הפיתוי של גרייסי - חלק שמיני
בלעדי למנויי ידיעות+: שלושה דורות של נשים מגלות סודות אפלים ואהבה אבודה כשהן יוצאות לטוסקנה יחד - האם קסם איטליה יפתח את הלב שגרייסי סגרה לפני 40 שנה? ספר רומנטי ומרגש שמוגש בהמשכים, חלק נוסף מדי יום
לקריאת הפרקים הקודמים:
הפיתוי של גרייסי - חלק ראשון
הפיתוי של גרייסי - חלק שני
הפיתוי של גרייסי - חלק שלישי
הפיתוי של גרייסי - חלק רביעי
הפיתוי של גרייסי - חלק חמישי
הפיתוי של גרייסי - חלק שישי
הפיתוי של גרייסי - חלק שביעי
-פרק 15-
איטליה, 2010
"אז מה היה במכתב?" שאלה אנסטסיה, שהיתה מרותקת לסיפורה של סבתה.
הן ישבו על ספסל בקצה הגן, שממנו נשקף נוף הגבעות והים המנצנץ מרחוק. היתה שעת בין הערביים. קרינה ושאר האורחים עלו להתארגן לארוחת הערב, וגני הטירה היו שקטים. זמזומי החרקים ושירת הציפורים נשמעו כמנגינה נעימה שהן כבר התרגלו אליה.
"המכתב היה מליוויה, אשתו של ברונו," אמרה גרייסי. "היא רצתה שהנס יבוא לבית שלהם ברומא לראות את אוסף הציורים שלהם במטרה לקחת לשיקום את חלקם ולדבר על האפשרות להוסיף לו יצירות חדשות."
"איך יכולת להיות בטוחה שהנס יבחר את הציור של גייטנו?" שאלה אנסטסיה.
"לא יכולתי." גרייסי חייכה.
"אז נסעת איתו?"
גרייסי צחקה. "את תמיד צעד אחד לפני העלילה, בדיוק כמו שאני הייתי." היא הביטה בנכדתה בחיבה. "אף פעם לא הייתי בשום מקום. הייתי שמונה שנים בלה קולומבה, עבדתי עם רוטגר. ידעתי שאם אבקש מהדוד שלי, הוא יסכים לקחת אותי איתו."
"והוא הסכים?"
"כן, הוא הסכים." אנסטסיה חייכה מאוזן לאוזן, והאפור ירוק של עיניה נצץ בהתרגשות. גרייסי שמחה מאוד לראות את נכדתה מתעניינת כל כך. ובסַפְּרָהּ את הסיפור היא עצמה זכתה לשוטט שוב במחוזות עברה ולחיות אותו מחדש. "אז נסענו לרומא במכונית המדהימה של הנס. רוטגר נשאר בלה קולומבה, ולשניהם לא היה מושג למה באמת רציתי לנסוע ומה אני מתכוונת לעשות שם. בדיעבד אני יודעת שהם היו מנסים להניא אותי אילו הייתי מספרת להם, וברור שהייתי צריכה לספר להם. אבל הייתי מאוהבת והייתי מוכנה לעשות הכול בשביל גייטנו. הכול."
"אז הצלחת לשכנע את ליוויה שהציור של גייטנו צריך שחזור?"
גרייסי לא ענתה תשובה ישירה. היא לא רצתה לפלוט את הפרטים מהר מדי. היא רצתה להאריך את החלק הזה של הסיפור, לפני שהכול השתבש. "הגענו לרומא. זו היתה הפעם הראשונה שלי שם. איזו עיר יפה. התארחנו במלון האסלר המפורסם, זו היתה הפעם הראשונה שהייתי בבית מלון. אם היית יכולה לדמיין מאיפה באתי, אנסטסיה, מבית קטנטן בלונדון עם שירותים בחצר, ויכולת לדמיין את הפאר של המלון הזה, היית מבינה כמה התרגשתי להיות שם. התפעלתי מלה קולומבה, אבל היא היתה כלום לעומת המלון. הוא היה כמו ארמון. ובכל מקום שהסתכלתי ראיתי פסלים עתיקים ובניינים עתיקים ויצירות אמנות מדהימות. זה היה כמו למות ולהגיע לגן עדן, באמת." היא נאנחה והנידה את ראשה. "יהיה נחמד לקחת אותך לשם יום אחד, נכון? אני אשמח שתראי את זה. אבל אני סוטה מהנושא. איפה הייתי?"
"התכוונת לספר לי על ליוויה," אמרה אנסטסיה בחוסר סבלנות מסוים, כי היא רצתה לדעת אם סבתה הצליחה להביא את הציור של גייטנו ללה קולומבה.
"אה, כן, אז הלכנו לפלאצו, שהיה ארמון מפואר ונמצא בכיכר עם מזרקה יפה. זה היה בערב, והמבנה נראה ורוד. אני זוכרת את זה."
"ליוויה ידעה שאת באה? היא כעסה כשהיא ראתה אותך?"
"לא, היא לא ציפתה לראות אותי, אבל לא כעסה בכלל. היא היתה שונה לגמרי במגרש הביתי שלה. היא היתה אדיבה וחמה, לא דומה בכלל לאישה הצוננת שהיתה בקסטלו. היא התרגשה להראות להנס את האוסף שלהם. והאינסטינקטים שלי צדקו. היא אכן היתה הדמות הדומיננטית בבית. גייטנו לא קיבל את הציור של סבא שלו אך ורק בגללה. הזרעים שטמנתי בארוחת הצהריים ההיא הצמיחו שורשים. ליוויה קינאה ברוזנת, וראיתי את זה. היא נהנתה לגנוב ממנה את מה שהאמינה שהוא אחד האוצרות הסודיים שלה - הנס. ואיך היא טרחה סביבו, היא פלרטטה ורפרפה בריסיה והזמינה אותו לארוחת שחיתות. גם אותי, כמובן, אבל אני לא עניינתי אותה. היא היתה מנומסת אלי כי הייתי האחיינית שלו, אבל היתה חדורת מטרה, לגרום לו לאהוב אותה יותר מאשר את גיסתה. היה ברור שזה לעולם לא יקרה." גרייסי צחקה. "לא היה לה סיכוי מול הקסם והכריזמה של הרוזנת, אבל היא ניסתה. והנס שיתף פעולה. הוא ידע מה היא זוממת. הדוד שלי היה בעצמו מניפולטור מומחה. אף אחד לא ידע לזהות תככנים יותר טוב ממנו."
"ראית את הציור של גייטנו?"
"ראיתי, והוא היה בדיוק כמו שדמיינתי אותו. יפהפה. הבנתי בדיוק למה הוא שבה את הלב של הילד ההוא ולמה הוא רצה אותו כל כך."
"הוא היה צריך שיקום?"
"לא ממש. אולי קצת ניקיון שטחי," ענתה גרייסי, "אבל ידעתי שהנס לא יתווכח איתי. הוא היה עסוק בבדיקת האוסף - והיו כל כך הרבה ציורים, על כל הקירות בפלאצו - שהוא אפילו לא שמע שהצעתי את זה לליוויה. תפסתי אותה לבד ואמרתי לה בשקט שהבארוק חוזר לאופנה בעקבות כוכב פופ מפורסם שרכש בית חדש והטה את השוק כשהחליט לקנות רהיטים וציורים מהתקופה. לחשתי לה בסוד שהדוד שלי נבחר אישית על ידי אותו כוכב פופ לספק את הציורים. עיניה נדלקו בתאוות בצע. הבטחתי לה שהתמונה הקטנה הזאת עומדת להיות שווה הרבה כסף וששווה לנקות אותה. עד כדי כך זה היה קל. ברור שלא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה אם היא מתכוונת למכור את הציור הזה פעם."
