. "אני אילַריה, הבת של מאמא בֶּרְנָדֵטָה, ואני כאן כדי לקבל אתכן לקסטלו מונטפוסקו. ואת בטח גברת קבנדיש, ואת," היא אמרה בחיוך רחב לאנסטסיה, "מיס קבנדיש." היא היתה כה נמרצת, עד שקרינה ואנסטסיה הרגישו מיד שהן מתמלאות באנרגיה חדשה.
"נשמח אם תקראי לנו בשמותינו הפרטיים," אמרה קרינה באדיבות. "גרייסי, קרינה ואנסטסיה."
"שמות יפים! אוקיי, אתן בטח רעבות." אילריה צחקה. "אנחנו בקסטלו תמיד רעבים. אבל יש הרבה אוכל." היא הצביעה על גופה השופע הלכוד בשמלה שחורה. "אני נראית לכם כמו אחת שמתאפקת ליד השולחן? בואו, בישלתי לכן פסטה נהדרת. זה מתכון של מאמא ברנדטה, ומחר תלמדו לבשל אותו בעצמכן. עכשיו אני נותנת לכן סעודת מלכים, שתישנו טוב, נכון?"
גרייסי היתה מעדיפה להסתתר בחדרה, אבל הלכה בעקבותיה של אילריה אל חדר האוכל של הטירה, מונעת בדחף גובר והולך של סקרנות ופליאה. הכול היה בדיוק כמו פעם. במקום אפילו שרר אותו הריח, של קירות עתיקים ולבנדר. היה לבנדר מתחת לרגליה, וכל צעד שעשתה שחרר עוד עננת בשומת.
הן נכנסו לחדר גדול בעל תקרה גבוהה ומקומרת, שתי דלתות כפולות ושטיח קיר ענקי שתפס את כל הקיר הנגדי. בירכתי החדר היתה אח עצים שהוסתרה מאחורי עציץ גרניום אדום גדול, כי באפריל כבר לא היה צורך באש לחימום. במרכז החדר עמד שולחן גדול וסביבו ישבו אנשים ששתו יין ואכלו את הפסטה של מאמא ברנדטה. הפסטה כנראה היתה טעימה במיוחד כי אף אחד לא דיבר.
"אל תקומו ואל תזוזו מהפסטה הטעימה שלכם," קראה אילריה וסימנה בידיה לכולם להמשיך לשבת במקומותיהם. "אני רוצה להציג את גרייסי, קרינה ואנסטסיה. הן הגיעו כרגע מלונדון והן רעבות מאוד." היא משכה כיסא ועזרה לגרייסי לשבת. מצב רוחה של קרינה השתפר פלאים למראה בקבוקי היין, וזה של אנסטסיה - למראה הצעיר הנאה בצד השני של השולחן, שהביט בה בעניין. אילריה הלכה סביב השולחן והציגה את כולם. היה לה זיכרון טוב מאוד והיא נהנתה להפגין אותו. "הג'נטלמן המקסים הזה הוא רקס ברייס," היא הניחה את ידיה על כתפיו של גבר שנראה בערך בגילה של גרייסי. "רקס הגיע אלינו מקליפורניה. יש לו שם חווה והוא מייצר יין. אני חושבת שיש לו טעם מצוין ביינות כי הוא נתן ליין שלנו עשר נקודות מתוך עשר על מצוינות. והשלישייה הנשית והנחמדה פה היא ממנצ'סטר." היא התקרבה אל צעירה שזופה בעלת שיער בלונדיני צבוע וציפורניים מלאכותיות סגולות, שישבה לשמאלו של רקס. "זאת ונדי נולס," היא הכריזה, "וזו טיף ביל." היא נגעה בכתפה של האישה שישבה לצד ונדי, שהיה לה שיער ערמוני קצר מאוד ולבשה חולצת טריקו בעלת צווארון וי ועליה הכיתוב המנצנץ "Whatever". "והצלע השלישית היא היצור המתוק הזה עם השיער המלאכי. קוראים לה בריג'יט דאן, ואל תקראו לה ברידג'ט כי תגמרו עם פנס בעין. אנחנו לא אוהבים פנסים בעין בקסטלו מונטפוסקו!" התלתלים הבלונדיניים אפרפרים של בריג'יט הגיעו כמעט עד למותניה הצרים. היא לבשה חולצה גזורה עם ציור של דבורה, שחשפה בטן שזופה ומפעם לפעם אפשרה הצצה לפירסינג בטבורה. "הן השאירו את בני הזוג רעבים בבית בזמן שהן אוכלות כמו מלכות. אבל אל דאגה, בני הזוג ישמינו כשהן יחזרו הביתה ויבשלו להם את המתכונים הטעימים שהן ילמדו ממאמא ברנדטה." שלוש הצעירות הביטו זו בזו וצחקו בחדווה של אנשים שצוחקים הרבה, ובעיקר על עצמם. אילריה הניחה את ידיה על כתפיו של הצעיר שהביט באנסטסיה. "ולחתיך הזה קוראים אלכס שטראוס ג'ונס, והוא כאן עם אמא שלו, קצת באי רצון, הוא מודה, כי אמא לורן, שיושבת כאן," היא הצביעה על לורן שעיוותה את פניה בחיוך נבוך, "היתה אמורה לבוא עם חברה, אבל החברה הבריזה לה ברגע האחרון, נו נו נו, אז אלכס בא במקומה והציל את אמא כמו אביר על סוס לבן. הם אמריקאים, אבל הם גרים בלונדון. ואחרונה חביבה היא מדלן היפה שהגיעה אלינו מבלגיה. בעלה המסכן רעב מאוד, כי מדלן לא מאכילה אותו בכלל, אז היא באה ללמוד לבשל כדי לשמח את בעלה. אני מבטיחה לך, יקירתי, שהוא ישמח מאוד כשתחזרי הביתה ותבשלי לו את כל המתכונים של מאמא ברנדטה. אני עושה איתך עסק. אם אחרי שבוע הוא עדיין רזה ורעב, אני מחזירה לך את הכסף." כולם צחקו. "כולכם הגעתם היום, ובדיוק בזמן, אם יורשה לי לציין, ואני אומרת לכם ברוכים הבאים בשמו של הרוזן טַנְקְרֵדִי בָּסָנֵלִי. אנחנו מקווים שתיהנו מביתו ותעשו אותו לביתכם לכל אורך שהותכם פה. הקומה העליונה, דירתו הפרטית של הרוזן, היא המקום היחיד שמחוץ לתחום שלכם. עכשיו תאכלו! לאכול וליהנות הם שני חומרי הגלם החיוניים ביותר לשבוע שלכם בטירה."
