הפיתוי של גרייסי - חלק רביעי
בלעדי למנויי ידיעות+: שלושה דורות של נשים מגלות סודות אפלים ואהבה אבודה כשהן יוצאות לטוסקנה יחד - האם קסם איטליה יפתח את הלב שגרייסי סגרה לפני 40 שנה? ספר רומנטי ומרגש שמוגש בהמשכים, חלק נוסף מדי יום
לקריאת הפרקים הקודמים:
הפיתוי של גרייסי - חלק ראשון
הפיתוי של גרייסי - חלק שני
הפיתוי של גרייסי - חלק שלישי
-פרק 7-
איטליה, 1955
אם גרייסי חשבה שמחכים לה חיי זוהר באיטליה, היא הועמדה עד מהרה על טעותה. לא היה שום דבר זוהר בלמידה אצל רוטגר, והוא העביד אותה קשה מאוד. היה לה הרבה מה ללמוד, ובהתחלה עסק רוב הלימוד בהיסטוריה של האמנות, מימי יוון העתיקה ואילך. רוטגר נתן לה ספרים, והיא ישבה לקרוא אותם ליד שולחן כתיבה באחת מפינות הסטודיו. רוטגר בחן אותה על כל ספר וספר. הוא היה מורה קשוח. גרייסי למדה עד מהרה שהאיש בעל העיניים הטובות והמנצנצות היה למעשה אדם בעל סטנדרטים גבוהים וציפיות גבוהות, אדם שלא היה מוכן להתפשר על פחות ממצוינות.
בלונדון, גרייסי לא קיבלה השראה רבה בבית הספר ולא הרגישה חכמה במיוחד. אבל כאן היא נוכחה לדעת שהיא חכמה מכפי שסברה. היא ספגה את ההיסטוריה של האמנות בקלות מפתיעה, וסקרנותה ומשיכתה לתחום גברו בהדרגה עם הלמידה. היא תמיד אהבה לצייר, אבל הכלים שעמדו לרשותה בבית היו פחותים באופן משמעותי מאלה שעמדו לרשותה בסטודיו של דוד הנס. בחדר החמים, לאור המנורות העז, לצלילי היונים ההומות על הגג, היא העתיקה ציורים בזמן שרוטגר עמל על שיקומם של ציורים אחרים. היא נהנתה מתחושת העשייה, מהשקט, מהשלווה ומהסיפוק שבהשבעת רצונו של המורה שלה.
הנס עקב אחר התקדמותה מקרוב. כשהוא דיבר עם רוטגר זה היה לא פעם בהולנדית, אבל גם אם גרייסי לא הבינה את השפה, היא ידעה לפי הבעות פניו אם הוא מרוצה. הוא היה מחייך חיוך מיוחד מאוד שרומם את נפשה יותר מכל דבר אחר. הוא בחן את עבודתה בעין ביקורתית, החזיק את ציוריה מול האור, בדק כל משיכת מכחול בזכוכית מגדלת. היא הרגישה שקיים מתחת לפני השטח דבר מה נוסף שמעורר בו עניין, שהוא רואה פוטנציאל כלשהו שהיא אינה יודעת מהו ונחוש להגשימו למטרותיו שלו. גרייסי עבדה קשה כדי לזכות באישורו. היא רצתה להיות משקמת יצירות טובה כמו רוטגר. היא לא רצתה שדודה יתחרט על החלטתו להביאה לאיטליה. אז היא השקיעה את כל מרצה בעבודה, ושבחיו היו גמולה.
כשהנס לא היה בסטודיו שלו - והוא שהה שם לפעמים שבועות שלמים ברצף ויצא רק לצורך אכילה ושינה - הוא הסתובב בעולם. בכל פעם שחזר הוא הביא ציורים חדשים לשחזור ולשיקום או למכירה. גרייסי אהבה להתבונן ביצירות האמנות שהוא מצא, והן תמיד לוו בסיפור מעניין. פה אלמנה קשישה שלא ידעה שיש לה יצירת מופת בבית, שם צעיר שנקלע לקשיים ונאלץ למכור שכיות חמדה שהיו במשך דורות במשפחה כדי להדוף את הנושים. ציור לא יקר שנמצא במכירה כפרית קטנה ושוקם בידיו של רוטגר התגלה כיצירה של אמן ידוע. דוד הנס ורוטגר סיפרו תמיד סיפורים נפלאים ועשירים בפרטים, וגרייסי אהבה להאזין להם. רוטגר היה מניד את ראשו ומכריז שהנס הולינגסוורת בורך במגע הזהב של מידאס.
בראשית ימיה של גרייסי בלָה קוֹלוֹמְבָּה, כך נקרא הבית, היא חקרה בהנאה רבה את הגנים הסובבים אותו ואת הסביבה הכפרית. היא למדה שמאחורי החומה המקיפה את הווילה של הנס מתגורר רוטגר בבית קטן וציורי, בין שיחי הרדוף ורודים. היו שדות משתפלים של חלקות חקלאיות, גידולים ששינו את צבעם לזהב באוגוסט, גפנים שהניבו ענבים בספטמבר, מטעי זיתים שנתנו את פירותיהם בנובמבר. בעיני גרייסי, שעד אז מעולם לא היתה מחוץ לעיר, היתה טוסקנה הכפרית כמו גן עדן עלי אדמות. החירות שזכתה בה היתה משכרת, היופי מהפנט. היא התגעגעה לאמה ולסבתה והופתעה לגלות שמפעם לפעם גם לג'וזף, אבל ידעה להעריך את המזל שנפל בחלקה והאמינה שאם תיכנע לגעגועיה יהיה בכך משום עלבון כלפי דוד הנס, שהעניק לה חיים מיוחדים ואקזוטיים כאלה.
היא כתבה למשפחתה בכל שבוע ובמכתביה תיארה את חייה בפרוטרוט, בידיעה שאמה תקרא אותם בקול בארוחת הערב בדיוק כפי שנהגה לעשות במכתביו של הנס. גרייסי ידעה שמכתביה יסבו הנאה רבה לאמה ולסבתה ויעוררו את קנאתו של ג'וזף, מה ששימח אותה במיוחד. הנס קנה לה שמלות יפות בפריז וברומא ופינק אותה כמו הבת שמעולם לא היתה לו. היא תהתה בינה לבינה מדוע לא התחתן מעולם, כי היתה בטוחה שיהיה בעל ואב אוהב, אבל זה לא היה נושא שהרגישה שהיא יכולה להעלות. הכבוד הרב שרחשה לו לא אפשר לה לשאול אותו שאלות אישיות.
ככל שעבר הזמן כך גבר ביטחונה העצמי של גרייסי. היא הלכה ברגל מרחק שני קילומטרים וחצי לעיירה הקטנה, שם בתים מאבן טוסקנה נבנו למרגלות גבעה שבראשה טירה מרשימה. הרחובות היו מרוצפים אבן, הבתים היו עתיקים עם תריסי עץ ולידם עציצי גרניום אדומים, פה ושם היתה גדר אבן מקושטת בשיחי בוגנוויליה והרדוף. היו שם כמה חנויות בסיסיות, אטליז, מאפייה, חנות ירקות ופירות שמכרה גם פסטה ועוגיות, כמה בתי קפה ואת כנסיית מריה מָדָלֵנָה שבה התכנסה הקהילה כולה באדיקות מדי שבוע בשבוע. היו גם שתי מסעדות פשוטות ופונדק. בפעם הראשונה שגרייסי הגיעה לעיירה נעצו בה המקומיים מבטים מהסוג ששמור לחייזרים. היא היתה נבוכה כל כך, עד שרק כעבור כמה שבועות אזרה אומץ לבוא שוב, והפעם בלוויית רוטגר. ההולנדי הסביר לה שהקהילה שלהם קטנה ושכל פרצוף חדש מעורר סקרנות, במיוחד ילדה לבדה שנוחתת עליהם פתאום כבמטה קסם. אבל עד מהרה היא הלכה העירה ללא פחד, וכשימי הקיץ החלו להתקצר והסתיו הבשיל את הענבים התלויים על הגפנים, השתפרה האיטלקית שלה והיא התחילה לדבר עם אנשים. כעבור זמן לא רב כבר הכירו אותה כולם בשמה והחשיבו אותה לחלק מהכלבים והחתולים העזובים ששוטטו ברחובות, רק פחות רזה ומוזנחת.
