היא שיקרה לעולם והונתה במיליארדים - הסרט שעשו עליה מטורלל אפילו יותר
הסרט התיעודי You Can See Everything, שעוקב אחר היזמית/נוכלת אליזבת הולמס בחודשים שלפני כניסתה לכלא, שובר קופות וזוכה לשבחים מקיר לקיר. אלא שנייתן פילדר, הקומיקאי שמנסה לפצח את האישה שהורשעה בהונאת ענק, מתגלה בהדרגה כמי שמתעניין לא פחות בעצמו מאשר במושא התיעוד שלו. התוצאה היא מפגש מטריד, מצחיק ומביך בין קולנוע תיעודי, ריאליטי ומציצנות
נקודת ציון יוצאת-דופן נרשמה השבוע בטבלת שוברי-הקופות בארצות הברית. הסרט You Can See Everything גרף כ-15.6 מיליון דולר במהלך סוף השבוע - ההישג הקופתי השני בטיבו בכל הזמנים עבור יצירה דוקומנטרית, אחרי "פרנהייט 9/11" של מייקל מור מ-2004 (שהכניס יותר מ-23 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו על האקרנים). יש הרבה מאוד הבדלים בין שני הסרטים הללו, אולם סוד ההצלחה שלהם נובע מהמכנה המשותף שהם חולקים: היוצרים שעומדים מאחוריהם, וגם לפניהם, אשר לוקחים לעצמם את תשומת הלב מהנושאים אותם הם מעוניינים לכאורה לסקר. בזמנו מייקל מור השתמש בנוכחות הפעילה שלו כדי לתאר את גרסתו לנסיבות מאחורי אירוע ה-11 בספטמבר דרך הקשר בין הנשיא ג'ורג' וו. בוש ובית המלוכה הסעודי, ואילו הפעם זהו הקומיקאי נייתן פילדר ששם עצמו במרכז לצד יזמית הטק והעבריינית המורשעת אליזבת הולמס.
פה בערך נגמרות ההשוואות בין שתי הסרטים התיעודיים המצליחים. מור הוא ממזר לא קטן, חובב פרובוקציות, שאוהב להתריס כנגד פוליטיקאים רבי-עוצמה עם סרטים רוויי-סרקזם. ב"פרנהייט 9/11" הוא הציג תחקיר מעמיק ומפורט על קשרי הנשיא בוש עם בית המלוכה הסעודי ומשפחת בן-לאדן ערב הפיגוע במגדלי התאומים - תיאוריית קונספירציה על פי הבית הלבן. היצירה רוויית-הפוליטיקה, שאותה מלווה הקולנוען בדבריו מתחילתה ועד סופה, זכתה בפרס דקל הזהב בקאן ב-2004, ולאחר יציאתה בבתי הקולנוע בארצות הברית בקיץ - השתרבבה לשיח הציבורי לקראת הבחירות לנשיאות. אומנם בסופו של דבר בוש זכה באמון המצביעים וחזר לכהונה שנייה, אבל הבמאי זכה בתהילת עולם ובוחטה לא קטנה מהקהל. לעומת זאת, בדוקו של פילדר אין שום עניין מהותי לציבור. חלק לא קטן ממנו מכיר את היוצר מהפקותיו הטלוויזיוניות המצליחות, כמו "נייתן בשבילך", "החזרה" ו"הקללה", יותר מאת מושא הסרט שלו.
במובנים רבים, You Can See Everything מזכיר יותר להיט דוקו אחר שיצא מוקדם יותר השנה, "מלאניה", שבה ליווה ברט ראטנר את מלאניה טראמפ בשבועות שלפני שובה לבית הלבן בעקבות בעלה שניצח בבחירות 2024. ואילו פילדר מתעד מקרוב את אליזבת הולמס בשבועות אחרונים של חופש לפני כניסה לכלא לצורך ריצוי עונש מאסר של 11 שנים. שני הסרטים סובבים סביב נשים מפורסמות, עם תהודה תקשורתית אדירה, ומתיימרים לספק הצצה אינטימית לחייהן, מה שמושך המון תשומת לב. אולם בעוד שראטנר מקדיש את כל כולו לדיוקן נוצץ ומטוהר של מלאניה, שאותה הוזמן לסקר באופן חיובי ותחת פיקוחם של המפיקים, פילדר כאמור דוחף את עצמו להתרחשות באופן יזום מול המצלמה בעודו מנסה לפצח את הדמות האניגמטית שמולו ולענות על השאלה: האם מדובר בנוכלת ערמומית המיומנת באמנות השקר והמניפולציה, או שהיא בכלל קורבן חוף מפשע של חורשי רעתה הזדוניים שניצלו את תמימותה?