קרינה כבר מזגה לעצמה יין, כי לא התרשמה שזה מקום שבו מלצרים מכרכרים סביב האורחים, ומצב רוחה הלך ונעשה חברותי. היא החליטה לא לגעת בפסטה ובלחם, אבל כן לאכול את הסלט, שנראה מעורר תיאבון ככל שסלט יכול להיראות מעורר תיאבון. אנסטסיה התנפלה על הפסטה והתעוררה לחיים מיד, כמו פרח נובל שהושקה במים. גרייסי, שמעולם לא משכה תשומת לב לעצמה ובשום אופן לא ציפתה לקבל אותה, ישבה בשקט, לגמה את היין ואכלה את הפסטה, שהיתה ברוטב קלאסי של עגבניות ובזיליקום, אבל הרבה יותר טעימה מכל פסטה אחרת בבית, והאזינה לשיחות סביב השולחן.
שלוש החברות - ונדי, טיף ובריג'יט - היו נרגשות ביותר. הן פטפטו בלי הפסקה ובלי שום עכבות, מתודלקות בכוסות יין גדולות, בסיגריות (שהן יצאו לעשן במרפסת) ובהתרוממות נפש כללית. הן סיפרו לאורחים על עצמן בנדיבות והדביקו את כולם בשמחת החיים שלהן. הקשיש רקס היה שקט כמו גרייסי והאזין ללהגן של הבנות בהנאה. יש לו פנים חכמות, חשבה גרייסי, הוא מקרין סבלנות ואופי פילוסופי. הוא לבש ז'קט חאקי בעל כיסים רבים וחולצה כחולה שהדגישה את עיניו הכחולות אפורות. לפי הקמטים סביבן ניכר שהן עברו ימים רבים של שמש מסנוורת.
מדלן, כך התברר, הגיעה מהצד הפלמי של בלגיה. היה לה שיער שופע וגולש בצבע סוכר חום, והיא היתה יפהפייה, שזופה ומאירת פנים. היא נראתה כבת חמישים, אבל גרייסי ראתה את כפות ידיה והעריכה שהיא למעשה מבוגרת בכעשר שנים. היא קלטה גם אופי חזק שניכר בקו הלסת הנחוש שלה ובעוצמה שהקרינו תווי פניה, אך ענוותה של מדלן אפשרה לה להתאפק ולתת לצעירות את מרכז הבמה. היא צפתה בהן בעיני החתולה הירוקות שלה וניכר בה כי היא נהנית להקשיב לשיחתן הזורמת. לורן התחילה לדבר עם קרינה. הן נראו פחות או יותר באותו גיל ומאותה סביבה. גרייסי ניבאה שהן יהיו חברות טובות ושמחה על כך שקרינה תמצא נפש תאומה ובסופו של דבר תחשוב שהיה כדאי לטרוח ולבוא לאיטליה. בנה של לורן, אלכס, הביט כל הזמן באנסטסיה, מה שלא הפתיע את גרייסי כלל. היו לו שיער חום פרוע, עיניים אפורות מהממות והבעת פנים אינטליגנטית וערנית. היא תהתה אם אנסטסיה תימשך אליו. אנסטסיה נראתה שקועה באוכל מכדי לשים לב, או שאולי פשוט העמידה פנים שזה המצב.
כעבור זמן קצר הסתיימה ארוחת הערב. איש לא דיבר עם גרייסי מעבר לכמה מילים מנומסות בתחילת הערב, והיא שמחה על כך כי רצתה להיות לבד עם זיכרונותיה, שהתעוררו מתרדמה עמוקה וקפצו עליה מבין הצללים. אילריה והצעיר שלקח את המזוודות ליוו את האורחים לחדריהם. קרינה ואנסטסיה קיבלו חדר זוגי גדול שבו שמיכות צבעוניות, ובחלונותיו קבועים תריסים.
כשהיו סוף סוף בפרטיות חדרן, קרינה התקשרה לרופוס. "הגענו," הכריזה וצנחה על המיטה. "והאינטרנט פה מעולה, אז אני לא חייבת להתנתק מהחיים. איזו הקלה!" אנסטסיה צילמה סלפי עם קרינה והעלתה את התמונה לפייסבוק שלה עם הכיתוב: בחדר זוגי עם אמא! LOL.
גרייסי שוכנה בחדר הסמוך, שנראה דומה. ברגע שנותרה לבדה היא מיהרה לפתוח את התריסים לרווחה. הקירות היו עבים והיא נשענה על אדן החלון, עצמה את עיניה ושאפה את ניחוחות הגן הפורח. היא הריחה את הדשא, האורנים והלבנדר. הלילה היה חשוך, אך יצוריו רשרשו בין השיחים, ושירת הצרצרים היתה רמה ובלתי פוסקת. התחשק לה מאוד לשכב על הדשא ולהתבונן בכוכבים.
באוויר הלילה החודר החלה גרייסי להרגיש רטט בכל גפיה, עד קצות האצבעות, כאילו התחילה להבין שליבתה האמיתית נשארה כפי שהיתה מאז ומעולם. הזמן לא נגע בה, רק המראה החיצוני השתנה, היא נוכחה לדעת. העור הזקין, עצמותיה איבדו את גמישותן, שערה איבד את הברק שהיה לו פעם. אך עמוק בתוכה היא לא השתנתה כלל. היא עדיין היתה גרייסי.
למחרת בבוקר פקחה קרינה את עיניה לקרני אור קטנות שחדרו מבעד לרווחים שבתריסי העץ. היא התבוננה רגע ארוך בהן ובחלקיקי האבק הזעירים שנצנצו לאורן. המראה היה מהפנט, ורק כעבור זמן מה נזכרה היכן היא.
המחשבה הראשונה היתה על המשרד, והיא נבהלה שאולי ישנה עד מאוחר והפסידה משהו חשוב, אבל אז נזכרה שאיטליה מקדימה את לונדון בשעה אחת, הפרש שנותן לה מעט מרחב נשימה. היא התהפכה והושיטה את ידה אל הטלפון. רק שמונה וחצי. היא נאנחה בהקלה, השיבה את תשומת לבה אל חלקיקי האבק ושקעה שוב במחולם המהפנט.