הנס ורוטגר דיברו איטלקית שוטפת, אבל לא טרחו ללמד אותה. היא למדה את השפה מפיה של גאיה, הצעירה יפת העיניים שעבדה ובישלה בווילה. שערה החום והמבריק של גאיה היה קלוע לצמה עבה שהשתלשלה עד מותניה. גרייסי נהנתה מהערבים הארוכים שבהם הנס לא היה בבית ושתיהן ישבו בחוץ מתחת לפגודה, באוויר הלילה העשיר והמבושם. הן דיברו על החיים, גרייסי באיטלקית מגומגמת וגאיה מתקנת אותה בעדינות, אישה וילדה שרקמו ידידות לא צפויה. לולא גאיה אולי היתה גרייסי בודדה.
משפחתה של גאיה התגוררה לא רחוק משם. אביה עבד בחווה שלו ואמה גידלה את ששת ילדיהם האחרים, אבל גאיה גרה בחדר קטן בקומה העליונה של הווילה בחמש השנים האחרונות. גרייסי הופתעה לגלות שהיא התחילה לעבוד אצל הנס כשהיתה בגיל של גרייסי עכשיו.
כשמלאו לגרייסי שש עשרה היא התחילה לצאת לעיירה בערבים עם גאיה. הן רכבו על אופניים בשביל המתפתל במעלה הגבעה, וגאיה הכירה לה את כל חבריה. בהדרגה הפכה גרייסי לחלק בלתי נפרד מחבורה צוהלת ורעשנית של צעירים שבילו בערבים בפיאצה, בפלרטוטים וברכילויות. ושם היא שמעה לראשונה על הרוזן טַנְקְרֵדִי בָּסָנֵלִי.
קסטלו מונטפוסקו משלה בעיר לא רק בשל מיקומה הגיאוגרפי על ראש הגבעה, אלא גם כי רבים מהמקומיים עבדו בשטחה. גרייסי למדה שהרוזנת, שהיתה אלמנה, היא אישה יצירתית וראוותנית המתגוררת ברומא בחודשי החורף ובכל קיץ שבה לטירה, שהיתה מתנת חתונה מאביה העשיר, הרוזן גַייטָנוֹ מונטפוסקו. היא אוהבת לארח ביד רחבה, ולדברי דונאטו פאברי, שעבד בצוות הגינון של הטירה עם אביו, יש לה מאהבים על ימין ועל שמאל, בלי שום בושה. בכל שנה גבר אחר, אבל כולם פחות או יותר אותו דבר. הם עשירים, מגיעים במכוניות נוצצות ומהלכים כטווסים במרפסות הטירה בבגדיהם היקרים ובשעוני הזהב הנוצצים שלהם. דונאטו סיפר לגרייסי שלרוזנת אין שום בעיה להתנשק עם הגברים האלה לעיני עובדיה ושהוא ראה אותה, לא פעם ולא פעמיים, בעיצומה של התגפפות סוערת בביתן שליד מגרש הטניס.
סקרנותה של גרייסי גברה ככל שהיא שמעה יותר על הרוזנת החזקה. היא נשמעה לה כמו אישה זוהרת וחופשייה, והיא העריצה את העצמאות שבה חיה הרוזנת את חייה. מניסיונה של גרייסי, אישה לא היתה שווה דבר בלי בעל. אמה היתה דוגמה לכך, אבל הרוזנת היתה סמכות ריבונית שדומה כי דאגה להשביע את רצונה שלה ולא של אף אחד אחר, ולפי הרכילויות לא היתה לה כל כוונה להתחתן שוב. דמיאנה קונטי, שעבדה כמשרתת בטירה והיתה חברה טובה של גאיה, אמרה לגרייסי שאביה של הרוזנת הוא אספן אמנות מושבע ועשיר כל כך, עד שזהב זורם בדמו. אבל בנה של הרוזנת, טנקרדי, כילה בקצב מהיר את ירושתו. פניה של דמיאנה האירו כשדיברה עליו. הוא היה יפה תואר ומרשים בהופעתו, ושמו הלך לפניו כרודף שמלות וחובב מסיבות. הוא הרעיד את רחובות העיירה במכונית הספורט שלו וכל הראשים הופנו אליו. לדבריה של דמיאנה, נשים רצו לשכב עם טנקרדי וגברים רצו להיות טנקרדי. גרייסי השתוקקה לחזות במו עיניה ברוזן הסוער והמסעיר.
גרייסי היתה מודעת לכך שהיא לא יפהפייה כמו גאיה או דמיאנה. היא לא חשבה שגברים יגלו בה עניין, אפילו גברים איטלקים שאהבו לפלרטט. בגיל שש עשרה היא כבר היתה אישה, אבל לא הקרינה מיניות כמו הנשים האיטלקיות. צעדיה לא היו גמישים ומפתים, וחיוכה לא הבטיח דבר לאיש. היא לא האמינה שהיא יפה ולכן לא משכה תשומת לב. היא היתה ביישנית, מאופקת וזהירה. היא יישמה בחייה את אותה תשומת לב לפרטים ששירתה אותה היטב בעבודתה, ותכונה זו העניקה לה עין חדה במיוחד. היא ראתה כל מה שהתרחש בסביבתה, מכף רגלו של דונאטו המשתובבת עם רגלה של גאיה מתחת לשולחן ועד המבטים שהוא שולח לדמיאנה בו בזמן. היא חשה בניצני רומן בחבורה עוד לפני שהוא פרח וקלטה באינטואיציה את הסוף המר עם תחילת דעיכתו. היא ידעה שהבחורים הצעירים שמפלרטטים איתה אינם מאוהבים בה אלא חדורי תאווה ולא הלכה שולל אחריהם. היא לא ידעה איך היא יודעת את כל זה. היא היתה צעירה ולא מנוסה, אבל משום מה הצליחה לראות את האמת מאחורי החזות. אולי הם היו מגושמים בניסיונותיהם, אולי כוונותיהם לא הוסוו היטב במבטי הזימה שלהם ואולי היא פשוט ידעה שכאשר הם אומרים לה שהיא יפה הם משקרים, כי היא ידעה שלא. היא כמהה להיות יפה, אבל הטבע לא חנן אותה ביופי. הטבע בירך אותה במשהו אחר, בהילת מסתורין מפתה, אבל את זה גרייסי לא ידעה. דוד הנס ראה את זה. הוא זיהה בה את התכונה הזאת כבר כשהיתה קטנה, כי היא ירשה אותה ממנו. המסתורין היה אחד מגורמי המפתח הדרושים לתפקיד המסוים מאוד שהוא ייעד לה.
