"אני אוהב לצלם סצנות סקס": האיש שיצא למאבק בעזרת סרטים נועזים
הוא נולד בכלא, עשה לעצמו שם בזכות סרטים בוטים והיה אחד ממובילי המאבק הלה"טבי. בריאיון עם הבמאי הגרמני רוזה פון פראונהיים, שנערך חודשים ספורים לפני מותו, הוא סיפר על הכעס שבער בו ועל מגפת האיידס שחיסלה את חבריו. ומה הייתה דעתו על קווירים שזועקים "מן הנהר עד הים"? "הם לא היו שורדים בעזה יום אחד"
גבר שיורה לעצמו בפי הטבעת. כך פתח הבמאי הגרמני רוזה פון פראונהיים את אחד מסרטיו שנוצר בשיא מגפת האיידס - פתיחה שמגדירה היטב את האדם שכונה "החלוץ הפרובוקטיבי של הקולנוע הגאה", והלך לעולמו בגיל 83 בדצמבר האחרון בעקבות גידול במוח.
הוא היה דמות ססגונית של כובעים צבעוניים, סרטים בוטים והתנהגות לעיתים שנויה במחלוקת. מחווה שתיערך לכבודו בפסטיבל הבין-לאומי לקולנוע גאה TLVFest בניהולה האמנותי של גילי פורת ובשיתוף מועדון "קולנוע בובות", היא הזדמנות לשוב אל האיש ואל ריאיון שנערך עמו בפברואר 2025, ומעולם לא פורסם.
ערב קודם למפגש עם פון פראונהיים, הוא זכה בפרס הסרט התיעודי המצטיין על סרטו "החזירה השטנית", בטקס ה"טדי" שבו מחלקים פרסים ליצירה להט"בית. ובכלל, פון פראונהיים היה בתקופה יצירתית ועמוסה, וקשה היה להאמין שהוא הולך להיפרד מאיתנו תוך מספר חודשים. הוא עבד על ההפצה של סרט חדש שביים ודיווח שהוא שוקד על פרויקטים נוספים.
מה מניע אותך להמשיך וליצור קולנוע?
"כסף", הוא אמר בכנות ובישירות האופייניים לו. "כיוצר סרטים מהסוג שאני עושה, אתה חי מסרט אחד לאחר. אני עדיין חייב לעבוד כדי לשלם את השכירות וכולי. לפעמים אני עושה סרטים בחינם - יש לי מזל שאנשים מוכנים לעבוד עבורי בהתנדבות. מעבר לזה, אני מאוד נהנה מיצירה - אני גם משורר, צייר ומחזאי. אני מאוד נהנה מהיצירה - זו דרך חיים קסומה בעיניי".
טריילר ל"עיר הנשמות האבודות" בבימויו של פון פראונהיים
הפגישה עמו נערכה באחד החדרים בדירתו שבברלין – חדר עמוס, מגובב ומבולגן, מהתקרה ועד הרצפה. בתוך כל הערבוביה הלא מסודרת בלטו פרסים שהוא קיבל, תלבושות, צעצועים ובובות, בעיקר של קופים. "למה דווקא קופים? אני אוהב כל מיני סוגי חיות. זו חיבה שהייתה לי עוד כשהייתי ילד".
זו לא הייתה ילדות פשוטה. הוא נולד תחת השם הולגר רדטקה ב-1942, בעיצומה של מלחמה העולם השנייה. "נולדתי בכלא בלטביה, ריגה. הוריי היו גרמנים. אבא שלי עבד כמהנדס בלטביה בתקופת הכיבוש הנאצי ואמא סייעה בבית החולים. אני לא יודע למה היא נאסרה. אולי בגלל מעורבות בשוק השחור או משהו כזה, אבל לא הצלחתי לגלות בדיוק למה. אגב, גיליתי שנולדתי בכלא רק בגיל מבוגר".
פון פראונהיים נשלח לאימוץ וקיבל את השם הולגר מישוויצקי. "אמי המאמצת הייתה בת 98 כשהיא מתה. היא הייתה אישה מדהימה, ואני אסיר תודה עליה. אין לי זיכרונות ממלחמת העולם השנייה. הייתי קטן מדי. אבל אחרי המלחמה, אני זוכר שבדרך לבית הספר בפאתי ברלין כל הבתים היו הרוסים".
מתי הבנת שאתה נמשך לגברים?
"כשהייתי נער מתבגר. עברתי למערב ברלין ולמדתי ציור. האווירה בעיר הייתה אמנותית, חופשייה וקלילה, כך שהיה פשוט להתנסות גם מינית".
ואיך הגעת לקולנוע?
"הייתי צייר וסופר, וב-1967 קיבלתי את ההזמנות ליצור סרט קצר עם כמה חברים. הסרט נקנה לטלוויזיה - וזה אפשר לי ליצור סרט נוסף. מאז הפכתי ליוצר מקצועי".
הוא אימץ את שם הבמה רוזה פון פראונהיים. רוזה, לזכר הקורבנות ההומוסקסואלים והבי-סקסואלים של המשטר הנאצי, שאולצו לענוד משולש ורוד (רוזה וינקל) ופון פראונהיים לזכר השכונה שבה גדל בפרנקפורט.
