הפיתוי של גרייסי - חלק חמישי
בלעדי למנויי ידיעות+: שלושה דורות של נשים מגלות סודות אפלים ואהבה אבודה כשהן יוצאות לטוסקנה יחד - האם קסם איטליה יפתח את הלב שגרייסי סגרה לפני 40 שנה? ספר רומנטי ומרגש שמוגש בהמשכים, חלק נוסף מדי יום
לקריאת הפרקים הקודמים:
הפיתוי של גרייסי - חלק ראשון
הפיתוי של גרייסי - חלק שני
הפיתוי של גרייסי - חלק שלישי
הפיתוי של גרייסי - חלק רביעי
-פרק 9-
לשכנע קונה שציור מסוים הוא מקורי זה אתגר הרבה יותר גדול מלצייר אותו. לחקות סגנון של צייר שמת מזמן זה דבר אחר לגמרי מלשכנע מוח מודרני במקוריותו. כאן זהרה גאוניותו של הנס הולינגסוורת. הוא עבד לבד, מצא את המתווכים ומשך בכל החוטים בעצמו. הוא גם שלשל לכיסו את כל הרווחים. הוא היה מספר סיפורים מוכשר והמציא סיפורים אמינים שהעניקו לזיופיו את הרקע והמוצא הדרושים להונאת הקונה. הוא עשה זאת בקסם של ידוען ובמבט חודר של איש ישר ששמו יצא לפניו כסוחר הגון ואמין. שם משפחתו האנגלי וברק עושרו העניקו לו מכובדות מסוימת, שלא לדבר על קשריו בחלונות הגבוהים בעולם האמנות, שאותם טיפח במשך שנים רבות. הנס הולינגסוורת היה המנהל המושלם לעסק מפוקפק ביותר.
גרייסי ידעה שלהנס יש משרד בפריז, שבו הוא נפגש עם לקוחות ועם קניינים המייצגים לקוחות. הוא לא הביא איש לווילה לה קולומבה. עכשיו הוא נסע לפריז עם הציור של גרייסי ופתח במשא ומתן עם לקוח מטקסס, אספן נלהב של אימפרסיוניזם צרפתי. בזמן שדודה עסק בניסיון למכור את הזיוף שהיא ציירה חזרה גרייסי לסטודיו של רוטגר ועזרה שם בשיקום היצירות שהוא עבד עליהן.
ואז, יום אחד ביוני הזמין רוטגר את גרייסי להצטרף אליו לביצוע משימה מיוחדת. אביה של הרוזנת בסנלי הלך לעולמו והוריש לה מחצית מאוסף האמנות שלו. האוסף היה מאוחסן ברומא עד עכשיו, והיצירות צברו הרבה אבק. הרוזנת החליטה להביא את האוסף לטירה, להערכה מקצועית ולקטלוּג. הציורים שיזדקקו לשיקום יישלחו ללה קולומבה, ורוטגר וגרייסי יעבדו עליהם. כל הפנטזיות שגרייסי דיכאה בתוכה חזרו עכשיו בבת אחת, חדות וממוקדות מתמיד.
גרייסי ישבה ליד רוטגר, שנהג במכוניתו הקטנה בדרך לעיר. החמניות שגדלו בשני צדי הכביש זקפו את פניהן היפות אל השמש, וציפורים עופפו בינות לברושים. השמים היו בצבע כחול עשיר, ולבה של גרייסי עלץ בתוכה מעצם המחשבה על הביקור בביתו של הרוזן. היא לא חשבה שהוא יהיה שם. לא העזה לקוות.
הם חצו את העיר והתקדמו לעבר שערי הברזל המרשימים בראש הגבעה, אותם שערים שגרייסי חלמה לעבור בהם פעמים רבות כל כך. גן העדן שהיא דמיינה היה אמיתי לגמרי. אביו של דונאטו ראה אותם מהמדשאה שכיסח באותו רגע ומיהר לבוא לפתוח להם את השער. פניו האדומות הזיעו תחת כובעו. אי שם בין הגרדניה להרדוף היה אמור להיות דונאטו, אבל גרייסי היתה שקועה מדי בגמיעת הפלא הזה בעיניה ואפילו לא חשבה עליו. זו היתה ממלכת הפנטזיה, ולדונאטו לא היה מקום בה.