"מה היא אמרה?"
"שיש לו ערך סנטימנטלי ושהיא לא תמכור אותו לעולם."
"באמת?"
"מעניין, אבל לא מפתיע. העובדה שאחיינו של בעלה רצה אותו כל כך הספיקה לה כדי לא לשחרר אותו. אילולא הוא רצה אותו, אני בטוחה שהיא היתה מוכרת אותו לכל המרבה במחיר."
"איזו אישה נוראית."
"כן, ריחמתי על ברונו. הוא וגייטנו התחתנו שניהם עם נשים מאוד לא נעימות."
"למה?"
"האמת לא הכי נעימה, לצערי."
אנסטסיה אהבה אמיתות לא נעימות והביטה בסבתה בציפייה. "ספרי לי, סבתא!" היא אמרה.
"כסף."
אנסטסיה כיווצה את גבותיה בתמיהה. "חשבתי שהמשפחה היתה עשירה מאוד."
"סבא של גייטנו בא משושלת ארוכה של אספנים ידועים. הם היו פעם אחת המשפחות העשירות באירופה, אבל קניית יצירות אמנות היא עסק יקר. לסבתא של גייטנו לא היה כלום. סבא שלו התחתן איתה מאהבה, נגד רצון משפחתו. גיליתי את זה בדיעבד - חבל שלא ידעתי את זה אז. סבא של גייטנו היה ראוותן. הוא החליט ללכת בדרכי אבותיו המפורסמים ולהגדיל את האוסף המשפחתי. כשהוא מת, הוא השאיר אחריו חובות. הבן שלו, ברונו, מכר את הווילה שהיתה לו בטוסקנה ונכס יקר ברומא שהוא ואחותו קיבלו בירושה. וברור שהיו הציורים, אבל אנשים כמו ברונו וגייטנו יעדיפו לכרות את הידיים והרגליים מאשר למכור את מה שהמשפחה צברה במשך דורות. זה עניין של גאווה."
"ושל טיפשות!" קראה אנסטסיה.
"בעינינו, כן, אבל צריך להבין את התרבות שלהם. אני מאמינה שברונו, שגדל עם הראוותנות של אבא שלו, התחתן עם ליוויה בשביל הכסף שלה. היא באה ממשפחת תעשיינים עשירה. זה היה שידוך מושלם. הוא נתן לה שם ומעמד, והיא נתנה לו כסף שאפשר לו להמשיך לחיות בפאר, מוקף באוצרות."
"למה הוא לא פשוט מכר מיכלאנג'לו אחד?"
"אני לא חושבת שהיה לו מיכלאנג'לו, יקירה. ברונו היה מעדיף להתחתן עם כסף, עם כל אי הנעימות, מאשר למכור את אחד מהאוצרות שלו. אבל אחותו היתה שונה. אמא של גייטנו נקלעה לקשיים כלכליים ומכרה הרבה יצירות מהאוסף שהיא שמחה כל כך להשקיע בשיקומו, אבל אני מקדימה את המאוחר..."
"את חושבת שגם גייטנו התחתן בשביל הכסף?"
"אני בטוחה. לפטרונלה היה הרבה כסף. אני לא יכולה לחשוב על שום סיבה אחרת להתחתן איתה. לא היה לו טוב איתה, אחרת הוא לא היה מחפש אותי!"
"אז מה הוא אמר כשחזרת עם הציור?"
"עברו כמה שבועות מתוחים בזמן שליוויה ניהלה את האריזה ואת המשלוח של הכול ללה קולומבה. לא הייתי בטוחה שהיא תכלול אותו ברשימת הציורים שדוד הנס בחר לשחזר."
"אבל היא כללה אותו."
"כן."
"מה אמר גייטנו?"
"הוא החזיק את הציור בידיים שלו ובכה."
"הוא בכה?" אנסטסיה חייכה וחשבה שמביך שגבר בוכה.
"כן, זה ריגש אותו מאוד, כי בדומה לדברים חומריים אחרים, הערך לא היה טמון בצבע אלא במה שהצבע ייצג. בשביל גייטנו הוא ייצג את הילדות שלו, תקופה של אושר בחיים, לפני שאבא שלו מת, לפני שהוא שקע בדיכאון, לפני שהחיים שלו התהפכו לגמרי. הזיכרונות שהיו קשורים לציור, בהם היה טמון הערך."
"הוא בטח היה כל כך מרוצה ממך."
"הוא היה מרוצה ממני." גרייסי שילבה את אצבעותיה ובהתה בחלל החשוך ביניהן. "ובכל זאת, הציור הזה היה מה שבסופו של דבר הרס הכול, את כל מה שהיה לנו. בגלל הציור הזה איבדתי אותו."
אנסטסיה נגעה בידה של סבתה והביטה בה בצער. "איך איבדת אותו?"
גרייסי נאנחה ומשכה את ידה. "צריך להתארגן לארוחת ערב."
"אבל אני רוצה לשמוע את סוף הסיפור. הוא כל כך עצוב!"
"את כבר יודעת שיש לו סוף עצוב, אחרת לא הייתי מתחתנת עם סבא ולא היתה אמא."
"אבל אני רוצה לדעת איך הוא נגמר."
"ואת תדעי. אבל לא עכשיו. תראי, הם כבר ירדו למרפסת והם אוכלים קרוסטיני! אני לא רוצה שנפספס את הקרוסטיני!"
"הייתי מעדיפה לשבת כאן איתך," אמרה נכדתה באכזבה.
אכזבתה נגעה ללבה של גרייסי. "גם אני הייתי מעדיפה," אמרה לה בכנות. "מחר נחזור ואני אספר לך את ההמשך." אבל את החלק הזה יהיה הכי קשה לספר.
קרינה התפלאה לראות את אמה ובתה מגיחות יחד מתוך החושך מבלי שאפילו החליפו בגדים. "איפה הייתן?" שאלה. היא עצמה נראתה אלגנטית בשמלה לבנה ובחגורת זהב, שערה אסוף ומורם.
"ישבנו לראות את השקיעה," ענתה אנסטסיה.
"השמש שקעה מזמן!" אמרה קרינה וקצת קינאה כי לא כללו אותה באירוע.
"התחלנו לדבר," הסבירה גרייסי. "אנסטסיה היתה נחמדה מאוד לסבתא הזקנה שלה."
"אני לא סתם נחמדה אלייך, סבתא. אני אוהבת לשמוע את הסיפורים שלך." קרינה הביטה בה בתמיהה. היא לא ידעה מה אמא שלה כבר יכולה לספר שירתק כל כך נערה בת שבע עשרה. "בואי, סבתא. מה את הולכת ללבוש? נראה לי שאני אלבש את השמלה הוורודה. תבואי להגיד לי מה דעתך?"