פון פראונהיים יצר במקביל לריינר ורנר פאסבינדר, הבמאי חובב הגברים שזכה לתהילה בינלאומית, והיה יותר מוערך ומפורסם מפון פראונהיים, שבחר להיות ניסיוני ומחתרתי. כשאני שואל את פון פראונהיים על יחסיו עם פאסבינדר, שמת בגיל 37 ב-1982, הוא שמח לשתף עד כמה סלד ממנו. "לא חיבבתי אותו", הוא מתוודה. "הייתה לו אישיות מוזרה מאוד, והוא היה סדיסט - התייחס לאנשים באופן נורא. לא אהבתי את זה בכלל. אותי הוא חיבב דווקא ואף הקדיש לי מחזה - אם כי אז עוד לא הכרנו. מעולם לא היינו קרובים. ניסיתי להימנע מחברתו. כן, אנחנו אנשים שונים בתכלית".
אחרי שורה של סרטים עלילתיים בראשית שנות ה-70, שקראו תיגר על נורמות חברתיות, ושברו טאבואים, פון פראונהיים עקר לניו-יורק, יצר שם סרטים אחדים, כולל "צבא הנאהבים או מרד הסוטים". הקהילה הגאה הניו-יורקית אימצה אותו ואחדים מיוצריה הופיעו בסרטיו: דיווין, האמן קית' הרינג, הסופר ויליאם ס. בורוז והמשורר אלן גינזברג.
בפסטיבל TLVFest, שייפתח בסינמטק תל-אביב ב-22 באוקטובר, יוקרן "לא ההומוסקסואל הוא הסוטה, אלא החברה בה הוא נתון", סרטו של פון פראונהיים מ-1971. סרט שמטרתו הייתה "להפוך את ההומואים לפוליטיים יותר". הוא עשה זאת באמצעות ביקורת נוקבת כלפי גברים הומוסקסואלים המנסים לחקות את אורח החיים של זוגות הטרוסקסואלים.
הסרט עורר בשעתו סערה כששודר בטלוויזיה ב-1973 וגרר דיונים עזים על הקהילה הגאה והטענות שפון פראונהיים מביע בו. הסערה והסרט גרמו להקמתם של עשרות ארגונים גאים בארצות דוברות גרמנית, בעיקר במערב גרמניה ובשוויץ.
ב-1983 פון פראונהיים שב לברלין, והצליח לשרוד את מגפת האיידס. "היה קשה מאוד לאבד חברים כה רבים, גם בניו-יורק וגם בגרמניה", אמר בעצב במפגש עמו. "יצרתי באותה תקופה הרבה סרטים וקמפיינים לקדם שימוש באמצעי הגנה".
הוא יצר סרטים אחדים על המגפה, כולל "לווירוס אין מוסר" (1986) שעסק בנושא מזווית קומית ופרובוקטיבית ו"טרילוגיית האיידס" התיעודית.
ב-1991 גרם לסערה כשהוציא שני מנחי טלוויזיה גרמנים בשידור חי. העיתון הגרמני "בילד" כינה את המעשה הזה שלו "בגידה". פון פראונהיים אמר מאוחר יותר כי הופעתו ההיא בטלוויזיה הייתה "זעקת ייאוש לנוכח משבר האיידס", שנבעה מהעובדה שחבר קרוב מת מאיידס זמן קצר קודם לכן.
"כשהתחלנו את התנועה לזכויות הומואים ולסביות בשנות ה-70 יצאנו נגד נישואי להט"ב. אבל אם מישהו מחליט שזה נכון לו ושהוא רוצה ילדים, גם זה בסדר"
מה גרם לך להפוך לאקטיביסט חברתי, כבר בשנות ה-60?
"כעסתי על חבריי ההומואים שלא נלחמו על הזהות שלהם - על זה שהם התחבאו, בחרו להיות א-פוליטיים, והתעניינו רק במה שנוצץ ובסקס. כשהחוק השתנה לטובת הקהילה במערב גרמניה ב-1969 התאפשר לי לעשות סרט בו יכולתי לשפוך את כל הכעס שלי: לדרוש מחבריי ההומואים להיות פתוחים, פוליטיים ושיילחמו בשם הזהות שלהם".
כיום, אתה מרוצה מהמהפכה הלהט"בית?
באירופה יש המון חופש היום. אני חושב שכ-20% מחברי הקהילה בגרמניה דווקא אוהבים את מפלגת הימין: להט"בים לא שונים מסטרייטים במובן הזה - יש אנשים יותר שמרנים ויותר פרוגרסיביים, ימנים ושמאלנים. הופתעתי שהדבר הראשון שטראמפ עשה בכהונה השנייה שלו היה לצאת נגד קהילת הטרנסים. הדרך עוד ארוכה".
מה אתה חושב על קווירים וטרנסים שצועקים "מהנהר אל הים"?
"הם לא היו שורדים בעזה יום אחד".
אתה מצליח להבין למה רבים מחברי הקהילה בעולם יוצאים היום נגד ישראל?