המכונית עלתה לאט בגבעה, בין קווי הצללים שהטילו הברושים על הכביש, לכיוון הטירה שהציצה במבטים חטופים ומפתים ביניהם. לבסוף הם הגיעו לפסגה, וכל הדמיונות של גרייסי החווירו בהשוואה לטירה האמיתית. יופייה והדרה היו מרהיבים, ונשימתה של גרייסי נעתקה, לא מפני שהטירה היתה גדולה או מפוארת, כי היא לא היתה גדולה ולא מפוארת במיוחד, אלא בשל גילו והדרת הכבוד השקטה של המבנה, שהזכירו לה סב אהוב. היה משהו חכם מאוד בהבעתה של הטירה, כמו איכרה זקנה שפניה העדינות וחרושות הקמטים חושפות הבנה עמוקה של הקסם הרובץ מתחת לפני האדמה. הטירה נבנתה מהאבן הטוסקנית הנפוצה באזור, אבל חומותיה שינו את צבען במשך השנים לצבע של תה בחלב ונראו כמעט שחוקות מקְרבות ועייפות מכל הדרמות שעברו עליה עד לפרישתה השלווה לגמלאות. בחלונות היו תריסים בצבע ירקרק אפרפר, ומשני צדי הדלת הגדולה היו עציצי חרס ענקיים שמהם גלשו פרחי בוגנוויליה סגולה כמפלים מרהיבי עין. גרייסי התמוגגה מיופיו של המקום, שלבה האנגלי לעולם לא ישבע מהדרו.
גבר נמוך קיבל את פניהם בחיוך חם והכניס אותם. הוא היה אפור שיער ולבש מעיל עליון שחור נטול שרוולים. המבואה היתה קרירה, התקרה גבוהה והקירות בגון החמר. גרייסי הריחה לבנדר ברגע שנכנסו וחיפשה עד שמצאה את מקור הריח - אגרטלים ענקיים ובהם גבעולי לבנדר שנראו כשיבולים סגלגלות והדיפו בשומת עשירה. הם הלכו בעקבות האיש, וגרייסי לא התאפקה והסתכלה בסקרנות בדלתות הפתוחות, שאפשרו הצצה לחדרים עשירים בהיסטוריה, במורשת ובנוחות. הם הגיחו שוב לאור היום וחצו מדשאה שהובילה למרפסת. אישה קמה מספת נצרים לקבל את פניהם. גרייסי ידעה מיד שזו הרוזנת. היא היתה אלגנטית ומאופקת, בכובע רחב שוליים, בחולצה פרחונית ששוליה תחובים במכנסי חצאית ובסנדלי רפיה. שערה הכהה היה אסוף לפקעת מוקפדת על עורפה, וכשגרייסי התקרבה היא ראתה שהרוזנת לא היתה יפה במובן המתבקש, אבל מרשימה באפה הנשרי, במבטה האפל והחודר ובפיה החושני שחייך בביטחון עצמי של אישה שבטוחה בכוח המשיכה שלה.
הרוזנת הושיטה את ידה. "נעים לי מאוד להכיר אותך, סיניור יאנסן," היא אמרה והאיטלקית בפיה היתה מלודית, מקושטת בגוון של צחוק. "אבא שלי דיבר עליך רבות וטובות," אמרה לרוטגר, וגרייסי ראתה מיד שהיא מסוג הנשים שאינן יכולות שלא לפלרטט עם כולם. "ומי זו?" היא שאלה והושיטה יד חיננית לגרייסי.
"הרשי לי להציג את האחיינית של הנס הולינגסוורת, גרייסי," ענה לה רוטגר.
העיניים הכהות בחנו את גרייסי והיא הרגישה כמו עכבר מול עוף דורס. "ואת עובדת אצל הדוד שלך?" חקרה הרוזנת.