אנסטסיה החלה להראות סימני חיים במיטה הסמוכה. כמתבגרת אופיינית, לולא קרינה העירה אותה היא לא היתה יוצאת מהחדר לפני הצהריים. הן היו אמורות להשתתף בשיעור בישול. זה לא היה בדיוק מה שקרינה היתה מגדירה כפעילות כיפית לחופש, כי היא היתה מעדיפה להשתזף בביקיני ליד הבריכה, אבל היא יצאה מהמיטה לפתוח את התריסים. ואז היא שמעה את מקהלת הציוצים. רעש חזק ושופע חיים, שלא נשמע אמיתי, חשבה קרינה. שירת הציפורים העזה הזכירה לה דיסקים למדיטציה שמטפלים משמיעים ברקע בזמן העיסוי בספא. היא פתחה את התריסים לרווחה. האור היה חזק כל כך, עד שהיא מיהרה לסוכך על עיניה.
"אמא!" נשמעה זעקה עצבנית מאחוריה. "אני ישנה!"
קרינה לא הגיבה. לנגד עיניה נגלה הנוף היפה ביותר שראתה בחייה. בכל כיוון שאליו הסתכלה היו פרחים. ערימות של בוגנוויליה סגולה, מפלים של ורדים ורודים ולבנים, שיחי גרדניה עצומים והריח... ריח אלוהי! מעבר לעצי הברוש ולאורנים הגבוהים היו גבעות קטיפתיות עגלגלות ועמקים פוריים, שהתמזגו עם ערפילי קו האופק הרחוק. כל היופי המרהיב הזה עורר צביטה בלבה של קרינה. היא הניחה את ידה על החזה ונאנחה, אנחה ארוכה ואטית, אנחה שלא היה לה פנאי אליה בלונדון. אבל עכשיו היא נשמה עמוקות והשמיעה גניחה. זה הפריע את מנוחתה של אנסטסיה, והיא דרשה שוב שאמה תסגור את התריסים.
קרינה התעלמה ממנה. היא עמדה בחלון וספגה בשקיקה את הנוף ואת צרור הניחוחות העולים אל חלונה מהגן למטה. השמש על עורה חדרה לחזה וחיממה את המקום שבו הרגישה קודם צביטה. עכשיו היא היתה רק תזוזה עדינה. היא הפסידה את כל זה, חשבה לעצמה קרינה. החיים בעיר אפורה ולחה גרמו לה להפסיד צבע ושמש ויופי. כן. היא הפסידה יופי. כל זמן שעמדה שם היא לא חשבה על המשרד ולא על הלקוחות שלה ולא על שום דבר אחר. היא התענגה על ההדר שלפניה, ששבה את חושיה והעלה דמעות בעיניה, ולא רצתה שזה ייגמר.
קרינה עמדה כך בשקט זמן מה, עד שאנסטסיה המנומנמת הצטרפה אליה. "אני רעבה," היא התלוננה ואז הסתכלה החוצה מהחלון. "וואו, איזה מקום מדהים!" היא התעוררה בבת אחת. "איזו חכמה סבתא שהביאה אותנו לכאן."
"נכון נפלא?" אמרה קרינה.
"בואי נלך לארוחת בוקר," האיצה בה אנסטסיה. "נראה לך שיהיו פנקייקים?"
-פרק 6-
כשגרייסי נכנסה לחדרן, קרינה ואנסטסיה כבר היו מוכנות. קרינה ראתה מיד שלחייה של אמה ורודות ועיניה בורקות. יש לה עיניים יפהפיות, היא חשבה. לילה אחד של שינה טובה חולל בה פלאים. היא נראתה שונה מאוד מהאישה הרועדת והחיוורת שהיתה אתמול. "ראיתן כבר את הנוף?"
קרינה חייכה בעונג. "גן עדן," ענתה.
אנסטסיה דחפה קלות את אמה. "בואי כבר, אמא. אני מתה מרעב."
"גם אני," אמרה גרייסי והלכה עם בתה ועם נכדתה במסדרון לכיוון ניחוח המאפה הטרי שעלה מחדר האוכל.
על השולחן שסביבו ישבו אתמול סודר עכשיו בופה, והדלתות הכפולות היו פתוחות לרווחה למרפסת רחבה, וכמה מן האורחים כבר ישבו בה ונהנו מארוחת הבוקר. עציצי חרס ובהם פרחי גרניום אדומים סודרו לאורך המעקה, ויסמין וורדים מטפסים השתרגו בחן על קיר הטירה. השלוש יצאו לחפש שולחן וגילו שהן לא היחידות שהושפעו מהיופי של קסטלו מונטפוסקו. מדלן, הבלגית, הרימה את ראשה מהקפה וחייכה בשמחה, חושפת שיניים מסנוורות בלובנן. "איזה בוקר מדהים, נכון?" אמרה במבטא פלמי כבד שהזכיר לגרייסי את אמה. "אני מרגישה כמו בן אדם חדש היום." בשולחן אחר ישב אלכס, הצעיר החתיך שהגיע עם אמא שלו, ומרח ריבה על קרואסון.
"אני ממליץ בחום על הבופה," הוא אמר. "קשה לשמור על איפוק." הוא חייך אל אנסטסיה, והיא השיבה לו חיוך ביישני אבל לא אמרה דבר. הוא נראה מבוגר יותר מהבנים שהכירה.
"לכי לראות מה יש," הציעה קרינה לאנסטסיה. גרייסי הבחינה בהיסוסו של הצעיר, שידו האוחזת בסכין נעצרה באוויר מעל הקרואסון. נראה שהוא התכוון ללוות אותה למזנון אבל שינה את דעתו.
כשלורן הגיעה עם קערית פירות, גרייסי חמקה משם כדי לחפש שולחן. קסמו של המקום נגע גם בלורן, כמו בכולם. עיניה ברקו וחיוכה העיד על שינה עמוקה ועל התעוררות ליום נטול דאגות. "איך ישנת?" היא שאלה את קרינה. "לא ישנתי ככה כבר שנים!"
"ישנתי נהדר," השיבה קרינה. "זה נראה טוב," היא הוסיפה למראה ארוחת הבוקר של לורן.
"אילריה בדיוק סיפרה לי שהם מגדלים פה בקסטלו את כל הפירות והירקות, וגם את העופות ואת החזירים. היא אומרת שאנחנו יכולים לטייל באזור של גינת התבלינים וללטף את החיות. נפלא, נכון?"
"אני לא יודעת איך אני אצליח לעמוד בפיתוי עם כל הפחמימות האלה." קרינה עשתה פרצוף.
"גם אני," הסכימה לורן, ולשתיהן היה ברור מיד שהן אחיות למאבק בפחמימות.
"אבל אנחנו נעמוד בפיתויים," אמרה קרינה בהחלטיות. "ניתן כוח אחת לשנייה." שתיהן צחקו, וקרינה עלצה בלבה על חברת הנפש שמצאה. היא לא ציפתה לזה. היא ציפתה להשתעמם בחברתם של זקנים.
