"גם היום, אחרי 20 שנה בלי סמים, אני יכולה למצוא את עצמי בתחנה המרכזית"
בגיל 14 טלי רצקר התחילה להשתמש בסמים קשים, ובמשך ארבע שנים עברה יותר מעשרה ניסיונות גמילה עד שהגיעה לנקודה שבה לא יכלה יותר לחיות עם סמים ובלי סמים. לקראת הופעתה בפצ'ה קוצ'ה, היא חושפת לראשונה בפומבי את השנים ההן, מספרת איך אמא שלה חיכתה שתבחר להיגמל ("נשים מגיעות לזנות, גברים לבתי סוהר. זה נס שהצלחתי לעצור לפני שזה קרה") - ואיך הצילום עזר לה לבנות חיים חדשים, להפוך לאמנית ולאמא, ולהתקרב דרך המצלמה גם לבת שלה
על שטיחון קטן על החול בחוף גורדון עומדות אמא ובת, לבושות בגרדרובה מזרח אירופאית מלאה ופנים רציניות. הבת מחזיקה בסמובר, האמא מחזיקה בפיתה עם פלאפל מתחת לסמובר. מהסמובר נוזלת טחינה אל הפיתה. כשהתמונה הזאת הוצגה בתערוכת "עדות מקומית" 2024 - התערוכה השחורה שעלתה אחרי 7 באוקטובר - אנשים שהגיעו אליה אחרי סיבוב בין תצלומי ההרס והאבל נעמדו מולה ופשוט התחילו לצחוק. הצלמת, טלי רצקר, שהיא ואמא שלה מככבות בתמונה, מסמנת את הרגע הזה כנקודת מפנה. שם היא הבינה את כוח ההשפעה של העבודה שלה על אנשים.
הערב (שני) רצקר תעלה לבמת היכל התרבות בתל אביב ותספר לאלפי אנשים סיפור שהיא לא סיפרה בפומבי 20 שנה. "בכל פעם שאני חושבת על זה אני נבהלת", היא מודה, "ואני אומרת: 'לא, אני לא עושה את זה. אני אשנה עכשיו את התסריט'. אבל כנראה שפשוט הגיע הזמן. זה כמו שיצא 'שר הטבעות' ואז יצא 'ההוביט', שהוא הפריקוול? אז עכשיו הגיע הזמן של 'ההוביט' לצאת".
עד היום הקהל הכיר רק את "שר הטבעות": רצקר, צלמת ואמנית פרפורמנס, בוגרת טרייה של תואר שני בבצלאל, שכבר חמש שנים מצלמת את בתה אמה, את אמא שלה ואת עצמה בשלל פוזיציות מצחיקות ומעוררות מחשבה. ב"פצ'ה קוצ'ה", ערב האמנות בפורמט בינלאומי שבו לכל אמן יש 6:40 דקות בדיוק לספר את הסיפור שלו בליווי שקופיות, הם ישמעו על ההוביט: השנים שבהן רצקר התמודדה עם התמכרות לסמים קשים, ואיך הצילום הציל את חייה.
"האנשים שקרובים אליי מכירים את הסיפור", היא חושפת, "וגם הלא-קרובים. אני יכולה לספר את זה בשיחה או בדייט, כששואלים אותי מה אני שותה ואני עונה שאני לא שותה. זה לא כמו לעמוד על במה ולהגיד את זה, אבל אם לומר את האמת, אני די אוהבת את הבמה, כי האומנות שלי מאוד תיאטרלית. יש תלבושות, ומשחק, ותיאטרון מאחורי הקלעים. עכשיו זה הרגע שאני צריכה לצאת לבמה אמיתית, ולא להישאר מאחורי מצלמה.
ההוביט מתחיל במריופול, עיר הנמל בדרום-מזרח אוקראינה שהעולם למד להכיר רק כשהפכה לעיי חורבות, ושהיום נמצאת תחת כיבוש רוסי. רצקר נולדה שם למשפחה יהודית משני הצדדים, מהסוג הפוסט-סובייטי שבו המילה "יהדות" לא נאמרת בקול, לא כדת ולא כשייכות. בגיל 12 היא עלתה עם אמה לישראל, והאב נשאר מאחור, "קצת בתמונה, אבל מאוד מרחוק". מה שאף אחד לא טרח לעשות, זה להסביר לה לאן בדיוק היא עולה.