שלוש שנים עברו עד שרוטגר הרשה לה להתחיל לשקם ציורים בעצמה. היא למדה איך לחקור את היצירה, איך לתארך אותה ואיך לקבוע המקום שבו צוירה, לקרוא את מה שהיה אמור להיות בה אך אבד עקב נזקים, עקב גיל היצירה או עקב תיקונים שנעשו בה. היא רכשה מיומנות בהסרת שכבות צבע שדהו, בתיקון קרעים, בשחזור ציור לכדי פרשנות מצבו המקורי בעזרת חומרים וטכניקות שעמדו לרשותו של האמן בזמן אמת. היא למדה להיות בלשית כמו שרוטגר אמר, אם כי הידע שלה לא התקרב אפילו לזה של ההולנדי - את זה היא תוכל לרכוש רק עם הניסיון. וכאשר הספרים על המדפים לא הצליחו לספק לה את המידע הדרוש כדי לנתח נכון ציור כלשהו, היא נאלצה להתייעץ עם רוטגר. אבל באופן כללי הוא נתן לה חירות לעבוד באופן עצמאי. "רק מתוך החופש אפשר לצמוח," אמר לה והניח לה ללמוד בעצמה.
כעבור חמש שנים היה הנס מרוצה מהתקדמותה ומהעניין האמיתי שפיתחה במיומנות השחזור. "הפגַנְתְ סבלנות, אינטליגנציה ומיומנות," הוא אמר לה יום אחד אחרי שחזר מפריז עם ארגז מלא ציורים, מסגרות ישנות ובדי ציור. הוא עמד מאחוריה בזמן שעמלה על כן הציור שלה וצפה בעבודתה בעניין. "אני חושב שהגיע הזמן," אמר.
רוטגר זרק עוד קיסם עטוף צמר גפן לפח האשפה ונעמד. "חיכיתי שתגיד את זה, הנס. גם אני מאמין שהיא מוכנה."
גרייסי הסירה את הזכוכית המגדלת מעינה והביטה בהם בסקרנות. "מוכנה למה, דוד הנס?" היא שאלה.
"בואי איתי," הוא אמר. הוא הכניס את ידו לכיסו והוציא את המפתח לסטודיו שלו. לבה של גרייסי האיץ את פעימותיו. היא רצתה לדעת מה יש מאחורי הדלת הזאת מהרגע שרוטגר אמר לה שאסור להיכנס לשם.
הנס הכניס את המפתח לחור המנעול וסובב אותו ימינה. הוא פתח את הדלת ונכנס לחדר. "בואי," אמר לגרייסי, שעמדה בהיסוס בפתח. "מעכשיו גם את תהיי שותפה לסוד."
גרייסי הביטה סביבה וציפתה לראות משהו מיוחד. מה שראתה היה סטודיו רגיל של אמן. אבל זה כשלעצמו הפתיע אותה, כי היא ידעה במה שונה סטודיו של משחזר מזה של צייר, וזה היה ללא ספק מקום עבודתו של צייר. ציורים נשענו בערימות על הקירות, בדים מגולגלים היו תחובים במדפים מיוחדים, היו כונניות עמוסות ספרים ומדפים שעליהם פיגמנטים בצנצנות זכוכית קטנות, מכחולים וצבעים. כני ציור עמדו מוכנים לשימוש, ובכל מקום היו ראיות לעמלו של הנס. צבע הכתים את הקורות, את הרצפה ואת הרהיטים. באוויר עמד ריח של צבעי שמן, זרעי פשתן, טרפנטין ועץ - הריחות הרגילים של כל סטודיו. דוד הנס לא עסק בשיקום יצירות אמנות במקום הזה. הוא צייר אותן בעצמו.
אחרי שגם רוטגר נכנס סגר הנס את הדלת ונעל אותה מבפנים. בפעם הראשונה בחייה גרייסי פחדה. מה היה כל כך סודי שהוא חייב לנעול את הדלת אפילו כששלושתם בפנים? היא הביטה בדודה, והוא כנראה ראה את בהלתה כי מיהר להרגיע אותה. "אל תפחדי, יקירתי," הוא אמר. "את עומדת להצטרף למועדון אקסקלוסיבי ביותר. אני יודע שאני יכול לסמוך עלייך. את כמו בת בשבילי, בשר מבשרי. ואסור לך לדבר עם אף אחד על מה שאת עומדת לעשות, את מבינה?" גרייסי הנהנה, ומוחה עסק בהשערות קדחתניות באשר לטיבו של הדבר שהיא עומדת לעשות.
"בואי," אמר. הוא כיוון אותה לציור גדול במסגרת מוזהבת ישנה שנשען על הקיר. "מה דעתך על זה?" שאל. גרייסי בחנה את הציור. היה ברור למדי שמדובר ביצירה של מאטיס. היא התרגשה לראות ציור מפורסם מקרוב כל כך. "מה את אומרת? אם את מבינה באמנות את אמורה לדעת את זה," אמר הנס.
"זה מאטיס." גרייסי משכה בכתפיה. כל ילד היה יודע את זה, היא חשבה. "אבל אני לא יכולה להעמיד פנים שראיתי את היצירה המסוימת הזאת בעבר."
הדוד צחק, מאושר מתשובתה. "זה לא מאטיס," הוא אמר, והיתה נימה של ניצחון בשמו של האמן על לשונו. "זה הנס הולינגסוורת."
"אתה גאון, הנס," אמר רוטגר, שמן הסתם גם הוא לא ראה את היצירה לפני כן.
"זה העתק מעולה," אמרה גרייסי בהתפעלות ובהקלה. אם הדוד שלה רוצה שהיא תעתיק ציורים, אין מה לדאוג. היא היתה טובה מאוד בהעתקות. מאז ומעולם.
"כן, יקרה שלי," אמר הדוד הנס. "זה באמת העתק מעולה. אבל זה יותר מזה, גרייסי. זה זיוף מעולה."
גרייסי הרגישה שהאוויר חדל לנוע סביבה. בטנה התכווצה שוב בפאניקה. עכשיו הבינה מדוע נעל את הדלת, מדוע לא הרשה לאף אחד להיכנס, מדוע החדר הזה היה מחוץ לתחום עבור כולם. דוד הנס צייר זיופים ומכר אותם, וזה מה שהוא רצה שגרייסי תעשה מעכשיו. היא הביטה בו באימה. "אבל אתה יכול לשבת בכלא על זה, דוד הנס," היא הזדעזעה.
"אני יכול, אבל זה לא יקרה. אני עושה את זה כבר עשרים שנה. אין סיבה שמישהו יתפוס אותי עכשיו."
"ואתה רוצה שאני..." גרייסי לא היתה מסוגלת להגיד את המילה.
"כן, את תזייפי ציורים ואני אלמד אותך איך לעשות את זה. רוטגר הכין אותך, אבל עכשיו אני אוביל אותך לשלב הבא." הוא קלט את חרדתה של אחייניתו ושינה את טון הדיבור, כפי שעשה באותו יום במטבח כאשר אחותו גריט ניסתה להניא אותו מהרעיון לקחת את בתה לאיטליה. "יש לך פוטנציאל להיות מעולה, גרייסי. זיהיתי את התכונה הזאת בך ובגללה הבאתי אותך הנה. ראיתי אצלך את הכישרון והטמפרמנט להיות זייפנית מומחית. מי יודע, אולי יום אחד תרוויחי יותר כסף ממני."
"אבל אני לא יכולה," היא אמרה בקול קטנטן. "כלומר, זה לא חוקי."