קרינה עצרה לדבר עם רקס, שישב בשולחן לבדו, שתה קפה וקרא את החדשות באייפד. "אני מרגיש שהתעוררתי בגן עדן," הוא אמר.
"אבל אז התחלת לקרוא את החדשות!" ענתה קרינה בחיוך.
רקס הזעיף את פניו והניח את האייפד על השולחן. "את צודקת. אני לא אדליק אותו שוב." הוא הסב את עיניו אל הגבעות ונאנח, כמו פולט את כל השליליות שספג מהחדשות. "מעכשיו אני מתנתק ונהנה מהנוף. ואיזה נוף יפה." קרינה בקושי הבחינה בו בערב הקודם, אבל בשערו הכסוף העבות ובפניו הרחבות הוא היה ללא ספק נאה ביותר. הקמטים העמוקים ברקותיו הלמו אותו, ועיניו היו בצבע כחול יפהפה, כמו כחול של חרסינה משובחת. היא דמיינה אותו דוהר על סוסו בערבות החווה שלו באמריקה, זוהר כמו פול ניומן. בטח היו לו הרבה נשים בצעירותו, חשבה.
היא הצטרפה אל אמה, שכבר ישבה ליד אחד השולחנות והביטה בנוף בחיוך מאושר. כעבור זמן קצר הופיע הבחור שיום קודם לכן סחב את מזוודותיהן והראה להן את החדרים, ועכשיו שאל אם ירצו קפה או תה. קרינה ביקשה אספרסו כפול וגרייסי הזמינה תה עם חלב. כשאנסטסיה חזרה עם צלחת עמוסת מאפים טריים, היא הודיעה להן ששמו של הצעיר הוא קרלו. "זה עסק משפחתי." היא התיישבה והניחה את הטלפון על השולחן לידה.
"אבל איפה הרוזן?" שאלה קרינה. בלונדון היא הקפידה תמיד לפגוש את כל האנשים החשובים, אז למה לא לעשות זאת גם פה? גרייסי השפילה את מבטה. "אני אשאל את אילריה מתי אנחנו פוגשים אותו," המשיכה קרינה ואמרה, "הוא חייב לפגוש את האורחים שלו, לא?"
באותו רגע הגיעה השלישייה הנשית ממנצ'סטר ויצאה למרפסת בהמולה של צחוקים נלהבים. "הן שיכורות מהיופי," אמרה גרייסי וקרינה צחקה. אנסטסיה חייכה, מופתעת מהגרסה החדשה והקלילה הזאת של אמה.
"כולנו, נראה לי," הסכימה קרינה.
בזמן שהן נהנו מארוחת הבוקר, אנסטסיה צילמה תמונות והעלתה אותן לפייסבוק. קרינה שלחה כמה מיילים. גרייסי פשוט נהנתה מהנוף. היא לא רצתה להיות בשום מקום אחר בעולם.
אחרי ארוחת הבוקר הלכו כולם למטבח, שם חיכתה להם מאמא ברנדטה. החדר עצמו היה עתיק כמו הטירה, אבל המטבח היה מודרני ומותאם לבית ספר לבישול. במרכזו היה משטח שיש לבן. על השיש היו עשרה לוחות כתיבה עם ניירות, עשרה עפרונות ועשרה סינרים לבנים שעליהם רקום באדום בית הספר לבישול של מאמא ברנדטה. סביבו עמדו עשרה כיסאות לבנים גבוהים.
אנסטסיה לבשה מיד את הסינר שלה. היא אספה את שערה, התיישבה וחזרה לשחק בטלפון. קרינה התעכבה בכניסה בשיחת טלפון עם המזכירה שלה, וגרייסי התיישבה ליד נכדתה. לאט לאט תפסו כולם את מקומותיהם, וגרייסי ראתה שרקס בחר את השרפרף שלידה. היא חייכה אליו חיוך קטן. "איזה כיף, נכון?" הוא אמר. "כלומר, את לא חושבת ששתי הנשים האלה הן משהו מיוחד?"
גרייסי הביטה באילריה שעמדה ודיברה עם קשישה נמוכה ועגלגלה בשמלה שחורה. זו ללא ספק היתה אמה, מאמא ברנדטה. הגרבונים השחורים שלה השתפלו בקפלים סביב קרסוליה העבים, וכפות רגליה היו נתונות בנעלי עור ישנות בעלות שרוכים. שערה היה אסוף לפקעת הדוקה ואולי היה משווה לה מראה מפחיד לולא עיניה הקטנות, בצבע חום ערמוני, שנצצו בהומור. "הן הנשים האיטלקיות בהתגלמותן," ענתה גרייסי. "חמות כמו זיתים בשלים בשמש."
רקס צחק והביט בה בסקרנות, כאילו רק עכשיו הבחין בה. "את צודקת," הוא הנהן בהתלהבות. "הן באמת חמות כמו זיתים בשלים בשמש."
"בוקר טוב, תלמידות ותלמידים," אמרה אילריה והשתיקה את כל השיחות בחדר. בזמן שהתחילה לדבר הצטרפה קרינה בשקט והתיישבה בכיסא הפנוי בקצה השורה, ליד לורן. "אני רוצה להציג לפניכם את אמא שלי, מאמא ברנדטה." הזקנה החוותה בראשה אבל לא חייכה. גרייסי הבחינה מיד בביישנותה. כשמאמא ברנדטה השיבה את מבטה אל בתה, פניה התרככו. אילריה המשיכה. "אמא שלי טוענת שהיא לא יודעת אנגלית," יידעה אותם. "אבל מדהים לראות כמה היא מבינה כשאני אומרת משהו שלא מוצא חן בעיניה. למשל, מיק רו גל..." באותו רגע התעוררו לחיים פניה של מאמא ברנדטה והיא טפחה בידה הימנית על זרועה והניפה את ידה השמאלית בתנועה זועמת. היא מלמלה משהו באיטלקית, ורק גרייסי הבינה אותו ופרצה בצחוק. מאמא ברנדטה לכדה את עינה, וחיוך זעיר וכמעט בלתי מורגש השתעשע בזוויות שפתיה. "אז מאמא מבשלת ואני מסבירה מה היא עושה, ואתם כותבים כל מה שאתם רוצים לזכור. אנחנו נלמד את המתכונים האישיים שלה. לא תמצאו אותם בשום ספר בישול. הם מלאים בכל הסודות הקטנים שלה כי היא מבשלת מאז שהיתה ילדה קטנה. היא אף פעם לא מדדה כמויות, אז היינו צריכים לפענח את המידות המדויקות במתכונים לפי הידיים שלה. מאמא ברנדטה מודדת הכול לפי רגש, אבל אתם לא יכולים לקחת את הידיים שלה איתכם הביתה." כולם צחקו. חוש ההומור של אילריה והתלהבותה היו מידבקים. "אנחנו נבשל ארוחת צהריים בכל יום. מנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח, ואחר כך אתם תיהנו מהסעודה המשובחת. אנחנו לא מרסנים את עצמנו בכל מה שקשור ליין ולאוכל. צריך ליהנות מהחיים. אנשים שלא נהנים מאוכל לא נהנים מהחיים." קרינה לא הסכימה עם הקביעה האחרונה והיתה נחושה לטעום בקושי ובעיקר להעביר את האוכל בצלחתה מצד לצד. היא לא רצתה לחזור ללונדון עגלגלה כמו מאמא ברנדטה ואילריה.