קרינה ראתה את השתיים נעלמות בפנים והרגישה מנודה. היא נזכרה בימי בית הספר, כאשר הבנות המקובלות התאחדו נגדה ולא שיתפו אותה במשחקים שלהן. אבל במקרה הזה היא יכלה להאשים רק את עצמה. היא לא נקפה אצבע לנסות לבלות לא עם אמה ולא עם בתה. בשלושת הימים האחרונים היא בילתה בחברתן של לורן ומדלן ויצאה לבדה לטיולים רגליים ארוכים בשדות. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהיא אמורה לשמוח על שבתה פטרה אותה מהצורך לדאוג לאמה. זה היה השבוע של גרייסי, ואנסטסיה הפכה אותו למיוחד עבורה. היה משהו בשמחה של אנסטסיה לקבל את סבתה לעצמה, שעצבן את קרינה. זה נראה כמעט בכוונה, כאילו הילדה תכננה לרקום קשר קרוב עם סבתה רק כדי שהיא, קרינה, תרגיש רע עם עצמה. האם אין לה מספיק רגשות אשמה על כל הזמן שהיא מקדישה למשרד ועל חוסר תשומת הלב שלה לאנסטסיה גם בלי שזו תנפנף בזה? אמנם היתה אפשרות שאנסטסיה באמת נהנית להקשיב לסיפוריה של סבתה, אבל קרינה פקפקה בכך. מה כבר יש לה להגיד שיעניין מתבגרת? תיאורים של הנשפים שערכה הכנסייה המקומית בשנות השישים? קרינה לא הצליחה להעלות בדעתה שום דבר מסעיר שאמה עשתה אי פעם.
אבל בהיותה משוחררת מהחובה לדאוג לאמה, קרינה היתה חופשייה לעשות כרצונה. היא יכלה לשבת בשמש ולדבר עם מדלן ועם לורן, שהפכו לחברות טובות שלה, היא יכלה לצאת לטיולים, היא יכלה, אילו רצתה בכך, אפילו לעבוד קצת. אבל היא לא רצתה. היא התנתקה יותר ויותר מכל המתרחש בלונדון. היא חשבה שיהיה סבל נורא להיות רחוקה מהמשרד ומהלקוחות שלה, אבל זה לא היה. היא לא סבלה בכלל. היקום כמו קָשר קֶשר לפתות אותה לברוח מהכול, רק כדי להראות לה איך ייראו החיים בלי הטלפון הנייד והתקשורת הבלתי פוסקת עם המזכירה שלה, והמזימה הצליחה בגדול.
כשהצטרפה לשאר האורחים במרפסת, הופיעה מדלן בחולצה ומכנסיים ממשי לבן ועם תכשיטי זהב נוצצים על פרקי ידיה, בתנוכי אוזניה ועל צווארה. "איך היה הטיול שלך?" שאלה קרינה.
"מוקדם בערב זה הזמן הכי טוב לצאת," אמרה מדלן, שלחייה קרנו מהשמש ומהפעילות הגופנית. "אצלי הליכה יומית זה קדוש. אני מרגישה אחר כך מלאת מרץ אבל גם מותשת בו זמנית!" היא הלכה לשולחן ולקחה לעצמה כוס יין וקרוסטיני. "זה מחיה נפשות," הוסיפה ולגמה מהיין. "סוף של יום מושלם."
ונדי, טיף ובריג'יט לבשו חצאיות מיני, סנדלים מרובי רצועות וחולצות עם נצנצים. הן מרחו לק חדש על ציפורני הידיים והרגליים והתאפרו כמו ליציאה למועדון לילה. קרינה לא חשבה שיש אפילו מועדון לילה אחד בקולדורו, אבל טעתה, מן הסתם. "אילריה אמרה לנו שיש מועדון ליד הים במקום שקוראים לו..." ונדי חיפשה עזרה בפניהן של חברותיה. "איך קראו לזה, בי?"
"מארה משהו..." ענתה בריג'יט.
טיף צחקה והניפה באוויר יד עם סיגריה. "מה זה חשוב? השם לא משנה. יש לנו מונית בעשר. חשבנו שיהיה נחמד לצאת לבילוי כמו שצריך."
"כשהחתול מתרחק, העכברים יוצאים לשחק," אמרה ונדי וניצוץ שובב בעיניה החומות ירקרקות.
"כולכם מוזמנים לבוא איתנו," הציעה בריג'יט. "כמה שיותר אנשים, יותר כיף."
קרינה תהתה מה רופוס היה חושב אילו היתה יוצאת למועדון לילה בלעדיו. משום מה נראה לה שלא היה מפריע לו. אבל היא סירבה בכל זאת. "השמש מתישה אותי," הסבירה.
כשאנסטסיה וגרייסי הגיעו, כולם כבר התחילו לעשות את דרכם בנינוחות אל השולחן בלוויית אילריה והכלב השעיר הענקי שהחליט להצטרף אליהם. גרייסי ענדה את המחרוזת שאנסטסיה נתנה לה וקרדיגן ירוק מעל שמלה. היא הלכה ישר אל הכלב וליטפה אותו. "איך קוראים לו?" שאלה את אילריה.
"ברנרדו," אמרה אילריה. "הוא של הרוזן בסנלי."
קרינה, שעמדה לידן עכשיו, ניצלה את ההזדמנות לשאול על המארח החמקמק. "אולי נפגוש גם את הרוזן בסנלי?" שאלה. גרייסי עצרה את נשימתה.
"הרוזן ביישן מאוד," אמרה אילריה, וגרייסי קלטה שינוי בסגנון הדיבור שלה, כמו אוויר שמתקרר לקראת הגשם. "הוא שומר על הפרטיות שלו."
קרינה לא קלטה שום דבר. "נורא חבל," היא אמרה, וגרייסי חזרה לנשום. "אבל זה די מוזר שהמארח שלך לא מקבל אותך בעצמו."
החיוך על פניה של אילריה נותר כשהיה, אבל עיניה הסגירו תקיפות עיקשת. "הוא בסך הכול רוצה שהאורחים שלו יראו בביתו את הבית שלהם," היא הוסיפה.
"המקצוע שלי הוא יחסי ציבור ואני אומרת לך, אם הוא יבוא ויפגוש את האורחים שלו ויפעיל קצת קסם אישי, זה יחולל פלאים להצלחה של המקום הזה."
"אני לא חושבת שהוא צריך לעשות את זה, קרינה, אנחנו מלאים כל הקיץ," ענתה אילריה בדיפלומטיות. היא חשה באכזבתה של קרינה ולא רצתה להיענות לה, ולכן שינתה את הנושא. "המחרוזת שהנכדה שלך נתנה לך יפה מאוד, גרייסי."
קרינה הסתובבה. "אנסטסיה נתנה לך מחרוזת?" שאלה.
גרייסי נגעה בחרוזים. "כן," היא אמרה בשקט, "כל כך מתוק מצדה."
זה עצבן את קרינה עוד יותר. "איפה היא קנתה אותה?"
"בעיר," אמרה גרייסי.
"יש בוטיק מקסים בקולדורו עם מחרוזות וצמידים בכל הצבעים," חזרה אילריה לשיחה. "כדאי לך ללכת לראות, קרינה, הם לא יקרים."
"אנסטסיה אף פעם לא קנתה לי שום דבר," אמרה קרינה וצחקה בעליזות להראות שלא באמת נעלבה. "אבל זה לא מפתיע, היא כועסת עלי רוב הזמן."