החיוך שעלה על פניו של הנס היה החיוך הרגוע והמחושב שהוא הפעיל בכל פעם שרצה לתמרן מישהו לעשות משהו. "את רוצה לטייל בעולם, גרייסי? את רוצה לפגוש את המוחות הכי יצירתיים והכי מרתקים? את רוצה לחיות בעולם מסעיר ועשיר? ברור שאת רוצה, כי את כמוני, גרייסי. אנחנו אותו דבר. אני הייתי פעם ילד בבית כמו שלך, בלי כסף ובלי סיכוי, אבל ידעתי לצייר. ציירתי טוב והיו לי שאיפות. חילצתי את עצמי מהעוני והרווחתי הון. עכשיו חילצתי אותך מחיים של עבודת פרך וקשיים, מהחיים שהיו לך אם לא הייתי מביא אותך לכאן ונותן לך את ההשכלה הטובה ביותר שכסף לא יכול לרכוש. לא, כסף לא יכול לקנות את הידע שרוטגר העניק לך, כי לרוטגר אין מחיר. את מבינה? נתתי לך משהו מעבר לערך כספי, כמו שהבטחתי לאמא שלך. אנחנו נעבוד יחד, את ואני, ואת תעזרי לי להמשיך לבנות את האימפריה שלי."
"אבל אני עלולה ללכת לכלא אם יתפסו אותי?"
הוא משך בכתפיו וצחק כאילו עצם הרעיון היה הזוי. "לא יתפסו אותך."
"אני לא יכולה פשוט להמשיך לשחזר יצירות ולעבוד עם רוטגר?" היא הביטה ברוטגר בניסיון לגייס תמיכה, אבל הוא הניד את ראשו בפנים רציניות. הוא ידע מההתחלה מה היתה תוכניתו של הנס. הוא מילא תפקיד מפתח בהוצאתה אל הפועל.
"את יכולה לעשות הרבה יותר מזה," הוא אמר.
"אני מפחדת."
הנס הניח יד חזקה על כתפה, והיא הרגישה את משקלה עד מעמקי בטנה. "נתתי לך קורת גג, השכלה אפילו מעבר לחלומותיהם הפרועים ביותר של האמנים הדגולים ביותר, קניתי לך בגדים ומזון, דאגתי לכל מה שאת צריכה. לא עשיתי מספיק?" גרייסי הביטה בו במבוכה עמוקה. דוד הנס השפיל את מבטו. הוא משך בכתפיו בתבוסה והסיר את ידו. "אולי סתם שגיתי באשליות כשהאמנתי שהצלחתי למלא את מקומו של אביך בחייך, או שאולי את יודעת רק לקחת ולא יודעת כלום על הכרת תודה "
"לא, אתה נתת לי כל כך הרבה." גרייסי קטעה אותו, להוטה להוכיח את הערכתה. "יותר מכל מה שילדה כמוני היתה יכולה לאחל לעצמה אי פעם."
"יופי, אז יש בינינו הבנה," אמר הנס. גרייסי הנהנה. היא הבינה עכשיו שלעולם לא תוכל לסרב לדודה. עכשיו כשעמדה מולו כעכבר לפני נחש, ידעה שאם יבקש ממנה לכרות את זרועה הימנית, היא תציע לו גם את השמאלית. איך תוכל לסרב לו אחרי כל מה שעשה למענה? הוא בשבילה יותר מדוד, הוא האב שמעולם לא היה לה, והיא אוהבת אותו. בכל מקרה, מה האלטרנטיבה? היא לא רצתה לחזור לקמדן, לחיים של עוני ועבודת פרך. היא התרוממה מעל כל אלה וזכתה להזדמנויות חדשות. היא לא רצתה להביט לאחור.
"אם אתה באמת יכול ללמד אותי לזייף ציור ברמה שתוליך שולל את עולם האמנות, אני התלמידה החרוצה שלך," אמרה, והחיוך ששינה את כל פניו של הנס המיס את פחדיה ואת הרעיון המחריד של ביצוע פשע.
"אז יש לנו עבודה," הוא אמר, ורוטגר הנהן בהסכמה.
"סיימת את בית הספר של רוטגר," אמר רוטגר בחיוך אירוני. "עכשיו את מתחילה את לימודייך בבית הספר הגבוה של הוליגנסוורת. אני את עבודתי סיימתי."
"אני אתגעגע לשיעורים שלך," היא אמרה, והזקן טפח על זרועה בחיבה.
"העצה האחרונה שלי אלייך היא לזכור שתמיד יש מה ללמוד. בכל פעם שתחשבי שאת כבר יודעת הכול, תגלי אופק חדש. אל תשכחי את זה," אמר.
וכך, בהדרכתו של אמן מיומן ופיקח למדה גרייסי לצייר במטרה לרמות. היא לא חשבה על ההשלכות שעלולות להיות לכך במקרה שתיתפס. היא היתה צעירה ופוחזת ובטחה בדודה. והדבר המלהיב ביותר בכל הסיפור היה לגלות עד כמה היא טובה במלאכה החדשה שרכשה.
זיוף יצירות אמנות לא היה הסוד היחיד שהנס ביקש מגרייסי לשמור. השני היה סוד שלעולם לא היה בוחר לבקש ממנה לשמור ובהחלט לא היה נושא שרצה לדבר עליו. אבל לילות אחדים אחרי שסיפר לגרייסי על מקצועו האמיתי תקף אותה רעב פתאומי באמצע הלילה, והיא החליטה לרדת בשקט למטבח למצוא משהו לאכול. היא לא רצתה לחכות עד הבוקר, וממילא ההתרגשות הדירה שינה מעיניה. העולם נפתח לפניה והתמלא באינסוף אפשרויות. היא ירדה על קצות אצבעותיה במדרגות העץ והמשיכה ללכת על מרצפות האבן. האורלוגין הישן הרעיש בתקתוקיו. כשהתקרבה למטבח היתה לה הרגשה שיש שם מישהו. היא לא שמעה את ההתרוצצויות הרגילות של רגלי עכברים בפינות, אלא נשימות מהירות וקצרות. האורות לא דלקו, אבל אור הירח האיר מהחלון והציף את הווילה בזוהר כסוף מוזר. היא תהתה מה יכול להשמיע קולות התנשפות כאלה.
היא נכנסה יחפה, בצעדים קטנים. ושם, בחלוק, בגבו אל הקיר, עמד הדוד הנס. מולו כרע על ברכיו גוּאִידוֹ וָאני, אחד המשרתים. גרייסי נעצה עיניים המומות בהנס. עיניו היו עצומות ופיו פתוח והוא התנשף כמו כלב. זיעה נצצה על מצחו ועל אפו והוורידים בצווארו בלטו. ראשו של גואידו ואני זז, אבל גרייסי לא ידעה מה הוא עושה. היא כן ידעה שזה משהו שלא אמור להתרחש לעיני עדים. וברגע שקלטה שהיא תפסה את דודה עושה מעשה אסור ולא מקובל, הוא פקח את עיניו. מבטו נתקל בה, ובפעם הראשונה בחייה היא ראתה אימה בעיניו הבולטות והנוצצות. גרייסי היתה משותקת מבהלה. המבט ביניהם נמשך רגע ארוך מאוד. גואידו המשיך בלי לשים לב. ואז גרייסי הצליחה להניע את רגליה ולברוח.