וכך התחיל השיעור. מאמא ברנדטה בישלה את רוטב העגבניות והבזיליקום, ואילריה הצחיקה אותם בפרשנותה השוטפת. "עגבניות בשמן זה נשמע כמו חתונה, זה צליל שמח," היא אמרה בהתלהבות. "שימו עגבניות שרי בשלות כדי להמתיק את הרוטב, אבל אל תפריעו להן בערבוב. תנו להן להכיר את השמן. זה ירח דבש." חיוכה התרחב כשאורחיה צחקו מבדיחותיה. גרייסי רשמה לעצמה הערות. קרינה הקשיבה, ואנסטסיה קשקשה על הנייר. אילריה הזכירה להם שכל מה שהם יאכלו כאן בקסטלו גדל בשטח הטירה. "אפילו היין," אמרה בחיוך וקרצה לרקס. "אנחנו מכינים את היין בעצמנו, והוא מעולה. בהפסקה אני מציעה שתטיילו קצת בין הגינות ותיהנו מהכול. זה לא רק בית ספר לבישול. זה בית ספר לנשמה. היופי כאן יעשיר את הנשמה, אם רק תיתנו לו." אנסטסיה הרימה את עיניה מהקשקושים וראתה שאילריה מביטה בה.
בהפסקה בת שלושים הדקות התיישבה קרינה בצל לכוס קפה ולכמה שיחות טלפון. אנסטסיה שוטטה בגני הטירה עם סבתה. היא לא ממש הכירה אותה, אבל העובדה שגרייסי בחרה לבוא למקום המרהיב הזה זיכתה אותה בכמה נקודות. הטירה היתה רומנטית, מזג האוויר היה נפלא, ואלכס סיפק בידור ואפשרות לפלרטוט. מה רע? "בואו נמצא את החיות," הציעה גרייסי, ואנסטסיה התלהבה.
"אני אשמח לראות את החזירים," היא אמרה. "אני יכולה להעלות כמה תמונות לפייסבוק." גרייסי לא הבינה מה זה אומר ושמרה על שתיקה. הן הלכו בשביל צר שהתפתל בין צרורות עשב בר, עד שהגיעו לגן הירק. עצי זית נצצו ברוח הקלה, ועליהם האפורים רשרשו חרישית. רוזמרין, תימין ומרווה הדיפו ארומה מופלאה בשמש החמה, ושורות ישרות של חסה, צנוניות ושאר ירקות גדלו בערוגות מטופחות. פרפרים רפרפו בין שיחי הלבנדר, ודבורים שמנמנות ריחפו מפרח לפרח. גם הן שיכורות מהיופי, חשבה גרייסי באושר. לבסוף הן הגיעו לבעלי החיים. היו שם תרנגולות, אווזים ותרנגול הודו ענקי. כשאנסטסיה ראתה את החזירים היא מחאה כפיים בהתרגשות. "תראי, סבתא! נכון שהם מגניבים?" בלי שמץ דאגה היא טיפסה מעל הגדר והתחילה ללטף אותם. החזירים ידידותיים ביותר, חשבה גרייסי, נוכח גורלם הצפוי שינחית אותם בסופו של דבר על הצלחת. גרייסי השעינה את זרועותיה על הגדר וצפתה בנכדתה, שהפכה בן רגע ממתבגרת זועפת לאישה צעירה ושמחה. "לזה אני אקרא גאס," הכריזה אנסטסיה וגאס נחר בהסכמה. "והחזרזיר הקטן הזה הוא סנורטר. זה יהיה קפטן פאגסי, כי הוא גדול ונראה חשוב. לא, סנורטר, הכפכפים שלי הם לא ארוחת צהריים!" היא שיחקה בהנאה כה רבה, עד שכלל לא שמה לב לבחור הצעיר, אולי אחיו של קרלו, חשבה גרייסי, שניקה את כלובי הארנבות לא רחוק משם והגניב לכיוונה מבטים חשאיים. גרייסי כן הבחינה בו. הוא היה מרשים כמו כוכב קולנוע.
"הנכדה שלך הגיעה לפנַי לחזירים," אמר קול ליד גרייסי. היא הפנתה את ראשה וראתה את אלכס עומד לידה, מגמד אותה בקומתו הענקית. אנסטסיה הרימה את ראשה מהחזירים וחייכה. "אני שמח שהם לא אוכלים אותך," הוא אמר.
"הם כאלה מתוקים! בוא ללטף אותם. הם נורא חברותיים." אלכס לא חיכה להזמנה נוספת. הוא דילג מעל הגדר בגמישות של ספורטאי מלידה, ואנסטסיה החלה להציג אותו בפני החזירים, שהיו עכשיו החזירים שלה. גרייסי שקלה להשאיר את הצעירים לבדם, כי ידעה שהם לא רוצים שהיא תעמוד שם ותתבונן בהם. היא החליטה ללכת, אבל אנסטסיה דיברה איתה פתאום.
"סבתא, מה נראה לך שאמא תגיד אם אני ארצה לקנות חזרזיר קטן?" היא שאלה.
"אני לא חושבת שתהיה לה התנגדות לחזרזיר קטן, אבל כשהוא יגדל ויהפוך לחזיר גדול אולי תהיה בעיה," אמרה גרייסי והתחילה ללכת.
"הלוואי שהייתי גרה במקום כפרי, ככה הייתי יכולה לגדל אותו."
"אולי ארנבת?" הציע אלכס והתחיל ללכת לכיוון הארנבות.