"באוקראינה הייתי כמו כולם, אבל הרגשתי שאני קצת לא כמוהם. לא ידעתי שאני לא קשורה לאוקראינה, שיש מקום אחר שמחכה. ואז בגיל 11 וחצי אמא שלי אמרה שאנחנו עוברות לישראל. היא לא אמרה לי 'את יהודייה', רק 'עוברות לישראל'. עכשיו לך תביני מה זה אומר. היה שם, סליחה, חרא של חיים והיא רצתה חיים יותר טובים. והיא עשתה נכון מאוד, אבל לא הייתה שום הבנה, למרות שילדה בת 12 כבר יכולה להבין דברים.
"אז אני באה לבית ספר באשדוד, ובא אליי איזה ילד, מדבר איתי עברית, אני לא יכולה לענות לו והוא צוחק. אשדוד עיר של הרבה עולים, אבל אולי נפלתי בכיתה כזאת, לא יודעת. רק הבנתי שצוחקים עליי. גדלתי ילדה עם אפס ביטחון עצמי בערך, הייתי קצת שמנמנה ושקטה ומופנמת. ילדה שלא עושה שום בעיות לאף אחד בכלל, ואמא שלי חשבה שאני אהיה בסדר. שאני אישאר אותה ילדה טובה, היא סמכה עליי מאוד ובצדק, גם אני במקומה הייתי חושבת ככה".
תוך שנתיים עברה משפחת רצקר המצומצמת לשכונת גני אביב בלוד. "לא יודעת מה קורה שם היום, אבל אז היו מסביב תחנות סמים הכי גדולות בארץ. גם היום 90 אחוז מהאוכלוסיה שם זה עולים מברית המועצות, ממש כמו גטו. היא נראתה כמו גן עדן קטן. הכול מאוד ירוק ויפה. את יוצאת החוצה, רק סבתות יושבות על הספסלים. אבל בלילה זה גיהינום. ממש גיהינום, כי כל הנוער השתמש בסמים באותם זמנים. אם את נערה בגיל 14-15, את הולכת ברחוב וזה מסוכן לך, כי עוצרות מכוניות, מזמינות אותך לנסוע, מציעות לך סמים.
"היינו חבורה של כמה ילדים עולים, שקצת עשו שטויות כמו כולם. עישנו קצת סיגריות, שתינו קצת, לא מעבר לזה. ואז הגיע ילד ערבי, בן של סוחר סמים, שהתחיל להיות חבר שלנו. הם היו שולחים את הילדים שלהם להתחבר אלינו ולתת לנו סמים, להפוך אותנו למכורים, שנתחיל לקנות. חוץ מחברה שלי, שהיא הייתה היחידה שאמרה שהיא לא רוצה, כולם ניסו".
איזה סמים?
"קשים. מה שהיה נגיש וזול, ומה שהם מכרו היה ההירואין הישראלי, איזושהי צורה שלו. אנחנו היינו מסניפים אותו, והמכורים היותר מתקדמים היו מזריקים".
הייתם משתמשים יחד כקבוצה?
"התחלנו יחד. לא כולם המשיכו בצורה קשה, כמו שזה קרה לי ולחלק מאיתנו. היינו שישה, ושלושה מאיתנו הפכו להיות מכורים באמת. אני לא יודעת מה קורה איתם היום אבל הסטטיסטיקה מאוד בעייתית. מי שמנסה לרוב מתמכר. נדיר שמישהו מנסה ואומר 'לא, זה לא בשבילי'".
מה זה מילא אצלך?
"בגדול, זה סוג של אופוריה. גורם לך להיות מה שאת לא באמת. יש סמים שגורמים לך להיות מאוד שמחה ומהירה, כמו סמים ממריצים שלוקחים במסיבות. הסם הזה ספציפית הוא צורה של מורפיום אז זה מאוד מרגיע, מוריד את כל הכאבים, אבל גורם לך להיות מנותקת מהמציאות. את רוצה לברוח לאנשהו, ובגיל 14 את לא מבינה למה או יודעת ממה את בורחת. את לא יודעת מה לא מסתדר לך עם עצמך, עם איזה קושי את לא מתמודדת. ואז מגיע משהו שאת לוקחת ואת לא צריכה להתמודד עם זה יותר. והתחושה הזאת ממכרת לכמה זמן, עד שמגיעה התמכרות פיזית. שם את כבר בעבדות. את כבר לא יכולה להחליט או להפסיק, כי כואב לך. ואז מתחילה הבעיה האמיתית".