" אני לא מכיר אישית אנשים שיצאו נגד ישראל. אגב, ראיתי סרטים ישראלים על הומואים, אבל שכחתי את השמות".
אתה אישית סבלת מהומופוביה?
"כן, וגם הומואים שמרנים תקפו אותי. וכמובן גם הומופובים ימנים. אבל זה היה מזמן, בימינו זה לא קורה לי. פעם הרבה אנשים לא אהבו את הסרטים שלי, אבל היו רבים שכן אהבו. כרגע, בגלל שאני מבוגר, נראה שיש יותר מי שאוהב אותי".
היום מכתירים אותך כ"אייקון".
"מה שחשוב לי זה לקבל תקציב עבור הסרט הבא. להיות אייקון או וואטאבר לא מכסה לי את השכירות".
"מתאמי אינטימיות? זה יקר"
"החזירה השטנית", סרטו הלפני אחרון, הוגדר על-ידי פון פראונהיים, כ"חלום, פרודיה ופארסה על חייו" - מדובר ביצירה אוטוביוגרפית קאמפית ופרובוקטיבית, המשמשת כקינה קולנועית וסיכום של חייו ומיניותו. השחקן ארמין דלאפיקולה מגלם את דמותו של פון פראונהיים, המכנה את עצמו "החזירה השטנית". הדמות מנווטת במסע פרוע דרך תהילה, אמונה ומשפחה. הדמות הראשית חוזרת לתחנות מתוך 150 הסרטים שביים פון פראונהיים לאורך הקריירה. הוא נזכר במאהביו מהעבר, ובאחת הסצנות הוא אף מעניק להם "פרס" בדמות פרחים שהוא תוקע בישבנם, בזמן שהוא מצייר אותם בעיניים מכוסות.
לצד הפרובוקציות, הסרט נוגע ברגעים חשופים ומרגשים של זקנה ומיניות בקהילה הגאה. העלילה מציגה למשל את מות השכן שלו, המותיר מאחוריו אלמן עצוב ושבור לב. כמו כן, מופיעה דמות של אמו שמזועזעת לחלוטין מאורח החיים וממעשיו של בנה.
גם עכשיו, בגילך המתקדם אתה עדיין יוצר סרטים נועזים עם סצנות סקס בוטות, על גבול הפורנו.
"אני אוהב לצלם סצנות סקס", הוא מכריז.
מה אתה חושב על השימוש העכשווי במתאמי אינטימיות?
"זה בסדר להשתמש במתאמי אינטימיות, אבל יקר מאוד לעבוד איתם. אני לא נעזר בהם, אבל אני מבין למה יש שחקנים שמרגישים יותר בנוח, אם סצנות כאלה מתוכננות ונשלטות בקפידה".
במהלך הריאיון ישב בחדר הסמוך אוליבר סחטינג, בן זוגו, מה שהוביל לשאול את פון פראונהיים לגבי דעתו על נישואים והתברגנות בקהילה הגאה, וזוגות הומואים שמביאים ילדים. "כשהתחלנו את התנועה לזכויות הומואים ולסביות בשנות ה-70 יצאנו נגד נישואי להט"ב, וברמה האישית אני לא אוהב את הרעיון של נישואים", הוא משיב, "אבל אם מישהו מחליט שזה נכון לו ושהוא רוצה ילדים, גם זה בסדר".
למה אתה לא אוהב את הרעיון של נישואים גאים?
"אני לא אוהב את הקונספט של נישואים בכלל, בגלל אחוז הגירושין הגבוה, ואני חושב שבין בני זוג צריך להיות חופש".
ולמרות תפיסתו והשגותיו, פון פראונהיים נישא לבן זוגו - חמישה ימים לפני מותו. בתמונה שהעלה מהטקס שנערך בברלין נראו השניים כשעל ידו של כל אחד מהם טבעת בצורת צפרדע. סחטינג בחר בטבעות אלו, "מכיוון שפעם אמרתי לו שאני רוצה להיוולד מחדש בגלגול הבא שלי כצפרדע", כתב פון פראונהיים.
רגע לפני שנפרדנו, שאלתי את פון פראונהיים, מה הוא חש כשהוא מתבונן ממרומי גילו על חייו והקריירה שלו, והאם יש לו חרטות כלשהן. "זו שאלה שקשה לענות עליה", הדף בקצרה. המחלה לא הורגשה בכלל באותו היום, אבל היה בו משהו לאה, לעתים נרגן, מרוחק וחסר סבלנות. ובכל זאת, עדיין פעמו בו אהבת הקולנוע וחדוות העשייה.
חודשיים אחדים אחר כך מצבו הידרדר, והוא העניק ריאיון לעיתון גרמני, שהתפרסם בחודש שבו הוא מת. "זהו סוף חיי, ובקרוב אלך לעולמי", הוא חשף. "יש לי גידול במוח ולא נותר לי זמן רב. אני מצפה בכיליון עיניים למוות. זו תחושה נפלאה לנוח, לא להתרוצץ כל הזמן ולצלם סרט אחר סרט. אשמח כשאמצא את השלווה שלי".