אילריה הביטה בה בהבנה. "מתבגרות תמיד כועסות על האמהות שלהן. אבל איטליה תשנה את זה, את תראי." בטון קולה היתה רמיזה שהיא ראתה את השינוי הזה מתרחש מאות פעמים ושזה אף פעם לא נמאס. "את אוכלת פסטה עכשיו, לא?" היא אמרה לקרינה. "את רואה? איטליה משנה אנשים מבפנים, שזאת הדרך הכי טובה להשתנות. ועכשיו נשב?" והיא הושיבה את כולם מסביב לשולחן ודאגה לסדר את מקומות הישיבה מחדש כדי שכולם יכירו את כולם.
אנסטסיה הושבה בין אלכס לבין ונדי ושמחה על כך, כי ונדי הצחיקה אותה ואת אלכס והיא חיבבה אותה יותר ויותר. היא הציצה בשעונה ורטטה בציפייה לעונג הצפוי לה מאוחר יותר, כשתפגוש את ג'ובאני בביתן הבריכה. היא העיפה מבט מהיר באמה שישבה מולה, בין רקס לבריג'יט, ותהתה מה היתה אומרת אילו ידעה שבתה איבדה את בתוליה לאיטלקי שהכירה רק כמה שעות. המחשבה העלתה חיוך על שפתיה. היא קירבה את כוס המים לפיה כדי להסתיר אותו. מבטה נדד אל סבתה, ששוחחה עם רקס, והיא החליטה שדווקא היא, יותר מכל אדם אחר שאנסטסיה הכירה, תבין. היא מעולם לא העלתה בדעתה שלסבתא שלה, שנראתה כה ביישנית ורגילה, כן, רגילה, היו חיים כל כך בלתי רגילים. כשראתה אותה עכשיו מדברת בהתלהבות עם השועל הכסוף, היא חשבה שאולי זה לא מוזר כל כך. עיניה של גרייסי שיקפו את אור הנרות וזהרו ביופיין, ובחיוך שלה, שעלה בקלות על שפתיה עכשיו, היא ראתה מתיקות מושכת מאוד. קומתה הזדקפה מאז הגיעה לאיטליה. היא כבר לא היתה אישה שקל להתעלם ממנה. היה בה משהו שמשך את העין. אין ספק שרקס רואה את זה, חשבה אנסטסיה. היא תהתה אם זקנים בסוף שנות השישים לחייהם הם קשישים מדי לרומנטיקה, או שאולי השועל הכסוף ינסה את מזלו. המחשבה הזאת שימחה אותה והיא חייכה שוב, אבל הפעם הכוס לא היתה גדולה מספיק להסתיר את החיוך.
"מה את מחייכת?" אלכס נדבק במצב הרוח הטוב שלה וחייך גם הוא.
"מעניין אם רקס וסבתא שלי עומדים לפצוח ברומן קטן," היא אמרה בשקט.
אלכס העיף מבט מעבר לשולחן. "לא הייתי שולל את זה. שניהם פנויים, פחות או יותר באותו גיל, וברור שיש שם חיבה הדדית."
"אני מקווה. תחשוב, יש סיכוי שסבתא תחזור לאנגליה עם משהו מעבר למתכונים של מאמא ברנדטה."
"זה נראה לי הכי מתאים. בכל זאת, אנחנו בארץ הכי רומנטית בעולם," הוא אמר והנחית את מלוא כובד מבטו על עיניה.
אנסטסיה חשבה על ג'ובאני ונאנחה בצמרמורת של ציפייה מענגת ששוב הרטיטה את עורה. "נכון, לגמרי. כל כך רומנטית!"
"אם מתאימה לכם קצת רומנטיקה, בואו למועדון איתנו," התערבה ונדי, ששמעה את סוף שיחתם. "מה את אומרת? את באה?"
"לא, תודה," ענתה אנסטסיה וחיוך מלא משמעות התפשט על שפתיה. "יש לי פה מספיק מה לעשות."
ונדי לכדה את עינו של אלכס והרימה גבה ברמיזה. "כל הכבוד," אמרה ושתתה עוד לגימה מהיין הביתי של מאמא ברנדטה. "אנחנו הנשואות הולכות לשטוף קצת את העיניים. מותר להסתכל בחלון ראווה אם אין שום כוונה לקנות."
קרינה מצאה את עצמה מהרהרת לבד בזמן שבריג'יט דיברה עם ונדי ורקס הקדיש את מלוא תשומת לבו לאמה. היא כעסה על עצמה שעניין המחרוזת מפריע לה. גרייסי היא סבתא של אנסטסיה, מדוע שלא תקנה לה מתנה? אבל למרות הטיעון ההגיוני, הטינה כרסמה בלבה. היא הרגישה מרומה, אבל לא הצליחה להבין למה. היא העבירה את מבטה סביב השולחן. כולם נהנו. אנסטסיה צחקה עם אלכס והשניים התלחשו כמו צמד חורשי מזימות, רקס הפעיל את קסמיו על גרייסי, ונדי ובריג'יט נהנו כל כך, עד שעלו זו על דברי זו וצחקו בקול רם (וקצת בשכרות), מדלן ולורן שוחחו בשקט, ובקצה הרחוק היתה טיף מרותקת לסיפור של אילריה על כוכבת קולנוע מהוליווד ששכרה את הטירה לעשרה ימים לשבוע הרווקות שלה. מעניין אם הוא הואיל בטובו לפגוש אותה, חשבה קרינה בטינה.
מאוחר יותר, אחרי שהתארגנה לשינה ואנסטסיה ירדה לשחייה לילית עם אלכס, קרינה התקשרה לרופוס להתלונן. "חמודה, את אף פעם לא שמת את אנסטסיה במקום הראשון אצלך." הוא אמר זאת חד וחלק, וגם קצת באכזריות, חשבה קרינה, כי היא כבר ריחמה על עצמה גם ככה. "את לא יכולה לצפות שברגע שתתנתקי מהטלפון ומהמשרד היא ישר תגיד לך תודה. זה ייקח זמן. פשוט תהיי איתה, תעשו דברים יחד. אני בטוח שהיא ממש רוצה שתעשי את זה."
"אבל היא כל הזמן מסתודדת עם אמא שלי."
"כי גרייסי מקדישה לה תשומת לב."
"אין לה שום דבר אחר לעשות," העירה קרינה בטון חמוץ.
"ומה יש לך לעשות שם?"
"עשיתי כמה הליכות ארוכות והיה נורא יפה."
"לבד?"
"כן, אבל באמת היה כל כך יפה."
"בזמן שכולם התחברו, את יצאת לשוטט לבד."
"זה נשמע עצוב כשאתה אומר את זה, אבל זה לא עצוב בכלל. היתה לי הארה. אני חושבת שאנחנו צריכים לגור פה כשנהיה פנסיונרים." המחשבה על השתקעות בראש גבעה טוסקנית שיפרה את מצב רוחה.
"בואי קודם נחיה עד אז," אמר רופוס.
"רק עכשיו הבנתי שאני מתרוצצת סביב עצמי כבר שנים."
"הללויה!"
היא צחקה. "אני לא אומרת שאני מתכוונת לעצור לגמרי, אבל אולי לרוץ יותר לאט."
הוא נאנח. "אני אאמין לזה כשזה יקרה."