פענוח התעלומה סביב הולמס הוא הקו המנחה של הסרט, שפילדר והבמאי השותף לאנס אופנהיים נאחזים בו גם כשהסיפור מתפזר ומתפצל ועובר תפניות. יש לא מעט כאלה לאורך כמעט שלוש שעות. אבל לפעמים נדמה שהסיפור סביב היזמית המושמצת הוא רק תירוץ עבור פילדר להופיע על תקן גלאי אמת בשיחות שלו עם הולמס, ובחיפוש אחר רגע מכריע של Gotcha שבו יתפוס אותה בשקר, ואולי אף יוציא ממנה הודאה בפשעים שעליהם עמדה לדין ונמצאה אשמה בהם - למרות שעמדה על כך שהיא חפה מפשע. המטרה הראשונית מתפוגגת בתוך קרב המוחות שמתגבש לאורך כמעט שלוש שעות ולוקח אותנו מחקירה של האמת, להשתעשעות אינטואיטיבית משהו וטעונה בקרינג' של פילדר שהוזמן לעמוד על טיבה של האישה המוזרה שמולו, ועל הדרך משתבלל לתוך המוזרות שלו. הקומיקאי עשה קריירה מהמחוות הביזאריות שלו. להגיד את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון, או סתם הבעת פנים סתומה. יש הרבה מזה בסרט.
You Can See Everything יוצא לדרך עם מטרה ברורה מראש, אך הוא מסתיים באופן שונה לחלוטין, לא צפוי, מאיך שהוא מתחיל. פילדר מבלה עם הולמס ובן זוגה בילי אוונס את רגעי החופש האחרונים שנותרו להם יחדיו. בשלב זה הוא משמש על תקן זבוב על הקיר בבית החוף של השניים בסן דייגו. כזבוב על הקיר הוא אמור לתעד את השניים מהצד, להאזין לשיחותיהם ולהשקיף עליהם כשהם אוכלים, ישנים, ואפילו מתקלחים (אוונס מצולם כשהוא מתרחץ בעירום מלא). מהר מאוד מסתבר שמדובר בזבוב מעצבן במיוחד. אפשר להגיד קרצייה. בני הזוג מאפשרים לו למצוץ מהם מידע ופרטים עסיסיים מחייהם האישיים בראיונות ארעיים. הם מתחייבים בפניו לספר את האמת - והוא לכאורה לא צריך לעשות יותר מדי חוץ מלהקשיב לשניים כשהם מדברים, לשאול את השאלות הנכונות והלא נכונות, ולפעמים חודרניות. והעיקר לעשות פרצופים מעוררי-קרינג' והצחוקים שבאים בעקבותיהם.
כמו ב"האח הגדול", פילדר ואופנהיים מתיימרים לספק בידור מתוחכם לכאורה שנישא במהותו על התשוקות המציצניות שכולנו חולקים כבני אדם, אליטיסטים או לא. היוצר החטטן מפיק הנאה לצופים מבלי להרגיש תחושות אשם או נחיתות אינטלקטואלית, במיוחד כשאנחנו מבינים שהטפיל הוזמן מלכתחילה על ידי בני הזוג כדי לצלם אותם. בין אם כדי לאפשר לנאשמת לחלוק את גרסת האמת שלה עם העולם בכוחות עצמה, כפי שהם טוענים בתחילה, או שיש פה מניע נסתר בניסיון לתמרן את צוות ההפקה וחברת A24 שעומדת מאחוריה. האם הולמס משקרת שוב (היא טוענת שמעולם לא שיקרה), או שאולי זו בעיית התקשורת שלה שגורמת לה לעשות כן מתוך תפיסת מציאות מעוותת? ואולי בעצם שוב פעם מישהו מנצל את תמימותה. האם אהובה ואבי שני ילדיה מסתיר ממנה מידע חשוב לצרכיו האנוכיים האישיים, או שמע פילדר עצמו שמנסה להוציא ממנה מידע בדרכי עורמה כדי להשלים את הסרט כשידיו על העליונה?