"כן," ענתה לה גרייסי.
"ואת לא איטלקייה?"
"אני מאנגליה. אני כאן כבר שבע שנים, קוֹנְטֵסָה," היא אמרה.
"כל הכבוד. האיטלקית שלך טובה. אני שמחה שהבאת עוזרת, סיניור יאנסן," אמרה הרוזנת לרוטגר. "אבא שלי הוריש לי מספר לא מבוטל של ציורים. בואו, אני אראה לכם."
בלוויית המשרת המחייך הם הלכו בעקבות הרוזנת, שכמו ריחפה על הדשא, לצד השני של המדשאה. הם עברו ליד מגדל מימי הביניים, שנראה עתיק אפילו יותר מהטירה עצמה. הוא עמד על ראש גבעה ליד עץ ארז ענקי. "כאן הבן שלי מצייר," אמרה להם, ואזכורו של טנקרדי הקפיץ את לבה של גרייסי. "המגדל נבנה במאה השלוש עשרה," המשיכה, וגרייסי רצתה לשמוע אותה מספרת להם פחות על המגדל ויותר על בנה, אך כשפסעו על הדשא לעבר כנסייה עתיקה היתה הרוזנת להוטה להפגין ללא הרף את הידע הנרחב שלה בהיסטוריה.
המשרת פתח את הדלת הכבדה במפתח חלוד. "כאן היתה הכנסייה של המשפחה פעם," העשירה הרוזנת את ידיעותיהם כשנכנסו, "אבל היא לא בשימוש כבר מאה שנה. זה מקום טוב לאחסון הציורים של אבא שלי." ואכן, זה היה מקום טוב. כנגד הקירות היו שעונות זו על גבי זו מסגרות עטופות בבדים לבנים. גרייסי ציפתה בקוצר רוח לראות את האוצרות המסתתרים בתוך היריעות.
"בַּגְוִויס יביא לכם מים ולימונדה. יש שירותים בדלת הזאת שם." היא הצביעה על פתח קטן מימין למרכז הכנסייה. "אתם צריכים עוד משהו?"
"מיד נתחיל," אמר רוטגר והניח את התיק שלו על אחד הכיסאות שהיו פזורים באקראי בחלל הכנסייה.
"מצוין. אם תצטרכו אותי תקראו לי, או שתבקשו מבגוויס, ואם תרגישו שאתם צריכים הפסקה צאו קצת לגנים. אני מתארת לעצמי שייקח כמה ימים לעבור על כל הציורים."
"לפחות," אמר רוטגר, שסרק במבטו את החדר.
הרוזנת יצאה והשאירה אחריה ענן של בושם פרחוני אקזוטי. גרייסי ורוטגר הסירו את הכיסוי מהציור הראשון והפנו אותו אל האור. זה היה דיוקן של נערה בשמלה ירוקה של יוהאנס קורנֵליס וֶרְסְפְּרוֹנְק, צייר הולנדי מהמאה השבע עשרה. "זה מדהים!" היא קראה בהתפעלות.
"כמו שאת יודעת, ורספרונק היה אמן פורטרטים בתור הזהב של הולנד, וככל הנראה היה תלמיד של פרנס הָלְס," אמר רוטגר. "הוא צייר בעיקר נערות קתוליות. אפשר לראות את העדינות שבה הוא צייר את התחרה על השמלה. היא כל כך דקה, כל הפרטים כל כך ברורים, שכמעט אפשר לגעת בה."
גרייסי התרגשה. אם כבר הציור הראשון הוא של מישהו כמו יוהאנס קורנליס ורספרונק, של מי יהיו האחרים? רוטגר העביר לה מחברת עבה ועיפרון והכתיב לה הערות, וגרייסי כתבה אותן בחריצות בכתב ידה המסודר. בגוויס נכנס עם מגש ועליו כד לימונדה וכוסות והניח אותו על הרצפה, רחוק מהציורים, כי לא היה שם שולחן. אבל גרייסי ורוטגר היו שקועים בעבודתם ואפילו לא הבחינו בו.