השתררה שתיקה. היא שמעה אותו נושם. הוא פיהק והיא דמיינה אותו שוכב במיטה עם המשקפיים והמגזין והרגישה פתאום דקירה של געגוע. "הלוואי שהיית פה," אמרה והופתעה לגלות שהיא באמת מתכוונת לזה. "אני מרגישה קצת זנוחה, אמא ואנסטסיה מתנהגות כמו זוג תיכוניסטיות."
"במקום להילחם, תצטרפי," הוא אמר בפרגמטיות שהיתה כה אופיינית לו עד שהיא צחקה שוב. "תקשיבי, חמודה. טוב שראית את האור בקשר לעבודה, או חלק ממנו לפחות, אבל את צריכה להשקיע במערכות יחסים כמו שהשקעת בעסק." רק אחרי שהם ניתקו היא תפסה שהוא לא התכוון רק ליחסיה עם גרייסי ועם אנסטסיה, אלא גם לעצמו. היא נכנסה למיטה וחיבקה את הכרית. מה יש במקום הזה, היא שאלה את עצמה, שהוציא אותה כל כך מאיזון? אולי שמן הזית מעשה ידיה של מאמא ברנדטה חדר למפרקיה הרגשיים ושחרר את כל הברגים התקועים שלה. היא עצמה עיניים והניחה לשינה לסחוף אותה.
באסם אחד לא רחוק מקולדורו, אנסטסיה שכבה בזרועותיו של ג'ובאני, מתמוגגת מהנשיות החדשה שלה. כל דבר בסיפור האהבה שלה איתו היה יפה. מגופו השזוף והאתלטי, דרך ריסיו הארוכים השחורים ופיו החושני, ועד לנרות שהפכו את החציר באסם לזהב. כל משפט שהוא אמר היה כמו מנגינה, ובכל הברה מלאת חן היה טמון הכוח ששבה את לבה. ידיו המיומנות, שהיו גסות מעבודות הגינון אבל רכות ועדינות על עורה, הביאו אותה לפסגות הגבוהות של העונג, ובאותם רגעים של אקסטזה היא האמינה שהיא אוהבת אותו כמו כל גיבורה ספרותית שאי פעם אהבה את הגיבור שלה.
-פרק 16-
באדלי קומפטון
פלאפי סקוט בות אהבה לוויות, ולוויות כאלה בדיוק היו אהובות עליה במיוחד. ראשית, המנוח לא היה קרוב משפחה או חבר טוב, אלא מישהו שהיא יכלה לעשות הצגה שלמה סביבו אבל לא להרגיש שום דבר באמת. שנית, למנוח לא היו קרובי משפחה (ככל שהיה ידוע לכולם) אבל הוא היה חבר אהוב בקהילת באדלי קומפטון, ולפיכך האחריות לקיום האירוע נפלה על כתפיה הרחבות והבטוחות, כתושבת העיר הוותיקה ביותר. שלישית, אם כי זו היתה סיבה פחות חשובה, הארי פראט בחר ללכת לעולמו באפריל, כאשר הגן בתנופת פריחה ולבלוב ונמצא במצב מיטבי לתצוגה. רק דבר אחד העיב על הכול, וזה היה היעדרה של המארגנת היעילה ביותר שלה, גרייסי ברטון.
פלאפי ישבה בחדר האורחים המושלם שלה, בשמלה שחורה ובקרדיגן קשמיר קצר, וניהלה את הפגישה בדרכה האסרטיבית הרגילה. היא כיבדה כל אחת מהנשים במבט חד ובלתי מתפשר ואתגרה אותן להפיק את האירוע בתוך עשרה ימים, לא יותר. "גבירותי, כולנו נעמוד למבחן פה, ולא רק בגלל הכובד שאנחנו נושאות בלבנו." היא הניחה ציפורניים ארוכות ומטופחות על סיכת היהלומים הנעוצה במיקום אסטרטגי מעל לבה והוסיפה אנחת יגון. "תסלחו לי, לקחתי קשה את מותו של הארי. הוא היה אדם יקר, כל כך יקר." ארבע הנשים הביטו זו בזו בתמיהה ולא ידעו מה לומר. תמיד היה מפתיע (וגם קצת מביך) כששפתה העליונה של פלאפי החלה לרטוט. "כולם בקהילה שלנו הוקירו אותו," היא המשיכה בקול רועד. "ולפיכך, מחובתנו להעניק לו את הפרידה שהוא כל כך ראוי לה." ושוב המבט הכחול הצונן נחת על כל אחת מהנשים בתורה. "כולם צריכים להתגייס."
מאדג' הרימה את ידה. "אפשר?"
מהבעת פניה החתרנית של מאדג' ידעה פלאפי שהיא תגיד משהו שיסתור את דבריה. "אפשר," ענתה פלאפי וחשקה את שיניה.
"לא כדאי שנחכה עד שגרייסי תחזור? כלומר, הארי לא הולך לשום מקום, וגרייסי כל כך טובה באירועים כאלה."
"אני בטוחה שנצליח להסתדר גם בלי גרייסי," אמרה פלאפי. היא השתדלה לא לחשוב על גרייסי בטוסקנה היפה והחמה. העובדה שהיא נסעה לשם, למרות מאמציה להניא אותה מכך, זעזעה את פלאפי והיא עדיין לא התגברה על ההלם. היא ראתה בזה עלבון אישי והרגישה שנסיעתה של גרייסי היתה ביטוי שערורייתי לחתרנות. ואפילו לא היתה לה ההגינות המינימלית להודיע לה. רגע אחד היא היתה כאן בבאדלי קומפטון ופתאום היא נעלמה, בלי לומר שום דבר. פלאפי היתה צריכה לשמוע על כך מאסתר, שהסכימה לשמור לה על הכלבים. "זה אמנם מאוד לא מתחשב מצדה," פלאפי יישרה את שפתיה לקו דק, "אבל אנחנו בהחלט מסוגלות להסתדר, אתן לא חושבות?"
מאדג' לא נראתה משוכנעת. "למשל, כשג'ודית קרדוק מתה, גרייסי ארגנה את הדפים לטקס. אני אפילו לא יודעת מאיפה היא הביאה אותם."
פלאפי לא רצתה להטריח את עצמה בפרטים הקטנים, היא רק רצתה לחלק לכולן משימות ולתת להן לבצע אותן בלעדיה. בטרם הספיקה לענות הרימה מייבל את ידה. "באמת שאת לא צריכה להרים את היד," אמרה פלאפי.
מייבל מיהרה להוריד אותה ולערסל אותה בחיקה כמו אחרי כווייה. "אני חושבת שגרייסי דיברה עם עורך לוויות והוא דאג להדפיס אותם," היא שיתפה אותן במידע המועיל. "אבל אני לא יודעת איפה היא הזמינה את הפרחים."
"גרייסי ארגנה גם את הפרחים?" פנתה פלאפי לסאלי. "חשבתי שאת היית אחראית על הפרחים," אמרה בטון שגרם לספל התה של סאלי לרעוד על התחתית.
סאלי אמרה במבוכה, "כן, הייתי, אבל אז הבן שלי היה צריך לנסוע לחו"ל מטעם העבודה ואשתו החליטה לנסוע איתו, אז הם ביקשו ממני להיות עם הילדים. לא יכולתי לסרב להם, אז גרייסי נחלצה לעזרתי..." קולה גווע. היא חשבה על גרייסי באיטליה והרגישה דקירת קנאה.
"כל כך מתאים לגרייסי," אמרה פלאפי בקורת רוח. "היא תמיד שם כשצריך אותה "
"חוץ מהפעמים שהיא לא," קטעה אותה אסתר.
