קשה להאמין שסרט כזה יצא מבמאי שזכה בשני פרסי אוסקר
הבמאי האיראני המהולל אסגר פרהאדי חוזר עם "מעשיות מקבילות", סרטו החדש שמהדהד את יצירת המופת של קישלובסקי, "סיפור קצר על אהבה", בדרמה על מציצנות וגבולות הדמיון. אלא שהעלילה מסתבכת בתוך שלל רעיונות, נקודות מבט והפניות קולנועיות, ובמקום המורכבות המוסרית והרגשית שאפיינה את מיטב סרטיו, מתקבלת יצירה רפלקסיבית ומפוזרת שמתקשה לעורר עניין
העיסוק בקולנוע כמנגנון מציצני הגיע לשיאו ב"חלון אחורי" של היצ'קוק וב"סיפור קצר על אהבה" (1988) של קז'ישטוף קישלובסקי הפולני - אחד משני סרטים ארוכים שביים בעקבות סדרת הטלוויזיה המופתית שלו, "דקלוג", שנוצרה בהשראת עשרת הדיברות המקראיות, והתבססה על סיפורים אנושיים שהעניקו לכל ציווי ממד מוסרי מורכב (השני היה "סיפור קצר על רצח").
סרטו של קישלובסקי - שהתבסס על הדיבר "לא תנאף" - הביא את סיפורו של פקיד דואר צעיר שמתגורר בבית אמו הקשישה של חברו במתחם שיכונים אפרורי. מדי ערב הוא נוהג להציץ באמצעות טלסקופ אל דירתה של אישה מבוגרת ממנו המתגוררת ממול. הוא גונב את המכתבים הממוענים אליה ומטריד אותה טלפונית, ובהדרגה הופכת הסיטואציה הפרוורטית הזו לדו-סיטרית. על יצירת המופת הזו מבסס עתה הבמאי האיראני אסגר פרהאדי את סרטו החדש, "מעשיות מקבילות" (Parallel Tales). החיבור בין שני היוצרים, הפולני והאיראני, שמזהים שניהם בסרטיהם סיטואציות מוסריות ואתיות הלקוחות מחיי היומיום ומאלצות אותנו לשנות את שיפוטנו ביחס לדמויות - אמור היה לייצר דיאלוג קולנועי מסעיר. אך למרבה הצער התוצאה, שגם נכתשה על ידי הביקורת בפסטיבל קאן האחרון שם הוצג הסרט במסגרת התחרות הרשמית, מנחילה אכזבה קשה.
פרהאדי הוא מבכירי יוצרי הסרטים האיראנים כיום, זוכה שני פרסי אוסקר עבור "פרידה" החכם ו"הסוכן" המתוחכם. זוהי הפעם השלישית שבה הוא מביים סרט מחוץ למולדתו - אחרי "העבר" שצולם בצרפת, ו"כולם יודעים" שצולם בספרד - ונדמה כי היציאה הזו אינה מיטיבה עם יצירתו. "העבר", שגיבורו היה גבר איראני המגיע לפריז כדי להסדיר את גירושיו, היה אמנם סרט משובח, אבל שני ניסיונותיו האחרים של פרהאדי להתרחק מארצו, בהם זה הנוכחי, חשפו משהו משמעותי: ההקשר התרבותי-חברתי שבתוכו פועלים יוצרים גדולים כמו פרהאדי מעניק לסרטיהם את הבסיס והעוצמה החיוניים להם. כך, "מעשיות מקבילות" נראה לעיתים כמו וריאציה מודעת מדי לעצמה על קולנוע אירופאי אמנותי יותר מאשר יצירה בעלת נוכחות ייחודית.
כישלונו המצער של "מעשיות מקבילות" נובע בראש ובראשונה מהסיפור שכורע תחת העומס הנרטיבי. איזבל הופר מגלמת פה סופרת שתהילתה, אם הייתה כזו, הרבה מאחוריה. היא מתגוררת לבדה בדירה שאותה עליה לפנות, וכהשראה היא מציצה אל דירת שכניה שממוקמת מולה. הנה כבר קלישאה שמוטב היה להימנע ממנה: חיים של אחרים כמשאב יצירתי. מושאי מבטה הם שני גברים ואישה צעירה (וירז'יני אפירה) שעובדים כאמני אפקטים קוליים (Foley artist) - מה שמאפשר לפרהאדי להראות לנו כיצד נעשית בפועל מלאכתם של אלה (וזה אחד הדברים שאהבתי בסרט). הסופרת מדמיינת לעצמה את מערכות היחסים בין שלוש הדמויות, רק כדי לגלות שכל קשר למציאות הוא מקרי בהחלט.