כמה היתה רוצה לחזור בזמן ולא לראות אותו. כמה שנאה את התמונות שרצו במוחה בכל פעם שעצמה את עיניה. ובכל זאת, למחרת בבוקר, כאשר הדוד הנס הופיע תחת עץ התאנה לארוחת הבוקר, זה היה כאילו דבר לא אירע. הוא ידע, והיא ידעה, שסודו שמור עמה.
-פרק 8-
הפעם הראשונה שגרייסי ראתה במו עיניה את הרוזן טנקרדי בסנלי היתה בקיץ 1961. כל תושבי העיירה התקהלו ברחובות לרגל חתונתה של אחותו של טנקרדי, קוֹסְטַנְצָה. היא נישאה לאוסטרי עשיר בכנסייה המקומית מריה מדלנה, בעלת מגדל הפעמון הגבוה והשער המפואר, שחלשה על פיאצה דלה קיֵיזָה במשך מאות שנים.
היום היה יפהפה. שדות האביב הירוקים שינו את צבעם לגוני זהב רכים, והאוויר היה רווי ניחוחות פרחוניים של יסמין וורדים. השמש האירה בעוז במרכז השמים הכחולים, וציפורים דאו ברוח הקלה. פרחי גרניום אדומים זהרו על אדני החלונות, וענפי בוגנוויליה סגולים רפרפו על חומות האבן העתיקות כפרפרים אקזוטיים. גרייסי היתה באיטליה כבר שש שנים. היא ביקרה את משפחתה רק פעם אחת מאז, והכול היה ילדותי ומעצבן כל כך, עד שחיכתה בכיליון עיניים לחזור לאיטליה. עכשיו, לבושה בשמלה לבנה יפה שהנס הביא לה מוונציה, היא עמדה לצד גאיה ודמיאנה לראות את האורחים המגיעים במיטב מחלצותיהם והרגישה שייכת למקום הזה לא פחות מהן.
דמיאנה, שהיתה ידועה בעינה הצרה כלפי המין הנשי, נהנתה למתוח ביקורת על לבושן של הנשים שחצו את הפיאצה המרוצפת בדרכן לכנסיית מריה מדלנה. "חבל שהיא בחרה את הצבע הזה," אמרה על אישה שלבשה שמלה כתומה. "זה צבע אכזרי שמחוויר אותה. והנעליים האלה," פלטה בנחרת בוז על אישה אחרת. "היא אישה צעירה, לא סבתא!" אבל גאיה וגרייסי חשבו שהשמלה הכתומה זוהרת ושהנעליים אלגנטיות ביותר וצחקו מהבחנותיה של דמיאנה, שנאמרו, כך שיערו, בעיקר כדי לשעשע אותן.
גרייסי בקושי יכלה לעמוד בשקט מרוב התרגשות. לאורך השנה התקיימו פסטיבלים, טקסים מרהיבים, מסיבות וחתונות שתמיד היה נעים לצפות בהם, אבל גרייסי מעודה לא חוותה אירוע מרגש ומלהיב כמו חתונת מונטפוסקו. היא היתה דומה לחתונה מלכותית, וגרייסי ידעה שדמיאנה נרגשת לא פחות מכולם למרות תחביבה למתוח ביקורת.
אחרי האורחים הגיעו משפחות החתן והכלה, שהובאו עד לפתח הכנסייה בכרכרות רתומות לסוסים לבנים. הכרכרות העתיקות, שדמיאנה אמרה לגרייסי שהיו במשפחה זה מאות שנים, קושטו בפרחים רבים כל כך, עד שכמעט לא היה אפשר לראות את האנשים היושבים בתוכן.
לפתע תפסה גאיה את זרועה של גרייסי בהתרגשות. "הנה הוא!" היא קראה בדיוק כשגל של מחיאות כפיים עלה. גרייסי לא היתה צריכה לשאול מיהו. הוא בלט בין כל בני משפחתו ביופיו הזוהר. הוא היה גבוה ובעל כתפיים רחבות, ושערו הכהה הגלי רקד מעט עם כל צעד שלו. פניו היו רחבות ונאות, וכשחייך אל הקהל הרגישה גרייסי זרם פתאומי שכאילו כוון היישר ללבה. "איזה חתיך..." נאנחה דמיאנה. "איזה כיף לבחורה שתזכה בו בסוף." גרייסי לא אמרה דבר, רק המשיכה להביט בו בשפתיים פשוקות ולא גרעה ממנו את מבטה אפילו לרגע.
הרוזן בסנלי פנה אל הכרכרה והוריד ממנה ילדה קטנה. היא היתה כבת שתים עשרה, אבל גרייסי חלמה להיות במקומה, בזרועותיו, מחייכת אליו, אומרת לו משהו שהוא מגיב אליו בצחוק קצר ומלא חיבה. הוא אחז בידה והם עלו יחד במדרגות לעבר הסדרנים שעמדו משני צדי הדלתות הגדולות של הכנסייה. הרוזן בסנלי לבש חליפה אפורה זהה לחליפות שלבשו שאר הגברים, אבל שלו היתה מדויקת יותר במותניים ומחויטת יותר בכתפיים. אולי זה היה רק בגלל ההליכה שלו, אבל בעיניה של גרייסי הוא נראה שייך לזן נעלה של גברים. כהרף עין הוא נבלע באפלולית הכנסייה ונעלם. היא חיכתה בקוצר רוח לתום הטקס, לראות אותו שוב בצאתו.
כעבור עשר דקות הגיעה הכלה עם נערותיה בשמלות לבנות. בשערן הארוך היו פרחים לבנים קטנים ופנינים. גרייסי דמיינה אותן כלהקת ברבורים יפים, בשמלותיהן ובכרכורן סביב השובל הארוך של שמלת הכלה. מחיאות הכפיים הגיעו שוב לשיא, והכלה חייכה במתיקות מאחורי ההינומה ונופפה לאנשים. "איזו משפחה יפה," אמרה גרייסי.
"יש להם הרבה מזל בחיים," אמרה גאיה.
"אני חושבת שהאף של הכלה טיפה מחודד מדי," אמרה דמיאנה, וגרייסי חייכה מלהיטותה למצוא פגם גם במקום שבאמת לא היה בו כזה.
"אני חושבת שרק נשים יפות רואות פגמים בנשים יפות אחרות," אמרה גרייסי.
"את אומרת שמפני שאת לא יפה את לא רואה את זה?" השיבה דמיאנה. ואז, כשהבינה שאולי פגעה ברגשותיה מיהרה להוסיף, "יש לך פנים חמודות, גרייסי, ועיניים יפהפיות. יש הרבה סוגים של יופי."
גאיה היתה נבוכה מאוד מהעלבון שספגה חברתה מדמיאנה. "לא, גרייסי. את לא מותחת ביקורת על נשים אחרות כי יש לך לב טוב, וזאת הסיבה שיש לך פנים טובות ולדמיאנה יש פנים רעות." היא חיבקה את כתפה של גרייסי. "דמיאנה שלנו היא מכשפה. אני לא רוצה לחשוב מה היא אומרת עלינו מאחורי הגב!" הן צחקו יחד, וגרייסי כלל לא נעלבה כי דמיאנה בסך הכול אמרה את האמת. הן המשיכו לקשקש עד שפעמוני הכנסייה צלצלו, הדלתות הגדולות נפתחו והחתן והכלה יצאו אל אור השמש.