פלאפי נאנחה. "חוץ מהפעמים שהיא לא," היא חזרה על המילים במידה מסוימת של חוסר סבלנות. באמת, איך גרייסי יכלה פשוט לקום ולנסוע לאיטליה בדיוק כשהיא צריכה אותה כל כך? "סאלי, את צריכה לעשות מאמץ ולקשט את הכנסייה בפרחים. כל מה שנעשה צריך להראות שהשקענו הרבה בשביל הארי. אני לא רוצה שאנשים יחשבו שעיגלנו פינות או שהתקמצנו רק מפני שהוא היה..." היא חיפשה את המילה, אך לשווא. "הוא נלחם במלחמה, אז אנחנו צריכים לכבד את זכרו כגיבור," הוסיפה בלהט. מוחה העסוק עצר פתאום ורעיון מבריק קפץ לתוכו. הארי היה גיבור מלחמה, וזה נתן לה את התירוץ המושלם להזמין את כל האצולה המקומית. את ראש העירייה, למשל, ואת סר אלג'רנון מיקלתווייט, בעל האדמות המקומי, ואת אשתו פילידה, ליידי מיקלתווייט, שהיתה יושבת ראש ועד הנשים המקומי.
"אולי את יכולה למצוא דגם גדול של מטוס ולסדר את הפרחים בתוכו," הציעה מאדג' לסאלי, מרוצה מההברקה.
פלאפי נשלפה משרעפיה בבת אחת. "דגם של מטוס?" היא קראה באימה. "באמת, מאדג'. קצת טעם. זו תהיה לוויה בטוב טעם." מאדג' השפילה מבט של איבה לכוס התה. "אני אארח לכיבוד קל כאן בדרנלי אחרי הטקס וכולם יהיו מוזמנים. עם קצת מזל תהיה לנו שמש ונוכל לארח בגן. ליידי מיקלתווייט תמיד מחמיאה לגינות שלי. אני אדאג לאוהל גדול למקרה שירד גשם. אני לא רוצה שאנשים ייכנסו אלי הביתה בנעליים רטובות! ראש העירייה והמיקלתווייטים, מן הסתם, ישתמשו בשירותים של הבית. קנת משחק גולף עם המנכ"ל של בֵּרי ברדרס, אז נזמין את היין ואת הכוסות מהם. מרי השמנה יכולה להכין קאפקייקס..."
"אולי נוכל לשים מטוסים קטנים על העוגות." מאדג' לא ויתרה בקלות. שאר הנשים חשבו שזה רעיון נהדר, אבל הצניעו את דעותיהן עד שפלאפי תביע את שלה.
"טוב, אם את מתעקשת עליהם, אני לא יכולה לעצור אותך, אבל בכל הכנות, זה נראה לי קצת עממי."
"אבל הארי היה עממי," אמרה סאלי - וגם אנחנו אנשים עממיים, היא חשבה ולכסנה מבטים מהירים אל מאדג', מייבל ואסתר בבקשת תמיכה.
"הוא היה אדם מן השורה, אין ספק, אבל היתה בו אצילות." פלאפי לגמה בעדינות מהתה. שתיקה מביכה ירדה על קבוצת הנשים הקטנה בזמן שכולן הרהרו בהארי ובהיותו אדם מן השורה. "בסדר גמור, סאלי, את יכולה לארגן את הפרחים ולהגיד למרי השמנה להכין קאפקייקס עם ציורים של מטוסים. אסתר, את יכולה לעזור למרי השמנה לארגן את הכיבוד ולהזמין את הכלים. מייבל, את יכולה לארגן את האוהל ולמצוא כמה בחורים צעירים שיגישו את היין ואת התה. מאדג', את יכולה לעשות את התיאומים מול עורך הלוויות ולארגן את הדפים לטקס."
"ומה את תעשי?" שאלה מאדג'.
פלאפי שאפה אוויר בנחיריים מתנפחים וכיבדה אותה בחיוך מתנשא. "אני אחליט מה יודפס על הדפים של הטקס," היא השיבה. אחרי הכול, היא היתה היחידה שהיה לה טעם כלשהו במוזיקה ובספרות. "וברור שקנת ואני שמחים מאוד לשלם על הכול," הוסיפה, וזה הזכיר לכל הנוכחות לא רק את עליונותה של משפחת סקוט בות, אלא גם את זכותה להיות מקבלת ההחלטות. כמה הלם כאן הביטוי "בעל המאה הוא בעל הדעה".
ארבע הנשים הלכו הביתה, כל אחת למשימה שהוטלה עליה. כולן חששו שבלי עזרתה של גרייסי אולי לא יצליחו לעמוד באתגר שפלאפי הציבה להן. פלאפי, ששמחה להטיל עליהן את כל העבודה למרות הספק הקל שהיה לה לגבי יכולתן לבצע אותה, סגרה את הדלת אחרי צאתן ונאנחה. בדרכה חזרה במבואה הביטה בהנאה בסידור החבצלות היפה שמילא את השולחן העגול העתיק וקיוותה שהנשים התפעלו. היא טענה שהפרחים הגיעו מהחממה שלה, אבל האמת היא שקארן נסעה לבארנסטייפל לקנות אותם. פלאפי התעכבה רגע מול המראה הענקית התלויה על שרשראות בין שתי תמונות דיוקן שלה ושל קנת, שצייר האמן הנודע ג'ונתן יאו. היא השוותה את בבואתה בראי לדמותה בציור, שצויר לפני חמש שנים, וחיפשה בעורה סימני הזדקנות. ג'ונתן השאיר את שערה מחוץ לציור, עבות ומבריק ויפה ככל שהיה, וצייר את פניה כמגיחות מהבד, כמו מדונה מימי הביניים בציור קיר לא גמור. הוא העניק לעורה זוהר זהוב - היא זכרה שהם בדיוק חזרו מהפלגה ביאכטה באיים האגאיים באותו קיץ, כך שהשיזוף היה אמיתי - ועיניה היו בצבע כחול אינדיגו, כמו הים. היא בחנה בראי את הדבר האמיתי, שאותו טיפחה במוצרים ובטיפולים יקרים במקום להיכנע לניתוחים קוסמטיים, כי מעולם לא ראתה פרצוף מנותח שלא הסגיר את עבודת האזמל. עדיין טבעית ויפה, היא חשבה, התגלמות ההזדקנות החיננית. בעודה משוכנעת שהזמן היה נדיב אליה - ובסתר לבה שמחה שהוא היה פחות נדיב עם אסתר, מייבל, מאדג' וסאלי, וגם עם גרייסי לצורך העניין - היא המשיכה לחדר הספרייה ושלפה קלסר ובו דפים מודפסים שאותם אספה מלוויות שונות. שם היא תמצא את קטעי השירה וקטעי הקריאה, את המזמורים והתפילות לטקס. היא תזמין את הכומר לארוחת צהריים ותגיד לו מה היא רוצה, ואז מאדג' תוכל לארגן את ההדפסה עם עורך הלוויות. האם יהיה מוגזם להוסיף בסוף, בפונט קטן אבל קריא, אנו מודים לפלאפי סקוט בות על סיועה הנדיב בהפקת הטקס היפה לזכרו של הארי?