"אמא הייתה יכולה רק להיות שם כל הזמן, לחכות ולהתפלל"
כשהייתה בת 15, ביום ההולדת של אמא שלה, גילתה האחרונה על ההתמכרות. "אני חושבת שהעובדים הסוציאליים דיברו איתה", נזכרת רצקר, "שמו לב שהפסקתי לבוא לבית הספר. יכול להיות שסיפרתי לה, ויכול להיות שהייתה לי איזו מחשבה לקחת ממנה כסף בשביל זה".
באמת תהיתי איך מימנת את זה.
"לא מהכסף שלה. אבל, את יודעת, זו תורה שלמה של חיים של מכורים. מכורים משתמשים, מכורים נקיים, לא משנה. זה שאני כבר לא משתמשת בסמים 20 שנה לא הופך אותי לבן אדם רגיל. אני עדיין בן אדם עם נטייה התמכרותית. אבל אין דבר כזה משפחה שלא תסבול מהתמכרות של מישהו. כולם יסבלו. אז את מממנת את עצמך עד שאת לא, ואז את מחפשת כסף, ולא אכפת לך. את תמצאי את הכסף הזה בכל מקום, אם זה לספר לאמא שלך או לשכן. בסוף מגיעים לצומת ועומדים עם כוס. זה הסוף. אין שום דבר שיכול לעצור אותך בדבר הזה. זה הדבר הכי מפחיד".
איך היא מנסה לעזור לך?
"אין סוף גמילות פרטיות שהיא לקחה אותי אליהן, יותר מעשר. מתישהו היא שלחה אותי לאבא באוקראינה. היא בעיקר חיכתה שמשהו ישתנה, שאני ארצה להפסיק. כי אם בן אדם מפסיק להשתמש בסמים זה רק בגלל שהוא החליט שהוא רוצה. אף אחד לא יכול להשפיע. לא אמא, אבא. גם אם יש לך ילדים הם לא יהיו הסיבה שתפסיקי. השאלה מתי הרצון הזה יגיע. אם זה בנקודה שהבן אדם עוד הצליח לשמור על משהו, או שהכול כבר נהרס. נשים מגיעות לזנות, גברים מגיעים לבתי סוהר. אחוז מאוד קטן מצליחים לעצור לפני שזה קורה. אני באחוז הזה. זה נס שהצלחתי לעצור בשלב כזה, אבל אמא הייתה יכולה רק להיות שם כל הזמן ולחכות, ורק להתפלל".
את זוכרת רגע שבו הבנת שאת רוצה להפסיק?
"זה היה הרגע שהבנתי שכל היכולות שלי להשיג כסף וסמים, הדרכים הכביכול יותר ידידותיות, הסתיימו. שאין לי עוד דרך חוץ מלהידרדר למשהו אחר, וזה היה משהו שנורא נבהלתי ממנו. הרגשתי שהגעתי לצומת והרגשתי מאוד עייפה מהמלחמה הזאת. אז החלטתי. את צריכה להגיע לאיזה נקודת סבל, לתחתית.
"יש משפטים שאם תגידי אותם בקבוצה של אלכוהוליסטים אנונימיים, לא משנה איפה בעולם, כולם יבינו אותך. אחד מהם הוא ש'הגענו לנקודה שלא יכולנו יותר לחיות עם סמים ובלי סמים'. הפעם הלכתי לגמילה מרצון וזו הייתה גמילה מאוד טובה, שכבר לא קיימת. מרכז הגמילה היחיד בארץ לנוער בליפתא, ירושלים. באתי מתוך בחירה וכמות הקושי שעברתי בנקודה הזאת, אי אפשר לתאר אותה. החזרה לחיים מגיעה אחרי ארבע שנים של שימוש בסמים והרס טוטאלי. אי אפשר להסביר איך את קמה בבוקר ופותחת עיניים ומבינה שעכשיו צריך לחיות. זה הדבר הכי קשה. לא להפסיק, אלא להבין איך את ממשיכה".
איך היו היחסים עם אמא שלך בתקופה הזאת?