אבל עיניה של גרייסי לא התמקדו בחתן ובכלה. היא עמדה על קצות אצבעותיה ומתחה את צווארה ככל שרק יכלה בניסיון לראות את הרוזן. כשהגיח לבסוף מהפתח היה נדמה לה שכל העיר סביבה עומדת מלכת. רק הוא נע, ירד במדרגות באלגנטיות, מחייך ומוחא כפיים, שיניו הצחורות בוהקות על רקע עורו השזוף, וגרייסי היתה בטוחה שהיא שומעת אותו צוחק.
ואז העולם חידש את תנועתו והאורחים זרקו עלי ורדים על הנשואים הטריים, שהצטלמו כמה פעמים ונכנסו לכרכרה שתיקח אותם אל הטירה. גרייסי עקבה במבטה אחרי הרוזן, עד שגם הוא נעלם כשהילדה לצדו, זרועו על כתפה וראשו נוטה למטה לשמוע מה היא אומרת. גרייסי הניחה את ידה על לבה ונאנחה. איך זה להיות האישה שהגבר הזה אוהב? היא הרהרה. ומיד צחקה מהרעיון המגוחך. גבר כמוהו לא יסתכל פעמיים על אישה כמוה. הוא אפילו לא יבחין בנוכחותה על פני כדור הארץ.
מסיבה התקיימה באותו ערב בפיאצה דלה קייזה, באדיבותה של טירת מונטפוסקו.
הבתים הסמוכים הוארו במחרוזות של נורות זעירות שנצנצו באור בין הערביים. שולחנות ארוכים הועמסו בקבוקי יין ומגשים נדיבים של בשרים קרים, פסטה וירקות, וניחוח הבשר מכירות הגחלים משך את כלבי הרחוב שמיהרו להגיח מהצללים ולהצטרף למשתה. להקה עליזה ניגנה יפה והיו ריקודים. גרייסי אהבה לרקוד. היא נפרדה מהרהוריה העורגים והניחה ליין, למוזיקה ולחום לסחוף אותה. היא רקדה עם כל מי שהזמין אותה לרקוד, צעירים ומבוגרים כאחד, וחלצה את נעליה כדי לפזז ביתר קלות על אבני הרחוב. היא צחקה כל הערב ופלרטטה כפי שמעולם לא העזה בעבר, כי משהו הצית את לבה, ועכשיו הוא השתוקק לאהבה.
היא רצתה שמישהו יחבק אותה, ינשק אותה, יעריך אותה. היא היתה מפוכחת דיה לדעת שהרוזן בסנלי הוא מחוץ לטווח השגתה, אבל לא חשבה שהיא תמימה מדי בתקוותיה שיש אי שם מישהו בשבילה. בפעם הראשונה בחייה היא רצתה להרגיש נחשקת. בפעם הראשונה מאז בואה לאיטליה כילדה היא הביטה בגברים סביבה בעיניים של אישה. האלכוהול העניק לה ביטחון עצמי לא אופייני, וערגתה לרוזן נשאה אותה למחוזות רחוקים בהרבה מהרגיל. היא הרשתה לדונאטו להצמיד אותה אליו, להצמיד את לחיו אל לחייה ולגעת בה קלות בשפתיו. לא הפריע לה שהוא מפלרטט עם כל הבנות היפות, ואפילו החמיא לה שעכשיו הוא מפלרטט גם איתה.
כשאחז בידה ולקח אותה לסמטה חשוכה, הרחק מהמוזיקה ומהריקודים, היא לא התנגדה. היא רצתה שהוא ירצה אותה. הוא הצמיד אותה לקיר ונישק אותה, והיא עצמה את עיניה ופשקה את שפתיה להעמיק את הנשיקה. לא היה לה הניסיון הדרוש לקבוע אם הנשיקה היתה טובה או לא, אבל עקצוצי ההתעוררות שזרמו בכל גופה היו משכרי חושים. הוא עטף אותה בזרועותיו, והיא השחילה את ידיה מתחת למעילו להרגיש את גבו מעל החולצה שהיתה רטובה מזיעה. הוא נישק את צווארה, ושריטות זיפי זקנו על עורה מילטו ממנה צחוק רם של עונג וגם של התרגשות חוששת, כי התחושות המוזרות שהלכו והתחזקו עכשיו בבטנה היו חדשות ומדאיגות. דונאטו חפן את שדה, והיא חשה עונג מיוחד במינו. אצבעו טיילה על בד שמלתה הדק והוא התנפל שוב על פיה בנשיקה עמוקה. היא נדדה בדמיונה אל הרוזן, ופתאום היו אלה אצבעותיו שנגעו בפטמתה ושפתיו על שפתיה והתחושה הנעימה הפכה למשהו חזק בהרבה. היא שמעה גניחה בוקעת מגרונה, וקולה שלף אותה בבת אחת משרעפיה. היא כבשה קריאת בהלה ודחפה את דונאטו ממנה. הוא הביט בה בעיניו הכהות, היוקדות בתשוקה.
"את משגעת אותי, גרייסי!" הוא אמר והשעין את ידיו על מותניו. "זאת היתה הנשיקה הראשונה שלך?" היא הנהנה והוא חייך. "איך היה לך?" אבל הוא לא חיכה לתשובה. הוא נישק אותה שוב, והפעם ברוך, ולגרייסי לא היה חשוב שהוא לא אוהב אותה והיא לא אוהבת אותו. היא אהבה את הנשיקות שלו, ולעת עתה זה היה הדבר היחיד שהיה חשוב.
דונאטו ליווה את גרייסי הביתה לאור השחר הוורדרד שהתחיל להפציע בשמי המזרח. הוא החזיק את ידה ומשך אותה אליו מפעם לפעם לנשיקה, וזה הצחיק אותה. "את אישה נחשקת, גרייסי," הוא אמר. "אני לא יודע מה קרה לך פתאום הלילה, אבל השתנית. הפכת לפרפר."
"או לברבור," היא השיבה בחיוך מריר.
"או לברבור," הוא פספס את הטון הציני בקולה. "אני לא יכול להפסיק לנשק אותך." הוא צחק ונישק אותה שוב.
"זה היין, המוזיקה, הקיץ החם. הפרחים, היופי..." היא עצרה להביט בהנאה במשחקי האור העדינים על הגבעות המשתפלות וברסיסי הערפילים שטרם התפוגגו מהעמקים. "זה פשוט יפה מדי," אמרה באנחה, "כל כך יפה שקשה לעמוד בזה." והיא חשבה על הרוזן ורצתה שיחזיק את ידה וינשק אותה במקום דונאטו.
"אז את צריכה לשתות יותר יין, לרקוד יותר וליהנות יותר מהיופי." הוא חייך אליה, והיא ראתה בחיוכו רוך ועדינות שלא הבחינה בהם בעבר. "ולנשק אותי יותר," הוסיף בקול נמוך וחושני.
גרייסי צחקה. "זה כיף, להתנשק."
"רק איתי," הוא אמר.
"יש כאן בנות שעוד לא התנשקו איתך?" היא שאלה.
הוא עשה פרצוף נעלב והניח את ידו על החזה. "אני רוצה להתנשק רק איתך."
"כרגע," היא אמרה. "וכרגע, אני רוצה להתנשק רק איתך."
הוא הביט בה בתמיהה על כנותה. "את אישה מוזרה, גרייסי. מסתורית. זה מוצא חן בעיני."
הם הגיעו לווילה לה קולומבה. האור הראשון הפך את הגן לזהב והעיר את הציפורים המקננות בצמרות האורנים ליום חדש. גרייסי חשבה על גאיה, שישנה בחדרה בקומה העליונה. היא לא ידעה אם היא יודעת עליה ועל דונאטו. אולי כל העיר יודעת. "תודה על הליווי הביתה," היא אמרה ונתנה לו נשיקה.