היא לקחה איתה את הקלסר לחדר האורחים ושקעה באחת הכורסאות. לא ייקח הרבה זמן למצוא כמה קטעי קריאה שחבריו של הארי יקריאו - אבל אם ראש העירייה וסר אלג'רנון וליידי מיקלתווייט יהיו שם, היא תצטרך לבחור בקפידה את האנשים המתאימים ביותר והם יזכו בכבוד לעמוד ולשאת דברים. היא ידעה שהארי אהב לעבור בפאב המקומי ולפטפט עם שאר הלקוחות הקבועים במקום. הוא גם בילה לא מעט שעות בבית הקפה של מרי טימפסון השמנה. פלאפי שאלה אנשים, אבל איש לא ידע על קרובי משפחה. הוא לא התחתן ולא היו לו ילדים, וככל שהיה ידוע לפלאפי הוא חי לבד ובודד בבית זעיר מול הים בבאדלי קומפטון, שם השתקע אחרי המלחמה. הוא אהב לספר סיפורים על מעשי הגבורה שלו בשמי תעלת למאנש, ופעם אף כיכב בכתבה שבעלה המנוח של גרייסי כתב לאיזה עיתון מקומי. היא תהתה ממה הארי התפרנס, אבל לפי ביתו הצנוע וצרכיו הפשוטים היה ברור שהוא לא היה צריך הרבה כדי להתקיים. אחרי חיטוט עדין היא גילתה שהוא השאיר אחריו צוואה ומינה עורך דין בשם מר בנקס בתור המוציא לפועל. היא שיערה שלא יידרש זמן רב להסדיר את ענייניו של הארי פראט. חיים עצובים היו לו, היא חשבה בשביעות רצון עצמית ממרום החיים העשירים והססגוניים שהיא עצמה חיה. נו טוב, לפחות אארגן לו מסיבת פרידה טובה, חשבה ופתחה את דף התפילה הראשון. מגיע לו, למסכן הזה.
קנת סקוט בות חזר ממגרש הגולף בזמן לארוחת הערב. הוא היה גבר עגלגל ונפוח, עם בלורית אפורה מעל מצח נמוך, ועיניו היו קטנות וערמומיות. הוא חשב גבוהות על עצמו. הוא אהב גולף יותר מכל דבר אחר והאמין שאחרי שעבד קשה בצבירת הונו, מותר לו לשחק גולף כאוות נפשו. פלאפי לא התלוננה, וכל עוד הוא חתם על הצ'קים שאפשרו לה לחיות כמו מלכה, היא היתה מרוצה. "פלאפי!" הוא צעק כשנכנס לבוש מכנסי רכיבה צהובים וסוודר קשמיר תואם שנמתח על הכרס שלו. "פלאפי!"
"בחדר האורחים," היא צעקה בחזרה כי לא רצתה לקום מהכורסה.
כעבור שניות אחדות נכנס קנת בצעדים מהירים. "הנה את!" הוא הרעים בקולו.
"כן, הנה אני," היא סלסלה בקולה.
הוא נשק ללחייה המושטת. "למה את לובשת בגדים שחורים?"
פלאפי, שהחליפה לבגדי אבל אחרי ארוחת הצהריים לכבוד הפגישה, ענתה, "לכבוד הארי פראט, יקירי. אני צריכה להוות דוגמה אישית."
"אה."
היא בחנה אותו במבטה. "אין שום דבר עצוב בבגדים שלך."
"אני לא צריך להוות דוגמה אישית." הוא מזג לעצמו ויסקי בבר שתכנן במיוחד למטרה זו והתיישב על מגן האח המרופד, בברכיים פשוקות ובבטן בולטת, מלך בממלכתו.
"היה משחק טוב?" היא שאלה.
"היה מעולה, יקירה! אני לא אוהב להתרברב, אבל היו לי ביצועים מעולים והבסתי את פול בידְלינג. נתקלתי ברֵג' האלידיי ובג'ימי בּרֵנן על המגרש, זוכרת אותם?"
"בטח, רג' עשה הון באריזות והפסיד חצי ממנו בגירושים מגְלֶנדה, וג'ימי ברנן הצליח לא רע בבניית חניונים, אם אני זוכרת נכון. יש לו אישה נחמדה שקוראים לה טרוּדי או טילי או טיגי או משהו כזה."
"טַמְזִין." קנת סחרר את קוביות הקרח בכוס. "חשבתי אולי להזמין אותם לארוחת ערב."
"בשמחה. אני יכולה לארגן משהו פשוט, לא שום דבר מפואר, סתם ערב תרבותי קטן. אולי אני אביא שוב את רביעיית כלי הקשת ההיא מאקסטר. הם היו נהדרים."
"לרג' יש אישה חדשה."
"באמת?" פלאפי הניחה שהוא לא בחר שוב בזקנה מיובשת כמו גלנדה.
"היא בת שלושים וחמש. היתה יכולה להיות הבת שלו, האשמאי הזקן הזה." קנת צחק.
פלאפי הידקה את שפתיה במורת רוח. "זה כל כך לא הולם. אני לא רוצה שיחשבו שאני מתייחסת בסלחנות ליחסים כאלה. אולי נזמין רק את ג'ימי ואת מה שמה. את האשמאי הזקן אתה יכול לשמור לעצמך."
קנת שתה את הוויסקי. "אני רואה שאת מארגנת את הלוויה של הארי פראט."
פלאפי נאנחה כאילו היא באמת עסוקה מכדי לקבל על עצמה עוד מטלה. "אני היחידה בעיירה שיכולה לעשות את זה, לצערי, ושמוכנה לעשות את זה. להארי היקר לא היו קרובי משפחה, והחברים שלו לא יכולים להפיק משהו ברמה הזאת. שוב נופל עלי לדאוג שהכול יתבצע כמו שצריך."
"את מלאך," אמר קנת ללא שמץ של אירוניה. "מה היה עולה בגורלם של תושבי באדלי קומפטון בלעדייך?"
"הם לא היו מגיעים רחוק." פלאפי סגרה את הקלסר אחרי שהוציאה ממנו כמה דפים מועילים. "אבל חבל שגרייסי לא פה כדי לעזור. מוזר שדווקא היא, שאף פעם לא טיילה לשום מקום, נוסעת לטיול בדיוק בזמן שהכי צריכים אותה."
"את חייבת לעשות לו לוויה מושקעת? את לא יכולה פשוט לבקש מהכומר להגיד כמה מילים יפות?"
פניה של פלאפי התכווצו בחיוך חומל. "יקירי, אתה מכיר אותי, הלב שלי נדיב מדי. הארי היה גיבור מלחמה וכל הקהילה אהבה אותו. מגיע לו שנהלל את החיים שלו בטקס יפה. אני פשוט לא ארגיש טוב עם עצמי אם ארשה לחייו להישכח בלי שום טקס."
"יקרה שלי, את צודקת בהחלט. ואת כל כך טובה בארגון הדברים האלה."
"אני לא אוהבת להתרברב, אבל באמת יש לי טעם טוב. אלוהים ישמור, אם אני אתן ללא יוצלחיות האלה לעשות הכול, נגמור בסוף עם פרחים בתוך מטוסים ומי יודע מה עוד, קיטש מכל מיני סוגים. הלוואי שגרייסי לא היתה נוסעת לאיטליה. עליה לפחות היה אפשר לסמוך שתעשה את העבודה." ופניה התכווצו שוב, הפעם בחיוך מודאג. "אני דואגת לה. היא רחוקה כל כך מהבית. אנשים כמו גרייסי ברטון, עדיף שלא יתרחקו יותר מדי מהבית."
