זהר ארגוב שאל את ארז הלוי באיזה צד הוא. התשובה שלו הייתה כל הסיפור
עם קול שלא דמה לשום דבר אחר במוזיקה הישראלית, השפעות מהפולק הבריטי ושיתוף פעולה עם מתי כספי, יצר ארז הלוי את "הלילה", אחד מאלבומי הבכורה הגדולים בארץ. שירים כמו "הדייגים" ו"כך ברא אותך הטבע" הפכו לקלאסיקות והשפיעו על דורות של מוזיקאים, אבל ההצלחה המסחרית הגדולה מעולם לא הגיעה. גם 42 שנה אחרי, המוזיקה שלו נותרה חד-פעמית, חידתית ומחוץ לזמן. פרידה מיוצר שלא היה שייך לאף מחנה, והותיר אחריו עולם שלם
לילה אחד, לא ברור בדיוק באיזו שנה, התגלגלו זהר ארגוב משיכון המזרח בראשון לציון וארז הלוי משכונת שעריים ברחובות לאותו רכב. "תוך כדי שהוא נוסע 190 קמ"ש במרצדס", סיפר הלוי ל"הארץ" ב-2008, "הוא הסתובב אלי ואמר: 'תגיד, הלוי, אתה איתנו או איתם?...'
איתנו זה עם גדסי ושרעבי ודמארי וצלילי העוד. איתם זה עם כספי וגרוניך ושלום חנוך ומאיר אריאל". הלוי לא הבין למה עליו לבחור: "אני עם שני המחנות. אני אתכם ואני איתם. אני אוהב הכול, את כל הדברים הטובים".
ארז הלוי, שהלך לעולמו היום והוא בן 71, לא רק אהב את "כל הדברים הטובים": הוא בעצמו הפך לאחד מהם. ואולי זה לא בגלל שהאמין ב"שני המחנות" אלא משום שבעצם היה סוג של חייזר: קול צלול בצורה יוצאת דופן, כתיבה שמוקסמת מהאופק ומהמסתורין של הים והדייגים, והשראה שהגיעה מהפולק הפסיכדלי הבריטי וממהפכת הרוק של הסיקסטיז, שנמהלו בהגייה גרונית תימנית". ב-1984, אז יצא אלבום הבכורה המופתי שלו, "הלילה", אפשר היה להכריז בביטחון מלא שהוא לא נשמע כמו שום דבר אחר בארץ באותה תקופה. באופן שאינו אלא מדהים, זה נותר נכון גם לאחר 42 שנים.
נדמה שלא במקרה, הלוי קודם כל נזקק בעצמו לחבר מכוכב אחר, כזה שכבר למד את שפת המקום ואולי יידע לגשר על הפערים. אבל המפגש בין הלוי למתי כספי ז"ל דווקא החל בדחייה: כספי שמע היטב את כשרונו של הלוי כשבחן את מועמדותו ללהקה צבאית, אך הודיע לו שזה לא המקום המתאים לו. רק כעבור שמונה שנים בערך, הגיע הלוי למועדון "שמיים" של כספי כדי להשתתף בתחרות כישרונות. הוא לא זכה במקום הראשון – לך תתעלה על מאיר בנאי - אך זכה בפרס לא פחות חשוב: שיתוף פעולה עם כספי, שהפיק את "הלילה" וניגן בכל הכלים (למען הגיטרה החשמלית, שהופקדה בידיים של גרי אקשטיין).
הדמיון והשוני בין הלוי וכספי – בגיל, בטמפרמנט, בסגנון הכתיבה – הפכו את "הלילה" לאחד מאותן יצירות אמנות שתעודת הלידה שלהן (יום, שנה, ארץ מוצא) מובהקת אך במקביל יש בהן את החומר האפל שמשאיר אותן מחוץ לזמן. "הדייגים", השיר שפותח את האלבום, הוסיף לרדוף את המאזינים והמאזינות שלו עם תחושת הקסם המהפנט של אגדה אורבנית סתומה אך מטרידה. "כך ברא אותך הטבע", שיר מוכר אחר מהאלבום, נשמע כמו מנטרה שהלוי, "האחר" האולטימטיבי של המוזיקה הישראלית באותה תקופה, היה צריך לספר לעצמו כדי לשמור על שפיות בזמן שהעולם דורש ממנו להחליט, כמו ארגוב בזמנו, "אתה איתנו או איתם". כדרכם של החיים, המסר הבהיר והישיר של קבלה עצמית מצא בית חם אצל רבים ורבות שנאלצו להתחבא בארון באותן שנים. הלוי לא התכוון לכתוב המנון גאווה: פשוט יצא לו אחד כזה.