"הכי טובים שאפשר לדמיין במצב. מה את מרגישה לילדה שחזרה מהמתים? את כל הזמן נורא מפחדת שהיא תחזור, כל רגע מסתכלת ובודקת שלא חזרה, וזה נמשך שנים. את עושה הכול בשביל שהיא תהיה בסדר. את קונה לה מצלמה, ועוד מצלמה. ואת שם בכל הכוחות שלך, כי אין עוד מישהו שנמצא, זאת רק את. לא יודעת כמה זמן לקח עד שהיא חזרה לנשום בקצב רגוע".
זה הכניס משמעות אחרת לקשר ביניכם?
"מה זה משמעות אחרת? אין שום משמעות חוץ מזה. זה לא חיים רגילים של אישה בת 50 ובת בת 20. מה עושה מישהי בת 20? היא הולכת לצבא, נניח, ואת אמא של חיילת. אז את לא אמא של חיילת, את אמא של ילדה חולה שעד לפני חצי שנה כמעט מתה. היא פשוט שמחה שאני בחיים".
אתן מדברות על התקופה הזאת?
"כבר לא. עבר הרבה זמן, קרו עוד כל כך הרבה דברים, יש מספיק על מה לדבר. אבל בשנים הראשונות דיברנו על זה המון. אני כל הזמן הייתי צמודה לתוכנית החלמה. גם היום זה לא משתנה, זה תמיד חלק מהחיים שלי. אני הולכת לקבוצות של מכורים אנונימיים עד עכשיו. וכמה שזה נשמע מפתיע, עם הזמן צריך רק יותר".
כי הפיתוי גובר?
"זה לא זה. אני לא רוצה לחזור לסמים יותר, זה גם לא ברקע. אני לא שותה 20 שנה, אני הבן אדם הכי נקי שאת כנראה תפגשי. אני מצלמת חתונות, כולם שותים, כולם מעשנים, כולם גם עושים סמים. זה העולם. אבל אני לא חושבת 'יואו, למה אני לא, בא לי גם'. זה ממש לא שם. אני לא יכולה אפילו להתקרב לזה. אבל נשארתי בן אדם שהתמכר לסמים ויכול להתמכר לעוד הרבה דברים. יש התמכרויות מאוד טובות, כמו צילום, אומנות או ספורט, או דברים שמזיקים במקומות קטנים. אבל לאנשים עם נטייה התמכרותית מאוד קל להחליף התמכרויות, כמו אכילה רגשית או שימוש במין. אנחנו אנשים מאוד אובססיביים.
"את כל הזמן צריכה לשמור על איזון, לבוא למקום ולפגוש אנשים כמוך, שזה מה שקורה בקבוצות. את באה ויושבת ומקשיבה. את לא חייבת לעשות כלום. מישהו אחר ידבר על החיים שלו, האובססיה שלו, התחושות שלו, ההתמודדויות שלו. את שומעת שאת לא היחידה, ורק זה מאזן. יש עוד כלים בתוכנית, אבל זה כמו שדתיים הולכים לבית כנסת, כי זה מקום שהם מרגישים הכי שייכים אליו".
אז למה הצורך גדל עם הזמן?
"כי החיים מסתבכים. כשאת יוצאת מגמילה אין לך כלום. את דף ריק. את מתחילה מאפס. אומרים לך: 'לכי תלמדי לעבוד. לא משנה מה תעשי עכשיו". העבודה הראשונה שלי הייתה במפעל. לא זוכרת מה עשיתי שם, אבל המטרה של יום אחד הייתה לשרוד את המשמרת, לחזור הביתה, בדרך להתקשר לחברה מהתוכנית או לחונכת, ולספר שעברת את היום. זהו.
"אז את ממשיכה. את מתחתנת, נהיית אימא, מתחתנת שוב, עושה תואר ותואר שני, נהיית אומנית. ואת עדיין אותו בן אדם שצריך סם בשביל להתמודד עם המציאות. את כבר לא עושה את זה, וכבר יש לך ניסיון איך להתמודד עם המציאות, כי את נקייה הרבה זמן, אבל את נשארת אותו בן אדם. אני מדברת איתך עכשיו, בנקודת הזמן הזאת, ואני בסדר, ואנחנו לפני 'פצ'ה קוצ'ה' והכול מדהים, אבל הסטטיסטיקה אומרת שעוד שנה אני גם יכולה למצוא את עצמי בתחנה המרכזית".