השחר שהפציע למחרת הביא איתו שמש ואור. שחפים דאו מתחת לענני נוצה, ופלאפי צפתה בהם מחלון חדר השינה שלה וחשבה על הארי, שהטיס את הספיטפייר שלו בשמי גן עדן. לאחר שעטתה על גופה שחורים ועל פניה יגון כבד, היא נסעה העירה בריינג' רובר הירוקה והנוצצת שלה. היא רצתה לתת למקומיים ליהנות מתצוגת האבל שלה ובאותה הזדמנות להצטייד בכמה מוצרי יסוד בבית המרקחת המקומי. התחנה הראשונה היתה אצל מרי השמנה, כי שם תמיד היה אפשר למצוא את הארי אם הוא לא היה בפאב. בית הקפה המה מקומיים, לשמחתה. ג'ון היצ'נס ישב ליד הבר במכנסי ברמודה ישנים ובחולצת פולו. שערו האפור היה פרוע כמו אחרי שיט בסירה. נכדתו, שלבשה שמלה קיצית וכפכפי אצבע, היתה שרויה בהתלבטות עמוקה באיזה מאפה לבחור, ואילו מרי השמנה עצמה הכינה קפה ושוקו חם וניהלה כמה שיחות בו בזמן. כל השולחנות היו תפוסים. האוויר היה דחוס ומתוק, וצמד כלבים מלוכלכים ישנו על הרצפה, פרוותם רטובה ממי מלח. אווירה של צחוק ושמחה אפפה את בית הקפה, עד שפלאפי נכנסה כמו מלאך המוות. כל העליזות הצטמקה כמו סופלה, וכל הצחוק דעך. כל העיניים ליוו אותה בדרכה אל הדלפק.
"בוקר טוב, גברת סקוט בות," אמרה מרי השמנה והניחה את הקפה ואת השוקו על הדלפק ליד ג'ון היצ'נס. "מה בשבילך?"
"הלוואי שזה היה בוקר טוב," אמרה פלאפי והניחה יד על לבה. היא השתהתה בשביל האפקט הדרמטי ושמחה לקבל את תשומת הלב של כולם. "בכל מקום שאני הולכת אליו אני מצפה לראות את הארי היקר."
"כן, כן," קראה מרי השמנה, שפתאום הבינה למה גברת סקוט בות לבושה שחורים ומפגינה אווירת אבל. "כולנו מאוד עצובים על מותו," אמרה, וזה היה נכון. היא הכירה את הארי כל חייה, ובשנים האחרונות, מאז פתחה את בית הקפה, כמעט לא היה יום שבו הוא לא נכנס לאספרסו כפול עם קצפת.
"הוא אהב לשבת על הספסל הזה בחוץ, להסתכל על הסירות. אני חושבת להקדיש לו ספסל," החליטה פלאפי, וכבר דמיינה בעיני רוחה את הכיתוב: לזכרו האהוב של הארי פראט, מקנת ופלאפי סקוט בות. "זו תהיה דרך נהדרת לזכור אותו בקהילה, את לא חושבת?"
"כן, זה יהיה נחמד," אמרה מרי השמנה.
"אבל עם כל העצב, תמיד יש משהו טוב בכל דבר רע. בזמנים כאלה הקהילה מתאחדת. אפשר לשאוב כוח מהתאבלות משותפת."
"בהחלט," הסכימה מרי השמנה. "אולי אני אכין לך קפה חזק? זה כבר יעודד אותך. וקרואסון? יצא הבוקר מהתנור."
"שום דבר, תודה, מרי. קפצתי רק לשאול אם סאלי כבר דיברה איתך על הקאפקייקס ללוויה."
מרי השמנה חייכה בהתרגשות. "אז תהיה לו לוויה גדולה? עם עוגות ותה?"
פלאפי הזעיפה את פניה. "אסתר עדיין לא דיברה איתך?"
"לא, לא ראיתי אותה."
"זה ממש מתסכל." גרייסי כבר מזמן היתה מדברת עם מרי, חשבה פלאפי בכעס.
"את רוצה שאני אכין? הארי אהב מאוד את העוגות שלי."
"אסתר ממונה על זה. אני רק המנצחת, הנשים שלי הן התזמורת, אבל לצערי הן לא כל כך ממוקדות בתוצאות!" פלאפי לא שמה לב שהיא איבדה את מרי השמנה אי שם אחרי "מנצחת".
"נהדר שהארי יזכה ללוויה יפה עם תה ועוגות והכול." מרי התעלמה מהמטפורה המבלבלת.
"חשבתי שמן הראוי שגיבור מלחמה, כמו שהארי היה, יזכה לשבחים. קנת ואני נפתח את דרנלי לרגל האירוע, וכל החברים של הארי מוזמנים."
"אז יהיו הרבה אנשים. כולנו היינו חברים של הארי פראט."
"ולכן הרגשתי שמחובתי להעניק לו פרידה יפה."
"אני אשמח להכין את הכיבוד."
"אני לא רוצה להתערב לאסתר, היא מארגנת את כל הנושא. אז אני יכולה להשאיר לכן את זה? אסתר יודעת מה צריך. אני בטוחה שהיא תיכנס במשך היום לדבר איתך על זה."
"אני יכולה להכין עוגות בצורת סירות."
פלאפי הביטה בה בפקפוק. "מטוסים, את מתכוונת."
"לא, סירות. הארי אהב סירות. בגלל זה הוא היה יושב כל יום על הספסל הזה. הוא אהב לראות את הסירות נכנסות ויוצאות. הוא בנה דגמים של ספינות. הבית שלו היה מלא דגמים." כל מי שהכיר את הארי ידע שהוא אוהב סירות, חשבה מרי השמנה. "את מארגנת את הטקס? כי אני אשמח להקריא משהו. שיר או תפילה, לא משנה מה. אני רוצה לחלוק לו כבוד באיזושהי צורה, אם אפשר."
פלאפי הבליטה את סנטרה. היא לא חשבה שמתאים שמרי השמנה תעמוד מאחורי דוכן הנואמים בכנסייה. הבלונד פלטינה בשערה היה מחזה כשלעצמו, והגודל שלה... אם ראש העירייה וסר אלג'רנון וליידי מיקלתווייט יגיעו, פלאפי תצטרך למצוא מישהו מעודן יותר. מישהו שיודע להקריא מול קהילה שלמה, מישהו שמדבר "אנגלית של המלכה". ואז זה הכה בה פתאום. כמובן! איך היא לא חשבה על זה קודם? היא, פלאפי סקוט בות, היא עצמה האדם המושלם להקריא קטע שירה באופן שיעשה עמו צדק.
"תודה על ההצעה, מרי, אבל העוגות זה די והותר. תכבדי אותו בעוגות," אמרה ויצאה מבית הקפה.
"סבא," לחשה הילדה הקטנה.
"כן, לארה?" אמר ג'ון היצ'נס.
"זאת היתה קְרוּאֵלָה דֶה וִיל?"
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.
סנטה מונטיפיורי / הפיתוי של גרייסי
לרכישת הספר
מאנגלית: כנרת היגינס דוידי
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני - סטודיו גאלה
עריכת התרגום: רותי יוליוס
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play