"הדוד שלך בבית?" הוא שאל.
"הוא בנסיעה."
"יופי." דונאטו משך אותה אליו והצמיד את שפתיו אל פיה.
היא דחפה אותו בעדינות. "אני חייבת ללכת. צריכה לעבוד מחר."
"כבר מחר."
"אז אני צריכה לישון קצת."
"את עובדת אפילו בסופי שבוע?" הוא שאל בתדהמה.
"יש הרבה ציורים לשקם."
"אז אני אשחרר אותך, פרפרית קטנה," אמר ושמט באי רצון את ידה.
גרייסי היתה נרגשת מכדי לישון. היא חיכתה שדונאטו ילך והתגנבה לפגודה, לשכב על אחד הכיסאות הנוחים ולהביט בגן המתעורר לאט. היא חשבה על מסיבת החתונה בטירה. היה מוזר לחשוב שהרוזן בסנלי היה שם, שהוא נשם את אותו אוויר שהיא נשמה, צפה באותו שחר עולה. אם ישקיף מעבר לחומות הטירה הוא יראה את לה קולומבה. אם יביט מבעד למשקפת, הוא יראה אותה. אבל הוא לא יודע שהיא קיימת, וכנראה לעולם לא יֵדע. אולי היא תתחתן עם מישהו כמו דונאטו ותסתפק בכך. היא תמיד תזכור את הפעם הראשונה שבה חזו עיניה ברוזן ואת הרגע שבו התאהבה. אולי יום אחד היא תספר על כך לבנותיה, והן יצחקו על הנפש הרומנטית שלה, אבל היא תמיד תברך על כך שהיא זוכרת את הרגע המדויק שבו למדה בפעם הראשונה על אהבה.
גאיה ודמיאנה התפלאו לשמוע שדונאטו, רודף השמלות ההולל שנישק את כל הבנות בעיר, לא רק התנשק עם גרייסי אלא אף התאהב בה. הוא הופיע בווילה לה קולומבה עם זר פרחים גדול ביום שאחרי החתונה, אבל גאיה אמרה לו שגרייסי עובדת ושאסור להפריע לה. ביום ראשון חזר הנס לאחר שמכר בהצלחה זיוף של רנואר לאספן אמריקאי. הוא היה במצב רוח מרומם. הוא קנה לגרייסי שתי שמלות חדשות בפריז והביא לה מכתבים מאמה ומג'וזף, שאותם ביקר בלונדון. באותו שבוע, כשדונאטו הופיע בכל ערב בפתח ובידו פרחים, אמרה לו גאיה שסיניור הולינגסוורת חזר הביתה עכשיו ומעביד את גרייסי בפרך. דונאטו יצטרך לחכות.
כשגאיה שאלה את גרייסי על דונאטו, גרייסי היתה כנה. "הוא מנשק טוב," השיבה בחיוך, "ובצדק, עם כל הניסיון שהוא רכש במשך שנים."
"אבל את אוהבת אותו?" שאלה גאיה.
"לא," אמרה גרייסי.
"אני חושבת שהוא אוהב אותך."
"אולי הוא חושב שהוא אוהב אותי, אבל הוא לא. אני סתם עוד כיבוש בשבילו. אם הייתי רודפת אחריו בכל הפיאצה היה נמאס לו ממני מהר מאוד."
"את כל כך נבונה לגילך." גאיה קימטה את מצחה. "אבל את תצאי איתו?"
"אולי כשיהיה לי ערב חופשי." גרייסי משכה בכתפיה. "אבל כל עוד דוד שלי בבית, אני עסוקה מדי."
רק כעבור חודש שלם נסע הדוד שוב. רוטגר המשיך לעבוד בסטודיו שלהם, ואילו גרייסי עמלה בסטודיו של הנס, מאחורי הדלת שהיתה חייבת להיות תמיד נעולה. בערבים יצאה לעיר עם גאיה, שפצחה ברומן מהוסס עם צעיר בשם פיליפו פיירי, ונפגשה עם דונאטו. הם החזיקו ידיים בצל הטירה, וגרייסי נשאה את מבטה למעלה ותהתה אם אי פעם תראה שוב את הרוזן בסנלי. היא לחצה על דונאטו לספר לה פרטים על משפחת מונטפוסקו, והוא שמח לספק את סקרנותה בסיפורים מפורטים על המסיבות המפוארות שלהם. הוא הבטיח לקחת אותה לטירה בסתיו, אחרי שהרוזנת תשוב לרומא. באור שנדלק בעיניה הוא ראה שסיור פרטי בגני הטירה מעניין אותה יותר מכל הפרחים שיביא לה אי פעם. אבל למרות ההבטחה לטיול בגניו של הרוזן בסנלי נשארה גרייסי מחוץ לטווח השגתו של הגבר שהיה רגיל לזכות בכל אישה שחפץ בה.
בסוף הקיץ ההוא הלכה סבתה של גרייסי לעולמה. דוד הנס בישר לה על כך בעצב, והיגון על פניו העיד על עומק כאבו על מותה של אמו. הם נסעו ללונדון להלוויה, צמד עצוב ושקט. כשהמטוס פילס את דרכו דרך העננים העבים והחל לנחות ראתה גרייסי את לונדון מתקרבת מבעד לחלון העגול. למרות העונה היתה העיר רטובה ועלובה בגשם, והמראה רק העצים את העצב בהשוואה לצבעים החיים והססגוניים של איטליה. בפעם הראשונה בחייה ידעה גרייסי מה זה לאבד מישהו שהיא אוהבת. אביה לא נחשב, כי היא לא הכירה אותו, אבל סבתה היתה דמות נוכחת וקבועה לאורך כל ילדותה. בחוש ההומור השנון שלה ובנחישותה לא להיות לנטל על בתה, היא הקפידה לקחת חלק פעיל בגידול נכדיה, וגרייסי מעולם לא העלתה בדעתה שהיא לא תהיה שם, מנקרת בכורסה שלה אחרי ארוחת הערב. היא נוכחה כעת לדעת שבהחלטתה לעבור לאיטליה היא לא רק הרוויחה חיים חדשים אלא גם איבדה את חייה הקודמים. זה היה בלתי נמנע - היא לא יכלה להתגורר בשני מקומות בו בזמן גם אילו רצתה בכך.
איטליה שינתה אותה, והיא כבר לא מצאה את מקומה בבית הקטן שבו גדלה. היא כבר לא הכירה את אחיה ג'וזף והבינה עכשיו את גודל הקורבן שהקריבה אמה. מצפונה לא הציק לה על עזיבתה אותם, כי שינויים הם חלק מהחיים ושום דבר לא נשאר אותו הדבר, אבל היא הרגישה שסבתה חדלה להיות חלק מחייה ועכשיו מאוחר מדי. רגע ההתעוררות בחתונה הצית את לבה של גרייסי ועורר אותו לאהבה, אבל עם האהבה תמיד מגיע כאב האובדן. כשהמטוס נחת בהיתרו חוותה גרייסי אובדן בפעם הראשונה בחייה ובכתה בשקט לתוך הממחטה שלה.