קשה לפילדר ולנו להכריע בניסיון לעמוד על טיבה של הולמס, ובשלב מסויים נראה שהוא נואש מהניסיון לאבחן אותה כשקרנית, כשאת השאיפה להפללה מחליפות רגשות חמלה. אנחנו חווים אותה דרכו, והתפיסה שלנו אותה משתנה בהתאם לקרבה שלו אליה, וגם לפי הקו העלילתי המשני שמתגבש לו כשהבעל בילי הופך להיות יותר ויותר דומיננטי ונוטל לעצמו את ניהול ענייני המשפחה,ואף מנסה לכוון את הראיונות של פידלר בניגוד להסכמות. התהליך הזה תופס תאוצה כשהשהות המשותפת מסתיימת עם כניסתה של הולמס לכלא. התקשורת איתה מוגבלת עד לא קיימת, והכל עובר דרך בילי (ומפה ואילך ישנו *ספוילר* מסוים), מה שמאלץ את היוצרים לאלתר - והם עושים זאת באופן מקורי על ידי שחזורים דרמטיים של אינטראקציות המבוצעות על ידי השחקנית אמנדה סייפריד, שגילמה את הולמס בסדרה "עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס" (The Dropout). זוהי עוד תפנית בהסתעפות הסרט התיעודי שעובר לשלב הדוקו-דרמה שלו, אולי אפילו המוקומנטרי.
You Can See Everything הוא תמהיל של סגנונות שונים מתוך הקולנוע הדוקומנטרי, המוקומנטרי, תוכניות ריאליטי, פשע-אמיתי וביופיק, וכולם נקשרים יחדיו סביב פילדר, הולמס ואוונס - שלושה נרקיסיסטים מרוכזים בעצמם, שמנסים לתמרן את מי שמולם. כולל אתכם, הצופים. ואתם נהנים. כך לפחות מורים הנתונים המסחריים, הביקורות המשבחות בתקשורת וגם סתם חובבי קולנוע שחלקם קבעו שמדובר ביצירת מופת. הביצועים הקופתיים בהחלט מעידים על כך. ביחס לתחקיר המטלטל במסמך הפוליטי "פרנהייט 9/11", או להתפלשות המענגת באור הזרקורים ובחדרי-חדרים מפוארים ב"מלאניה". ב-You Can See Everything יש גם מזה וגם מזה, וגם מ"האח הגדול" ומעלי ג'י, בוראט, ושאר הדמויות הפיקטיביות של סשה ברון כהן.
אבל האם ההייפ מוצדק? האם זהו אחד מהסרטים התיעודים הטובים אי פעם, כפי שקבעו רבים? אם רציתם לגלות דבר מה על המציאות, לא ממש. אבל בימים אלה של מערבולות מידע ברשתות החברתיות, תיאוריות קונספירציה ועובדות אלטרנטיביות, נראה לעיתים שכל מה שנותר זה להתמסר לחוסר היכולת לדעת את האמת, ולעמימות שלה, ולפצות את עצמנו ברכילויות שאפשר להפיק ממנה. אם אי אפשר לזהות שקרים, אז אפשר לפחות ליהנות מהם כשהם מבדרים, או מופרכים, או מגוחכים. זו סיבה מספיק טובה להאמין להם. כקהל מהיציע, לא כשאנחנו פוגעים או נפגעים מחוץ למסך. זו אולי הסיבה שכל כך הרבה צופים נלהבים מ-You Can See Everything. אפשר לשער שמשקיעי ת'ראנוס שנעקצו על ידי הולמס, קצת פחות. הקולנוענים התיעודיים המסורתיים פועלים לרוב כדי לחשוף את עוולות העולם הזה. לא פילדר, הוא מתבונן במבט חודר לעיני הולמס לא כדי לגרום לה למצמץ, אלא כדי להעלות חיוך של מבוכה אצלכם.