לו היה זה סרט קולנוע, התעוזה של הלוי והסיוע של כספי היו הופכים את החייזר לאחד מהחבר'ה. המציאות, ודאי הישראלית, הרבה יותר מורכבת ומסובכת: "הדייגים", "כך ברא אותך הטבע" ו"הלילה" זכו להשמעות יפות ואמנים גדולים התרשמו מהתופעה שניתן לכנות "ניק דרייק משעריים", אבל הוא לא הצליח לפרוץ אל מעבר לחוגים מצומצמים יחסית. לכך נוספו הלחץ והתסכול מהפער בין השלמות של האולפן לחוסר הוודאות של המופע החי. במקביל, הטעם הישראלי השתנה. האמוציות שהצטברו בשנות הבוץ הלבנוני, השפל הכלכלי והאינתיפאדה הראשונה מצאו פורקן באנרגיות המתפרצות של אהוד בנאי והפליטים ופורטיסחרוף. המעשיות המכשפות של הלוי נותרו פסקול לנסיעה בשעות הקטנות של הלילה.
הלוי עוד ניסה פעמיים לחזור למרכז הבמה: כעשור לאחר "הלילה" הוציא את אלבומו השני, "מצב ביניים", שנגנז לאחר הוצאתו לבקשת הלוי ואפילו לא קיים בשירותי הסטרימינג. הפעם יחלפו עוד 14 שנה עד אלבומו השלישי, "השער נפתח". קולו של הלוי השתנה, התמצק ונחרך קצת, כאילו שתה כמה בקבוקים של בלוז מהדלתא, אבל עדיין נותר ייחודי בנוף. השיר שנושא את שם האלבום וגם פותח אותו, נשמע כמו חומר ששלום חנוך היה גאה לשלב ברפרטואר שלו, ודאי באותה תקופה בקריירה שלו. אפילו הטקסט נשא אופי שלום חנוכי: "פעם כובשים ופעם כושלים/מה היה פה לפני/מה יהיה אחר כך/ויש מי שעומד/מתפתל ונשכח/ויש מי שדוקר/ולפתע הוא צף/ואוי לי מזה/ואוי לי מכך". הצלחה מסחרית גדולה לא יצאה מזה, בלשון המעטה, אבל הלוי עלה בחזרה על הגלגל ואף הופיע בצורה סדירה.
בשלב זה, "הלילה" זכה למעמד של קלאסיקה עם השפעה גדולה על אמנים ואמניות רבים. אחד מהם, עילי בוטנר, הזמין את הלוי להשתתף באלבום הדואטים שלו (שבו נכלל הלהיט "מכתב לאחי" עם קובי אפללו). בוטנר כתב והלחין את "הים אוסף דמעות", אך נשמע שהוא נוצר לחלוטין בצלמו ובדמותו של הלוי: מהבחירה בים בתור מוקד ההתרחשות ועד לצליל המלנכולי של הגיטרה האקוסטית. שנתיים אחר כך יצא "מכתבים בבקבוק", מחווה להלוי בהשתתפות אהוד בנאי, אריאל זילבר, קובי אוז, אלרן דקל ועוד, שהדגים את עומק הקשר בין אמנים ואמניות מז'אנרים שונים לפועלו של הלוי.
כמו במקרים רבים אחרים, למרבה הצער, אכזריות הזמן לא פסחה גם על הלוי ומורשתו. על אף ש"הלילה" נותר אבן דרך בתרבות הישראלית, השירים מתוכו הם לא מהסוג שמבצעים בתוכניות ריאליטי ולא סביר שיככבו באתגרי טיקטוק. השינויים בנוף התקשורתי הותירו את סוכני הזיכרון של הלוי עם הרבה פחות משקל וכוח על מנת ליצור תנופה ציבורית מחודשת.
גם הלוי עצמו, שבשלב מסוים פתח משתלה וגלריה כדי להתפרנס, נותר אניגמה לא מפוענחת. כמו אותה "ציפור זרה" אליה הוא מצטרף בשיר המפעים שסוגר את "הלילה": על פני הרים וגאיות/בין אהבות שקטות בוכות/חיפשנו האמת לשווא/אבדנו". ובכל זאת, בדצמבר 2023 אביתר בנאי ביצע את "הדייגים" ב"עוגן במים", אלבום הקאברים שראה אור בתגובה ל-7 באוקטובר. בין שאר השירים בפרויקט, "הדייגים" לא נשא מסר מנחם או כזה שנועד לנסח את העצב והכעס: הוא דווקא נגע בתחושת חוסר האונים והפסיביות מול כוחות גדולים יותר. לרגע חזר "הדייגים" להיות שיר רלוונטי להכאיב.
כששיר מלפני ארבעה עשורים מגיע להישג כזה, סימן שחיפוש האמת לא היה לגמרי לשווא ולא הכל אבוד. לכן דבר מותו של הלוי צבט בליבם של רבים ורבות, שכבר ארבעה עשורים קוראים את המילים "ארז הלוי" ומוצאים את עצמם מיד על כנפי הקול הבלתי נשכח שלו, בדרך לחוף הים, לדייגים, לנערתי. ועכשיו ארז הלוי בעצמו נמצא איתם. אולי סוף-סוף הוא יגלה מה להם שם.