"בואי, סבתא, הולכים לראות את הארנבות." גרייסי התרגשה מהעובדה שנכדתה רוצה בחברתה והקיפה את מכלאת החזירים לכיוון הבחור האיטלקי שעבד בין הכלובים. הארנבות היו חופשיות לנתר כרצונן במתחם דשא מגודר שאנסטסיה ואלכס נכנסו אליו עכשיו. הם התכופפו והחלו לשחק איתן. האיטלקי צפה בהם בזעף מרחוק, אבל אנסטסיה לא ראתה אותו.
אנסטסיה התחילה להרגיש נוח עם אלכס. בעלי החיים סיפקו נושא לשיחה והיא גילתה שביישנותה מתפוגגת. אבל היא רצתה שסבתה תישאר שם כדי לא להיות איתו לבד. זה כבר יכול להיות מביך. בנוכחותה של גרייסי היא הרגישה בטוחה בעצמה.
"אני חייב להגיד שלא ציפיתי למצוא כאן מישהו בגיל שלי. חשבתי שכולם יהיו זקנים כמו אמא שלי," אמר אלכס בחיוך.
"או כמו סבתא שלי," השיבה אנסטסיה בשקט.
"אני באתי כממלא מקום לחברה של אמא. איך את הגעת לכאן?"
"כי אמא שלי לא רצתה שסבתא תיסע לבד. והיא לא ממש יכלה להיפטר ממני. אבל זה מה שהיא היתה עושה אם היא רק היתה יכולה. היא מכורה לעבודה. אני בת יחידה - ומטרד," היא הוסיפה ונהנתה מהמבט האוהד שהוא העניק לה מיד. "היא תמיד נפטרת ממני בחגים, כי היא לא יכולה להתנתק מהמשרד, או שאני עם אבא שלי. בשבילו אני לא מטרד."
"אז טוב שיוצא לכן לבלות קצת יחד," אמר אלכס.
אנסטסיה נראתה מזועזעת. "אם נראה לך שאנחנו הולכות להתחבר בשיעורי הבישול האלה, אתה טועה."
"אולי תהיה לך הפתעה. מקומות מקסימים כאלה לפעמים מכוונים אותך לדברים שחשובים באמת."
"כמו?"
"חברים, משפחה..." הוא חייך בשובבות. "אוכל!"
"אמא שלי לא אוהבת אוכל."
"אז היא מפסידה את אחת ההנאות הגדולות בחיים!"
"אני לא מפסידה את זה." אנסטסיה חייכה.
"גם אני לא," הוא הסכים.
גרייסי התפלאה כשרקס שוב פתח איתה בשיחה. הוא גילה מגדל עגול מימי הביניים בחלקה האחורי של הטירה והיה נרגש מאוד. המגדל היה בתוך חומות הטירה, על גבעה קטנה. לולא הארז הענקי שמאחוריו, היו נשקפים ממנו נופיו המרהיבים של העמק. "הרשיתי לעצמי להיכנס," הוא הנמיך את קולו. "לא הייתי בטוח שמותר, אבל לא היה שם אף אחד להגיד לי שאסור, אז התגנבתי פנימה כמו שודד. יש שם סטודיו של אמן. לא ידעתי שהרוזן הוא צייר, וצייר לא רע בכלל."
גרייסי לא יכלה לומר לו שהיא מכירה את המגדל, שהיא מכירה כל סנטימטר בתוכו. היא לא יכלה לספר לו כמה מהר פועם לבה עכשיו רק מעצם הדיבור על כך. אז היא פשוט חייכה במסתוריות שרק עודדה אותו להמשיך. "אני הולך לחקור עוד קצת אחרי ארוחת הצהריים," הוא אמר לה בקריצה והפך אותה לשותפה לסוד. "אמרו לנו להרגיש בבית, לא?"
"רעיון טוב," אמרה גרייסי. גם היא רצתה בכל מאודה לטייל במקום, אבל לא היתה בטוחה שהיא רוצה שותפים לחוויה כאשר תאזור די אומץ לעשות זאת. לאיטליה היתה השפעה מוזרה עליה. למרות שנותיה היא לא הרגישה זקנה כלל, ובלי קשר למראה החיצוני הנוכחי שלה, הנערה הצעירה שבתוכה החלה להתעורר.
סוף סוף הגיעה שעת ארוחת הצהריים. אנסטסיה היתה רעבה כל כך, עד שכבר התחילה להרגיש חולשה קלה. היא ישבה בין גרייסי לאלכס. אמא שלה התיישבה מולה ליד לורן. אין ספק שהרגלי האכילה שלהן מחברים ביניהן, חשבה אנסטסיה. היא לא הצליחה להבין למה הן מונעות מעצמן את האוכל הטעים ביותר בעולם, במיוחד כשראתה את ונדי, טיף, בריג'יט ומדלן אוכלות לחם בשמן זית, והרבה. אבל אז התרחש נס. אילריה ראתה שקרינה לא שמה פסטה על צלחתה כלל. "בקסטלו אנחנו תמיד מתחילים עם פסטה," היא אמרה להם בשיחת הפתיחה והבהירה שלא תסכים עם סירוב לאכול פסטה. היא עמדה מאחורי קרינה ורכנה מעל כתפה. "אולי תאכלי קצת מהספגטי?" שאלה בשקט, אבל כל השולחן שמע והשיחות נעצרו.
"אני לא כל כך מסתדרת עם פחמימות." קרינה הסמיקה.
"שטויות. כולם מסתדרים עם פחמימות. להתעלם מקבוצת מזון שלמה זה כמו לחיות חצי חיים. לחיות חצי חיים זה כמו להיות חצי בן אדם. ולהיות חצי בן אדם זה אומר שהייתי יכולה לאכול אותך ואף אחד לא היה שם לב." צחוק מילא את השתיקה הנבוכה, וקרינה הרגישה קצת מטופשת. "את באיטליה עכשיו, ארץ השפע. אל תרסני את עצמך. תשתחררי. תתענגי על הטעמים. תני להם לשנות אותך. תני להם לקחת אותך לגן עדן. לפחות תטעמי קצת, בשביל מאמא ברנדטה."
כל העיניים נישאו אליה וקרינה לא יכלה לסרב. יתרה מזאת, הטיעונים של אילריה היו משכנעים למדי. באמת קטנוני להיות במקום הנפלא הזה, ללמוד לבשל את כל האוכל הטעים הזה אבל לא לאכול אותו. היא סובבה את המזלג שלה בזהירות והעמיסה עליו מעט פסטה. ריח השום עלה אל אפה, ופיה התמלא רוק עוד בטרם נגע הרוטב בשפתיה. ואז, כאשר זה קרה, היא הרגישה פרץ של טעמים על לשונה, חושיה הוצפו בעונג צרוף שהיה כמעט בלתי הולם. היא הניחה לשיטפון הנעים לסחוף אותה. הוא זרם בגופה, מעיר בדרכו חושים רדומים מאוכל משעמם ודל טעם ומשנים של חסכים, והדבר הכי מוזר היה שהתחשק לה לפרוץ בצחוק.