"כל התמונות עם אמא היו ניסיון להתקרב"
למזלה של רצקר, את המסע שלה בכיוון ההפוך מהתחנה המרכזית ליוותה המצלמה. זה לקח תואר בצילום, עבודה כאחות מוסמכת, שתי חתונות ובת אחת עד שלפני חמש שנים וחצי, כשרצקר הייתה אם טרייה שגרה לבד עם תינוקת בכפר סבא ולמדה צילום אמנותי, היא קיבלה תרגיל: לצלם פורטרט של אדם קרוב. היא בחרה באמא שלה.
"הייתה לי שגרה מאוד קשוחה עם ילדה בבית. זה היה ממש אחרי הפרידה ואבא שלה עוד לא כל כך היה בתמונה. גרתי איתה לבד ואמא שלי, מורה למתמטיקה חמש יחידות ובן אדם מאוד עובד - עדיין, למרות שהיא כבר בגיל פנסיה - הגיעה לעזור לי בסופי שבוע", היא מספרת. "המטרה של התרגיל הייתה להוציא עבודת אמנות. משהו עם קונספט.
"אני כבר לא הנקתי באותם זמנים, אבל נשארו לי הפדים של ההנקה, העגולים. שמתי עליה חולצה לבנה שהייתה טיפה שקופה, ומתחת לחולצה שמתי לה על הפטמות את הפדים. פורטרט של אישה מיניקה בת 65. לשים עליה משהו שכבר לא קשור אליה כל כך אבל יכול להיות שיש לה זיכרון שלו. לראות את אמא שלי עם איזשהו אלמנט או אביזר של הנקה, זה מצב מאוד סוריאליסטי, אני מדברת על זה כבר ארבע שנים ובכל פעם מבינה עוד משהו".
את הפורטרט הזה רצקר הביאה לכיתה "והמורה שלי, שהייתה ועדיין משמעותית מאוד בחיים שלי, אמרה, 'את חייבת להמשיך. יש פה משהו מאוד חזק'. והיה לי דחף. עוד לא הכירו אותי, והייתה בי תחושה פנימית שיש לי מלא מה לספר בתמונות ואני לא יודעת איך. הייתי מאוד אובססיבית. צילמתי בלי סוף, כל יום. את אמא, את אמה, את עצמי. לא היה יום שהייתי בלי מצלמה. תקופה מאוד סוערת, במובן מסוים זה היה אפילו קצת לא-בריא. לא עשיתי כלום חוץ מלעבוד ולהיות עם הבת שלי ולצלם. פרקתי שם את כל מה שהייתי צריכה".
ניסית למצוא בה צד אמהי שלא הכרת?
"זה לא מדויק. אני חושבת שמההתחלה כל התמונות איתה היו ניסיון להתקרב. אני יכולה להגיד על אמא שלי שראיתי בה לאורך החיים גם צדדים מאוד אימהיים, וגם מקומות שאני שמחה שאמא שלי לא אימהית. היא אף פעם לא הייתה האמא שדוחפת את האף שלה לכל דבר שאני עושה, וזה הכי טוב לי. זה אולי הדבר הכי פתוח שאני יכולה להגיד: החוסר-קרבה שלי איתה לא היה קשור אליה אף פעם. זה משהו שלי, שאני נולדתי איתו".
אז זה ניסיון להתגבר על משהו אצלך.
"כן. כמו שיש ילדים קטנים שלא אוהבים מגע, גם כשההורים מאוד חמים. זה עניין פיזיולוגי, אולי ויסות חושי. אבל מאז שהייתי קטנה ניסו כל הזמן לחבק אותי ולא אהבתי את זה. לאחותי אין בעיה כזאת בכלל. גם במערכות יחסים למשל, אני יכולה להביע חום ואהבה למישהו ולרצות לחבק, אבל זה תמיד יהיה במינון. אני אף פעם לא יכולה לתאר לעצמי שכל היום אנחנו מתמזמזים. כמה אפשר?".
שנה מאוחר יותר יצאה הסדרה הראשונה של רצקר, שנקראה "תפוחי אדמה במדים", סדרה ששילבה את תרבות בריה"מ עם התרבות הישראלית, וכללה תצלומים של פיתות על חבל כביסה, צילום אינטימי של רצקר ואמה מחובקות בעירום חלקי על מזרן חשוף לצד קיר מתקלף וסצנה שבה אמא שלה מצולמת בים המלח בשש בבוקר, עם זר עשוי שום ולחם שחור.