אחרי ההלוויה שהתה גרייסי עם אמה ועם ג'וזף בזמן שהנס נפגש עם אנשים חשובים מעולם האמנות של הווסט אנד. הבית היה שונה מאוד בלי אומה, אבל כולם היו חזקים וגרייסי עודדה אותם בסיפורים על איטליה. אמה אהבה לשמוע את סיפוריה, וגרייסי שמחה לראות את החיוך על פניה כשהאזינה להם. ג'וזף עבד עכשיו בחנות לחומרי בניין והרוויח משכורת צנועה. הוא יצא עם בחורה מקומית, וגריט אמרה לגרייסי בסוד שהוא כנראה יתחתן איתה. גריט עדיין עסקה בתפירה והיתה אסירת תודה על הכסף שאחיה שלח לה בכל חודש. כשגרייסי חשבה על עושרו של הדוד הנס, היא התפלאה שהוא לא שולח להם יותר. הוא היה יכול לקנות לאחותו ארמון בכסף שהרוויח מהזיופים שלו. אבל גריט לא התלוננה. היא אמרה שהיא אינה רגילה למותרות.
גרייסי, לעומת זאת, כבר התרגלה להם. ביתה הישן היה עכשיו מחניק בעיניה, והיא היתה נבוכה ללבוש את הבגדים היפים שהנס קנה לה בנוכחות אמה, שלא היה לה זמן לתפור שמלות לעצמה. היא היתה שמחה להשאיר לאמה את שמלותיה עם עזיבתה, אילו גריט חיה חיים שבהם היו לה הזדמנויות ללבוש בגדים כאלה. אבל הן רק היו נמקות בארון ונאכלות על ידי עש, אז גרייסי ארזה אותן בחזרה ונתנה לה שני סוודרים במקומן.
"למה שאת וג'וזף לא תבואו לגור עם דוד הנס עכשיו?" שאלה גרייסי בערב האחרון, כשהם ניגבו את קעריות המרק במטבח. היא לא הבינה מדוע לא עברו לשם שנים לפני כן. בלה קולומבה היה מקום למשפחה כולה.
אמה חייכה אליה בעצב. "הייתי עושה את זה בשמחה, אבל הבית שלי הוא פה," אמרה בשקט.
"אבל יורד פה גשם כל הזמן. טוסקנה היא כמו גן עדן."
"הבית הזה הוא מה שאבא שלכם קנה בשבילנו," היא הסבירה. "זה הבית שהוא היה אמור לחזור אליו אחרי המלחמה אילו היה בחיים. זה כל מה שנשאר לי ממנו, גרייסי." היא הביטה בעיניה הלאות בקירות המתקלפים וברהיטים הישנים. "ואני אוהבת אותו," הוסיפה בנחישות, "אני אוהבת אותו בדיוק כמו שהוא."
"חבל לי כל כך שלא הכרתי אותו," אמרה גרייסי פתאום.
חיוכה של אמה היה מהוסס. "גם לי, גרייסי. הוא היה גאה בך. אני חושבת שהוא היה רוצה שג'וזף יגיע רחוק יותר, אבל הוא צעיר. יש לו עוד זמן למצוא עבודה טובה יותר."
"את תהיי בסדר בלי אומה?" שאלה גרייסי.
"אני יותר חזקה ממה שאני נראית. יהיה בסדר, אל תדאגי לי. שרדנו את המלחמה, לא?"
זה הזכיר לה את הנס. הוא אף פעם לא דיבר על השנים ההן, שבהן חי באמסטרדם. "מה עשה דוד הנס בזמן המלחמה?"
פניה של גריט נאטמו בבת אחת והיא התחילה לנגב את הכיור וסביבו במשנה מרץ. "כמו שאת יודעת, הולנד היתה בשליטת הגרמנים ב 1940. הנס עשה כמיטב יכולתו בחיים תחת הכיבוש. הוא עשה מה שהיה צריך לעשות כדי לשרוד. הוא שיקם ציורים ישנים, כמו תמיד. ברגע שהמלחמה נגמרה הוא עבר לאיטליה. האשימו אותו בשיתוף פעולה עם הגרמנים בכך שמכר להם יצירות אמנות. אם לא היה עוזב את הולנד הוא היה מסתבך. ברור שהוא שיקם ומכר יצירות לגרמנים. לא היה אפשר להימנע מזה." גרייסי תהתה אם הוא מכר להם זיופים. היא קיוותה שכן.
גרייסי חזרה לטוסקנה באמצע ספטמבר. השמש הסתווית עדיין היתה חמה, אך נמוכה יותר בשמים, וצבעה את שדות השלף בכתום ורדרד רך. האדמה כולה נראתה רכה. אושרה של גרייסי על חזרתה לארץ ששבתה את לבה עומעם בצער הפרידה מאמה. היא רצתה שדוד הנס יתעקש שהיא תבוא לגור איתם בלה קולומבה. היא לא הבינה מדוע לא עשה זאת. גרייסי התקשתה להשלים עם העובדה שגריט מתאבלת על אמה בלי שמישהו ידאג לה חוץ מג'וזף.
החיים בקולדורו נמשכו מהנקודה שבה נפסקו, אבל משהו בגרייסי השתנה. הידיעה שאומה כבר איננה בעולם גדשה את לבה ביגון עמוק. היא הצטערה על כך שלא ביקרה אותה יותר, שלא דיברה איתה יותר, שלא אמרה לה שהיא אוהבת אותה. כבר היה מאוחר מדי. לא נותר לה אלא ללחוש את אהבתה לכרית בלילה ולקוות שאומה שומעת אותה, באשר היא.
גרייסי יצאה עם דונאטו, בילתה עם חבריה וחידשה את עבודתה. היא שכחה מהצעתו של דונאטו לקחת אותה לסיור פרטי בגני הטירה, לא כי איבדה את סקרנותה, אלא כי הזמן הקהה את הדחיפות והמציאות האפילה על הפנטזיה. היא נהנתה להיות עם דונאטו. היא לא היתה מאוהבת בו, אבל חיבבה אותו וזה היה די והותר לנערה שהיתה לא עשירה, לא יפה ולא ראתה את עצמה כמיוחדת. דמיאנה התחתנה עם בנו של איכר שהתגורר מעברו השני של העמק ועבדה עכשיו בחוות המשפחה במקום בטירה. היא העדיפה זאת בהרבה, כי שם היו הרבה יותר הזדמנויות להתעצל, ובעלה החדש היה מאוהב וסלחן. אבל כבר לא היו לה סיפורים על הרוזנת ועל בנה הראוותן, ואספקת המידע מהטירה היישר ללבה של גרייסי נותקה בבת אחת. בעקבות זאת דעכה גם התלהבותה. עם גאיה ופיליפו, ששת הצעירים היוו חבורה מלוכדת. גרייסי כבר כמעט לא נשאה עיניים חולמניות אל חומות הטירה, ואם תפסה את עצמה עושה זאת, מיהרה לרסן את מחשבותיה.
באביב בחן רוטגר יצירה של מונה שהיא ציירה. נדרשו לו שלושה ימים לערוך את הבדיקות לקביעת אמינותו של הציור. כשהגיע להחלטה הוא דן בנושא עם הנס, והשניים גלשו עד מהרה להולנדית. גרייסי הקשיבה, בתקווה מסוימת שיקבעו שהציור אינו טוב דיו, וכך היא לא תצטרך להפוך לַפושעת שדודה רצה שתהיה.
לבסוף פנה הנס לגרייסי והנהן. "את מוכנה," הוא אמר. "הגיע הזמן לשגר את היצירה שלך לעולם."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.
סנטה מונטיפיורי / הפיתוי של גרייסי
לרכישת הספר
מאנגלית: כנרת היגינס דוידי
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני - סטודיו גאלה
עריכת התרגום: רותי יוליוס
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play