"טעים, לא?" אמרה אילריה שראתה לשמחתה את לחייה של קרינה מוורידות. "אין שום דבר רע בפסטה. הגוף מתעורר לחיים מהטעם הנפלא. אלוהים נתן לאיטליה את האקלים הכי טוב בעולם, את האוכל הכי טעים, את האמנות והארכיטקטורה הכי יפות ואנשים שהם חמים ונדיבים כמו השמש. אז תיהני מכל השפע הזה, קרינה." עיניה הבורקות בחנו את הפרצופים המשועשעים של שאר האורחים. "אנחנו לא נדבר על הפוליטיקאים המושחתים. אותם לא קיבלנו מאלוהים. אותם אנחנו נתנו לאיטליה ועשינו בלגן גדול. אבל תאכלו, תיהנו ותטעמו קצת יין. אחר כך תוכלו לישון בשמש. גם זה בריא לגוף."
"לורן, את חייבת לטעום את זה!" לחשה קרינה כשזו טבלה בהיסוס את המזלג בספגטי. "אני הולכת להשמין פה ממש, אני כבר רואה את זה," הוסיפה. ואז היא צחקה - צחוק שנבע ממקום אי שם עמוק בתוכה והפתיע אותה לא פחות מאשר את גרייסי ואת אנסטסיה, שהביטו זו בזו בתמיהה. "אבל לא נראה לי שזה יפריע לי!"
לורן הכניסה את המזלג לפיה וחוותה את אותו פרץ טעמים על לשונה כמו קרינה. היא עצמה את עיניה ונאנחה, כאילו גם היא חיכתה בסתר לבה שמישהו מפחיד יכריח אותה לשים סוף לשנים של הרעבה עצמית.
אילריה חייכה בסיפוק. היא תמיד נהנתה לראות את הרגע הראשון של השלת העור הישן, השלב שבו החלו תלמידיה בתהליך השינוי ההדרגתי והבלתי נמנע, הנכס היקר ביותר של קסטלו מונטפוסקו.
אחרי ארוחת הצהריים החליטו ונדי, טיף ובריג'יט לשכב בשמש במרפסת העליונה. הן לבשו בגדי ים זעירים, מרחו שמן שיזוף בנדיבות, ריכלו ועישנו עד שעפעפיהן נעשו כבדים והאלכוהול פיתה אותן לנמנום נעים. רקס הזמין את גרייסי לסיור בסביבת הטירה, והיא לא יכלה לסרב. לורן ומדלן בחרו לעצמן שני כיסאות על המרפסת הנמוכה וקשקשו על כוס קפה, ואילו אנסטסיה הלכה עם אלכס לחפש את בריכת השחייה.
קרינה כיבתה את הטלפון. אכילת צלחת שלמה של פסטה הניעה אפקט דומינו מוזר שעכשיו הגיע עד לטלפון שלה. היא לא רק כיבתה אותו, אלא אף השאירה אותו בחדר. מעולם לפני כן לא נפרדה ממנו מתוך בחירה. במעט הפעמים שזה קרה, הסיבה היתה שהיא פשוט לא מצאה אותו או שהוא התקלקל, וזה תמיד הוביל לפאניקה בממדים היסטריים. אבל עכשיו, ולא שזה לא היה מאתגר, הניתוק לא הפריע לה כפי שציפתה. היא הרגישה תחושה נעימה של חופש, מין שביעות רצון שובבית. היא מיהרה לצאת מהחדר לפני שתתחרט.
היא ירדה בשביל, אבל לא לכיוון גן הירק. השביל הזה הוביל לכרם הזיתים ולכרמי הענבים, והיא היתה לבדה לגמרי, בבדידות מענגת. לבד כפי שלא היתה זמן כה רב. בלי הטלפון שגזל דרך קבע את תשומת לבה, היא היתה מסוגלת להעריך את סביבתה. היא הרגישה שהיא רואה את כל היופי הכפרי הזה בפעם הראשונה. היא שאפה לתוכה את הריח המתוק שנישא באוויר, האזינה לציוצי הציפורים והרגישה את קרני השמש החמימות על פניה. מצב רוחה היה מרומם ולבה נמס כמו גלידה בחום והתפשט לכל פינה וחרך בחזה. היא היתה מאושרת עד כדי כך שהרגישה צורך להתיישב על מדרון גבעה מכוסה עשב ולספוג הכול, להתענג על התחושה המופלאה, להאריך אותה עוד קצת. ברגע נפלא של שיכרון חושים נדדו מחשבותיה אל הפנטזיה. היא דמיינה שנטשה את חייה המטורפים בלונדון ושהיא גרה כאן בינות לחורשי האורנים וכרמי הזיתים. היא דמיינה חיים שבהם הימים ארוכים והזמן ניכר רק בתנועתה העצלה של השמש בשמים. אושרה החדיר בה תחושה פתאומית של פרספקטיבה, כמו ענן שזז לזמן קצר ומעניק הצצה לשמים כחולים, והיא תהתה בשביל מה כילתה כל כך הרבה שנים בהתרוצצות בלתי פוסקת, בהתעלמות מהדברים החשובים. היא היתה כה ממוקדת בעבודתה, בלקוחות, באסטרטגיות שיווק ובנטוורקינג, עד שלא ראתה עוד את קיומם של רופוס ואנסטסיה, שהיו הרבה יותר חשובים מכל השאר. גם את אמה היא כבר לא ראתה. לא היה ברור לה איך ומתי זה קרה, אבל זה קרה, והיא התביישה בכך. היא השקיפה על הנוף הטוסקני הכפרי הרך והיתה מודעת פתאום לנוקשות שקיימת בתוכה. היא לא רצתה להיות כזאת. לא רצתה להיות אישה קשה שתמיד עסוקה ולא נחה לרגע ומפסידה את כל ההנאות הקטנות של החיים, כמו ספגטי בולונז.
בזמן שקרינה ישבה לבדה על הגבעה היא כרתה ברית בינה לבין עצמה, ברית שתיכנס לתוקף כאן ועכשיו. היא תשלח מייל למשרד ותודיע להם לא להפריע לה עד שובה. היא תכבה את הטלפון שלה. לגמרי. הרעיון מילא אותה תחושת התרגשות נועזת, כמו תלמידת תיכון שהחליטה למרוד בכללים. אבל הרי היא המנהלת והיא זו שקבעה את הכללים בעצמה. היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. היא נשמה עמוק והרגישה שהנוקשות בכתפיה מתחילה להתפוגג. היא ראתה שני זקנים רכובים על סוסים, מתקדמים לאט בשביל רחוק, והקצב הנינוח שלהם חילץ ממנה אנחה עורגת. לונדון נראתה לה רחוקה כל כך.