היא שיתפה אתך פעולה מיד?
"זה בדיוק כל הפלא הזה. כולנו אמהות, ואנחנו תמיד מסתכלות על הילדים ורוצות לדעת מה עושה אותם מאושרים. ומאז שאני מצלמת מגיל 20, כשאמא שלי ראתה אותי מהצד עם מצלמה בפעם הראשונה, היא פשוט יודעת שצילום ומצלמה זה הדבר שעושה אותי הבן אדם הכי מאושר. כי רק לאמא יש את התדר הזה לקלוט אושר של ילד, את מבינה?
"ובכל פעם שזה קשור לצילום היא תמיד הייתה שם. לא משנה אם בלהצטלם, או לעזור לי לקנות ציוד, לדבר איתי על מצלמות. היא יודעת שזה החיים שלי, אז היא שיתפה פעולה מאוד מהר...צילמנו סרט שדרש כמה חודשי עבודה ונסיעה למקומות רחוקים. פיזית היה לא פשוט בגיל שלה. ואם שוט אחד לא יוצא, אני לא אעצור עד שזה יצא, והיא כבר עייפה אז היא הייתה יכולה להתעצבן, ללכת ואז מהדרך היא תתקשר אליי להגיד: אם את צריכה אותי שוב פעם, אני אבוא. זה כמו שאמרת, החיבוק הזה שאי אפשר לתת. אפרופו החיבוקים, יש כמה וכמה תמונות שאנחנו מתחבקות שם, וזה בעצם החיבוקים היחידים שקורים, רק בשביל תמונה. בכלל, כשהיא נכנסה לזה והסדרה התפתחה, היא התחילה ליהנות מזה. נסענו לכל מיני מקומות, התחפשנו, עשינו דברים משוגעים לגמרי, צחקנו המון, זה נהיה ממש הזמן המשותף שלי ושלה ביחד, כמו זמן איכות, אבל עם תוצאות.
את גם משתמשת הרבה בעירום בתמונות. למה בעצם?
"אם מסתכלים על אומנות שיצאה עד שנות ה-90, כשנהיינו עולם מאוד PC, תראי המון המון המון עבודות של אומנים שמצטלמים או מצלמים אנשים בעירום, או מציירים עירום. עירום תמיד היה חלק מהיסטוריית אומנות בכל הזמנים, החל מימי הביניים. היום מסתכלים על זה במבט מאוד ביקורתי".
צריך להיות יותר אמיץ כדי להתפשט היום.
"וגם יש לזה משמעות גדולה יותר. ישראל היא מקום דתי, עם הרבה טראומות בכל הגילים, אז כל מה שקצת חריג תמיד תחת זכוכית מגדלת. עירום בשבילי זה פשוט ייצוג. כשאני מצטלמת בעירום זה כי מה שאני רוצה להגיד דורש חוסר בגדים. דורש גוף נקי, זה חלק מהסיפור הכן והפתוח שאני מספרת.
"זה שהצלחתי לגרום לאמא שלי להצטלם בלי בגדים הייתה הפתעה מאוד גדולה מבחינתי. חשבתי הרבה זמן עד שאזרתי אומץ להציע לה. זה כמו בצל, להוריד עוד שכבה ועוד, עד שלא נשאר כלום. כשהקהל רואה את זה, במיוחד קהל עם מבט יותר פשוט, הוא רואה ציצי, טוסיק. מה שגורם להם לשוק. אבל האומנות היא פשוט גוף".
היום זה קורה באופן טבעי?
"כן, אנחנו מתפשטות בקלות לגמרי בשביל תמונה. נניח למצגת של 'פצ'ה קוצ'ה' יש תמונה אחת שהיא ביקשה שלא תיכנס, יש לה גבול מבחינת כמה אנשים יכולים לראות את זה בבת אחת. אבל הייתה לי עכשיו תערוכת גמר בתואר שני בבצלאל, שם היו הרבה תמונות עירום, והיא הייתה שם וראתה את זה".