הם עבדו קשה, וכעבור שעתיים לערך נפתחה הדלת ואל הכנסייה נכנס גבר. גרייסי, ששמעה זאת, הניחה כי זה בגוויס ואפילו לא הרימה את עיניה מהמחברת. רוטגר הרים את מבטו מעל עדשות משקפיו ומיד חדל ממלאכתו.
"בון ג'ורנו, סיניור יאנסן," אמר האיש, והעיפרון של גרייסי קרע חור בנייר. היא הרימה את עיניה. בפתח עמד הרוזן בסנלי. "אני מצטער על ההפרעה, רק רציתי להגיד שלום." הוא חצה את הכנסייה בצעדים גדולים ומהירים והציג את עצמו בפני רוטגר. את גרייסי הוא לא ראה בכלל, ככה היא הרגישה. היא ישבה על הכיסא וקברה את פניה במחברת. "חתיכת אוסף, לא?" הוא אמר אחרי מילות הנימוס הרגילות, ורוטגר צחק והסיר את משקפיו לנגב את עיניו.
"הרבה עבודה לאיש לא צעיר," הוא צחק. "אבל אני אוהב להיות עסוק."
"אני מניח שכמה מהציורים יצטרכו שיקום או שחזור."
"בהחלט."
"אולי אפילו תיזכר בחבר טוב או שניים," אמר הרוזן. "הבנתי שסיניור הולינגסוורת מכר לסבא שלי כמה ציורים."
"עדיין לא נתקלתי בהם."
"אולי הם באוסף של הדוד שלי. סבא שלי הוריש לו חצי מאוסף וחצי לאמא שלי." גרייסי שמעה נימה של מרירות במשפט על הדוד. היא היתה נסתרת, עד כדי כך שאולי אפילו הרוזן עצמו לא הבחין בה, אבל גרייסי שמעה אותה. דבר לא נחבא ממנה בפינתה השקטה, והיא ספגה לתוכה את הילתו של הגבר שאהבה מרחוק זמן רב כל כך.
"הרוזנת סיפרה לי שאתה מצייר," המשיך רוטגר בביטחון של אדם שלא מתרגש מתוארי אצולה ומעושר.
"מצייר גרוע," אמר טנקרדי.
"היופי הוא בעיני המתבונן," אמר רוטגר בתבונה.
"רק מתבונן יוצא דופן ימצא יופי בציורים שלי," אמר טנקרדי.
גרייסי צפתה ברוזן מהכיסא. הוא היה יפה תואר גם מקרוב, אבל נראה מוקטן משהו, כאילו חלק מזוהרו הועם. למרות אדיבותו ונועם הליכותיו הוא היה מאופק, בניגוד לגבר שראתה אז בחתונה, שחיוכו היה רחב ושאנן. הוא התעניין בציורים שכבר בדקו, וכשרוטגר קרא לגרייסי להביא את המחברת ולהראות לו, הוא אמר לה שלום בנימוס, אבל לא הקדיש לה תשומת לב מעבר לכך. הוקל לה שהוא לא דיבר איתה, כי לא היתה בטוחה שהיא מסוגלת לענות לו בלי להיכשל בלשונה או להתחיל לגמגם.