רקס הזמין את גרייסי להצטרף אליו בפנייה מנומסת ואבירית כל כך, עד שהרגישה שזו תהיה גסות רוח מצדה לסרב. וזה גם החמיא לה. היא לא היתה רגילה שזרים מבחינים בה, קל וחומר שמקדישים לה תשומת לב. אז היא יצאה איתו לסייר בגני הטירה, שמשכו אותה בחבלי נוסטלגיה עבים.
לאורך כל צדה המערבי של הטירה היו מרפסות. על המרפסת הראשונה היה שולחן ארוך. הוא הוצב תחת פרגולה שעליה גפן מטפסת ואשכולות ניצנים צעירים של ענבים. גרייסי זכרה את השולחן הזה מלא אנשים. היא זכרה את המגשים עם הפרושוטו וגבינת הפקורינו. היא זכרה את היין, את הצחוק ואת ניסיונותיה לעקוב אחרי השיחות באיטלקית. היא הנידה את ראשה לנער את הזיכרונות והמשיכה עם רקס אל המרפסת השנייה, שהיתה מול מעקה אבן נמוך ובו חרכי ירי בצורת חצי סהר. השלישייה ממנצ'סטר נהנתה בה עכשיו ממנוחת צהריים שקטה על מיטות השיזוף. גרייסי הניחה את ידה על החזה ועלתה במדרגות הרחבות מאחורי הנשים המנמנמות. כנסייה קטנה עמדה מימין, ומשמאל היתה דלת צדדית לתוך הטירה. היא הרגישה את האפלולית הקרירה של החדר, כאילו היא עומדת בתוכו. אבל רקס לא התעניין בפנים הטירה. הוא המשיך במדרגות אל המרפסת שהובילה אל החלק האחורי. ושם, על גבעה, עמד המגדל מימי הביניים.
גרייסי עצרה את נשימתה. נראה שהמגדל הגיח פתאום מהעבר כמזכרת. הוא רוקן את האוויר מריאותיה. היא הרגישה גוש מתנחל בגרונה. "אני קצת עייפה פתאום. אני חושבת שאלך לשכב קצת," אמרה לרקס כשהתחיל ללכת לכיוון המגדל.
אכזבה ניכרה על פניו. "את בטוחה? כדאי לך לראות. זה ממש מיוחד," הוא ניסה לשכנע אותה להישאר.
"מצטערת. אני מקווה שזה בסדר."
"ודאי, גרייסי. לכי לנוח. תמיד יש מחר." הוא הרים את כובעו. "גם אני קצת מנומנם מכל האוכל הזה, אבל אני זקן, אני לא רוצה לבזבז אף רגע." הוא צחק צחוק קצר, חייך בהתנצלות והשיב את הכובע לראשו. "רק בשלהי החיים מבינים עד כמה כל רגע בהם יקר." גרייסי הסכימה עם דבריו, אבל לא היתה מסוגלת לדבר.
באותו רגע נדדו עיניו של רקס למשהו מאחוריה והוא צעק, "שלום לך!" גרייסי הסתובבה לראות עם מי הוא מדבר. אבל ההתכווצות הפתאומית בבטנה אמרה לה שזה הוא, המארח שלהם, הרוזן טנקרדי בסנלי. היא הביטה בו עומד במרפסת הגבוהה. הוא הוריד את מבטו לכיוונם ונופף בידו לשלום.
רקס הסיר שוב את כובעו. גרייסי קפאה במקומה. היא לא יכלה לזוז. היא לא יכלה לדבר. היא היתה משותקת מחרדה ומגעגועים. טנקרדי היה זקן עכשיו, אבל בשבילה הוא עדיין היה אותו טנקרדי. שערו, שכבר לא היה בצבע חום כהה אלא מוכתם באפור, היה גלי מעל מצחו והסתלסל מאחורי אוזניו על עורפו, כמו תמיד. הוא לבש חולצה כחולה בעלת צווארון פתוח, וצעיף תואם נכרך ברפיון סביב צווארו. גרייסי נזכרה שהוא תמיד הקפיד על לבושו.
כך, בשטף מתפרץ של זיכרונות היא נזכרה בריחו, בתחושת מגעו, בקולו, אבל דומה היה שהוא לא מזהה אותה בכלל. הוא הסתכל למטה בחיוך מנומס, אך לא אישי, והיא לא ראתה אפילו שמץ של הכרה בפניו. היא לא היתה רחוקה ממנו עד כדי כך, אבל הרגישה בלתי נראית.
היה נדמה לה שהרגע נמשך דקות ארוכות, והעובדה שלא זיהה אותה ננעצה עמוק בלבה. כעבור זמן קצר פרש טנקרדי פנימה, ורקס ציין כמה יפה מצדו לנופף להם, אבל גרייסי לא שמעה. הדם געש ברקותיה והשתיק את הכול מלבד יגונה העמוק. היא ידעה שהיא מוכרחה להתחבא, כמו כלב שמחפש שיח להצטנף מתחתיו וללקק את פצעיו. היא רצתה להיות לבד.
היא הכירה את הטירה היטב, ולכן נכנסה מאחור ועלתה במדרגות לקומה שלה ברגליים כבדות כעופרת. בדרך לחדרה היא חצתה את המסדרונות החשוכים בצעדים רועדים, כובשת את הבכי שנאגר במהירות בחזה. היא נכנסה וסגרה את הדלת, נשכבה על המיטה, עצמה את עיניה והניחה לעצב לטלטל אותה כסופת טורנדו. איך ייתכן שגבר שאהב אותה כל כך אינו מזהה אותה? היא שאלה את עצמה עכשיו אם הוא בכלל אהב אותה אי פעם. אולי אהבת חייה היתה רק אהבה אחת מני רבות בשבילו? היא הביטה בעברה וחיפשה ראיות שיוכיחו שלא טעתה באמונתה כל השנים.
הוא אהב אותה, מובן שאהב אותה. אם לא, היא בזבזה את ארבעים ומשהו השנים האחרונות בגעגועים לחלום.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.
סנטה מונטיפיורי / הפיתוי של גרייסי
לרכישת הספר
מאנגלית: כנרת היגינס דוידי
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני - סטודיו גאלה
עריכת התרגום: רותי יוליוס
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play