"לימדתי את אמה לא לחייך למצלמה בכוח, אני אנטי לזה"
סיפור האהבה המצולם עם אמה בת השבע החל כאמצעי הישרדות. היא נולדה לה ולגרוש שלה, זוהר, שנפרדו כשאמה הייתה בת שנה. הם מגדלים אותה במשמורת משותפת גמישה להפליא ללא הסכמים או זמנים קבועים. "לרוב האנשים זה לא היה עובד", היא מאבחנת. "אבל לנו זה מתאים".
האמהות לא התיישבה על רצקר באופן טבעי. "יש אנשים שהפכו להורים בצורה מאוד טבעית. אני רואה את זה על אבא שלה", היא חושפת, "יש לו הבנה אינטואיטיבית של דברים שלי אין. אני צריכה ממש לשבת ולקרוא מה עושים. אני יכולה לרוץ מרתון, ריצה של 42 קילומטר, ולחזור בסדר. שעתיים עם הילדה - אין לי כוח.
"היה לי מאוד קשה לגדל אותה אחרי הפרידה. בשלב מסוים, כשהרגשתי שאני רוצה להיות במקום אחר ואני לא יכולה, התחלתי לצלם אותה פשוט בערבים. המצלמה גרמה למקום האחר הזה להיות איפה שהייתי, והרוטינה הזאת הפכה להיות מאוד מעניינת בשבילי, ולא מתסכלת כמו שהייתה יכולה להיות.
"אני זוכרת שראיתי תמונה של מסי ורונאלדו משחקים שחמט, והיה לנו שחמט בבית כי שיחקתי כשהייתי קטנה, אז צילמתי אותנו משחקות. היא ציירה לעצמה שפם של חתול והיינו עם כובעי פרווה בסטייל רוסי, וביקשתי ממנה להסתכל למצלמה והיא עשתה את זה. אני זוכרת שפשוט הסתכלתי עליה ואמרתי: איזה גדולה את, שאת עושה את זה. ואז אני קולטת שאני משחקת איתה. היא נהנית. אני נהנית, ואנחנו יוצרות אמנות.
"אנחנו תמיד רוצות להגיד שהאימהות זה הדבר הכי כיפי שקרה לנו, אבל צריך להכיל את הילדים ולשים את עצמך בצד, ואני לא חושבת שבאותם זמנים הייתי מוכנה לשים את עצמי בצד יותר מדי, אז בהתחלה זה היה סוג של גלגל הצלה בשבילי. עם הזמן קרה בדיוק מה שקרה עם אמא, התחלתי להתקרב לאמה דרך התמונות ונוצר לנו עולם קטן, רק שלי ושלה, בדירה שלנו. אפשר להשוות את זה לאנשים שלוקחים ציפרלקס. אני לא יכולה לקחת ציפרלקס, הצילום הוא הציפרלקס שלי".
איך את מביימת אותה?
"מה שאני מבקשת ממנה בדרך כלל זה לא לעשות כלום ופשוט להסתכל למצלמה. זה משהו שהיא למדה מגיל ממש קטן. כשאני מגיעה לבית ספר או לגן לצלם באירוע, כי זה הדבר היחיד שאני יכולה להשתתף בו, אז אני רואה כמה היא שונה מילדים אחרים. כל ילד שתעמידי עכשיו מול מצלמה, הדבר הראשון שהוא יעשה זה יחייך, חינכו אותו לזה. גם במשפחה של הגרוש, בכל פעם שסבא וסבתא מצלמים אותה זה 'אמה, למה את לא מחייכת? תחייכי!', ואני אנטי לזה. אני לימדתי אותה לא לחייך. לטווח רחוק אולי עשיתי לה נזק אחר, אבל זה כל כך הפריע לי שאנחנו מכריחים את הילדים להראות אושר ושמחה בצורה מלאכותית.
"כשאנחנו גדלים זה הופך להיות בעיה לאנשים שצריכים להצטלם. אם את לא במצב לחייך - קמת, קיבלת מחזור, לא יודעת - אז את עושה את החיוך הלא-אמיתי והעצוב הזה, ואת אף פעם לא תאהבי את עצמך בתמונה הזאת כי את תרגישי ששיחקת משהו, וגם הצלם ירגיש. אני מתפרנסת מצילום וכשאני מצלמת חתונות אני אומרת לאנשים: 'אל תחייכו, אתם לא חייבים. אם אתם מחייכים, אני אתפוס את זה'".