במקביל, נכנס לחייה של הסופרת גבר צעיר שמגיע משומקום (אדם בסה) ואמור לסייע לה לארוז את ביתה לקראת העזיבה. הוא גם נעשה מעורב ביצירתה הספרותית כמו גם בחייה של אמנית האפקטים הקוליים הצעירה, מה שמוביל אותו לעימות עם עמיתה הצעיר לעבודה (פייר ניניי) והגבר השני שאיתה (ונסן קאסל). הייתי שמח לכתוב שיש לי מושג מה רצה פרהאדי לעשות עם הסיפור הזה שמתנהל בכבדות, אבל באיזשהו שלב פשוט איבדתי כל עניין בדמויות - לא היה אכפת לי מה הן עושות, מה יעשו, ולמה. את מקומה של הפשטות הרגשית הטהורה אצל קישלובסקי - פשטות שהפכה את האקט המציצני לכה מרובד, טעון ונוגע ללב - תופס עתה המאמץ הניכר לומר משהו הכורע תחת הרפלקסיביות המעיקה.
סרטיו של פרהאדי מותירים תמיד ספק ביחס למניעי הדמויות. הם מערבים אותן ואותנו בסוגיות מוסריות ואנושיות תוך גילוי והסתרה של אינפורמציה שנעשים בצורה מורכבת ומתוחכמת, אפילו מניפולטיבית. מבחינה זו, הם תובעים מאיתנו, כצופים, מעורבות דינמית ועקבית שמאלצת אותנו לבחון מחדש את יחסנו ועמדותינו כלפי הדמויות והמתרחש. הבלבול שמאפיין את "מעשיות מקבילות" - מי הוא מי ולמה ואיזו נקודת מבט מופעלת ברגע מסוים - יוצר עלילה מפוזרת ומתפזרת שמעוררת בעיקר ריחוק ואפילו תמיהה. פרהאדי אף מרחיק לכת ומתייחס מפורשות ל"אירוסיו של מר היר" מאת ז'ורז' סימנון (שעובד גם לסרט נפלא בבימויו של פטריס לקונט), שגולל סיפור על מציצנות ורצח. ישנם מקרים שבהם הרפקלסיביות כבר מתחילה לייגע; זה אחד מהם.
סרטו הקודם והנפלא של פרהאדי, "גיבור" (2021), חילץ מסיטואציה יומיומית מותחן היצ'קוקי. עם זאת, השבחים שעיטרו אותו לוו בתחושה חמוצה של האשמה בגניבה אמנותית, אחרי שסטודנטית צעירה טענה שהבמאי המהולל גנב את הרעיון מסרט תיעודי שביימה. הוא מצידו תבע אותה על הוצאת לשון הרע (בית המשפט האיראני פסק לטובת התובעת). כאשר צופים בסרטו הנוכחי קשה שלא לזהות בו הדים לאותה מחלוקת, ונדמה כי פרהאדי הפך את הפרשה שבה היה מעורב - ולא נחשוף כאן איך - לחומר גלם של יצירתו החדשה. גם הופעת אורח של קתרין דנב בתפקיד העורכת של הדמות שמגלמת הופר לא ממש מוסיפה תוכן ומשמעות לסרט הזה.
הביקורת הזרה, כאמור, רמסה את סרטו של פרהאדי, ונדמה לי שהתגובות היו מופרזות. זהו סרט חלש, ללא ספק, אבל עצם הרעיון לייצר דיאלוג עם קישלובסקי הוא כבר ראוי להערכה (פרהאדי מאמץ גם את המוזיקה המקורית שכתב זביגנייב פרייזנר ל"דקלוג" כחלק מאותה מחווה מודעת לקישלובסקי) - גם אם משמעותו ותוצאתו של הדיאלוג הזה נותרים עקרים מבחינה רעיונית ואמנותית. עדיין, קשה לי להאמין שזה הציון שאני מעניק לסרט של אסגר פרהאדי.