טנקרדי בדק את התיעוד במחברת ודן בציורים עם רוטגר. גרייסי ניסתה לא להסתכל אבל ראתה הכול. את השיער הגלי שהסתלסל על צווארון חולצתו, את צל הזיפים על סנטרו ועל לסתו, את הריסים השחורים הארוכים שעיטרו עיניים כחולות כל כך עד שאלוהים בוודאי השתמש באותו גוון כשצבע את השמים. הוא היה הרבה יותר גבוה ממנה, אבל כך היו רוב הגברים, גובהה של גרייסי היה רק 1.67 מטר והוא בוודאי היה יותר מ 1.80 מטר. ידיו היו נקיות וציפורניו גזורות, אבל העור סביבן היה גס, במיוחד באגודלים. נראה שהוא כרסם אותו. וזה בדיוק מה שהנחית עליה פתאום בבת אחת את ההכרה שהוא איננו יצור דמיוני, אלא אדם אמיתי בעל פחדים וחרדות כמו כולם, ולבה יצא אליו. ברגע שהבחינה בפגם הראשון, היא התחילה לראות אחרים: את הקמטים על מצחו, את נטיית שפתיו כלפי מטה כשלא חייך, את הכבדות בעיניו שהוסוותה מאחורי הניצוץ המשעשע בהן. הוא כנראה אהב מאוד את סבו, חשבה גרייסי והרגישה פריטה עדינה על מיתרי לבה. היא הבינה את האובדן וידעה איזה חור הוא פוער בנפש, חור שאי אפשר למלא.
כעבור זמן רב הוא נתן להם להמשיך בעבודתם. הוא החזיר לגרייסי את המחברת, הודה לה ויצא. רוטגר לא העיר דבר על האיש שגרייסי היתה יכולה לדבר עליו כל היום. הוא חזר לציור שעסק בו כשהרוזן נכנס, וגרייסי חידדה את העיפרון וחזרה לכתוב.
היא לא ראתה אותו שוב עד למחרת. רוטגר ישב על ספסל בצל ואכל את ארוחת הצהריים הארוזה שלו, ואילו היא ישבה במרפסת בשמש מול נוף הגבעות שרטט כמו תעתועי מדבר בחום היוקד של אמצע היום. היא חשבה על טנקרדי, דמיינה אותו מצייר במגדל, כשלפתע הוא הגיע למרפסת. היא כל כך הופתעה לראותו, עד שכמעט זינקה על רגליה. היא עמדה לומר לו היכן יוכל למצוא את רוטגר, כי היתה בטוחה שלא איתה הוא מבקש לדבר, אבל הוא הניד את ראשו בהתנצלות והניח את ידיו על מותניו. "אני נורא לא מנומס," הוא אמר ופניו התכווצו במבוכה. "לא הצגתי את עצמי אתמול, ואמא שלי אמרה לי שאת האחיינית של סיניור הולינגסוורת."
"גרייסי," היא חייכה, כי הוא נראה כל כך מבויש עד שריחמה עליו.
"טנקרדי. אנא קבלי את התנצלותי." הוא לחץ את ידה ומגע עורו היה כמעט אינטימי מדי, על גבול האי נוחות. "אני מקווה שאני לא מפריע לך. זכותך ליהנות מההפסקה."
"אתה לא מפריע בכלל. אני פשוט נהנית מהנוף."
"נכון שהוא נהדר? אף פעם לא נמאס ממנו." הוא עמד לידה, גבוה וכריזמטי, והשקיף לאופק. "את יודעת שהצבעים מתחלפים בכל יום?" הוא צחק. "ברור שאת יודעת, את גרה כאן כבר שבע שנים. גם את זה אמא שלי אמרה לי. היא אוהבת לדעת הכול על כולם."
"כמישהי שבאה מאנגליה אני מעריכה את הצבעים שמתחלפים בכל יום. גם אני חושבת שלעולם לא יימאס לי מהם. נראה לי שהייתי יכולה לטייל בכל העולם ולא למצוא מקום יפה יותר מזה."
"אני טיילתי בכל העולם ואני יכול להגיד לך שאין." הוא צחק, ודומה שבהקלה. ואז הוא נאנח, כאילו נפטר ממשהו כבד. "אולי תרצי סיור בגנים?"
היא היססה לרגע, מחשש שייתקלו בדונאטו, אבל רצונה העז גבר עליה. היא רצתה יותר מכול להאריך את המפגש ביניהם, אם כי היה לה ברור שהוא עשה זאת רק כדי לפצות על ההתעלמות הראשונית ממנה. "אני אשמח," היא אמרה.
"אמא שלי גאה מאוד בגנים שלנו," הוא אמר בתחילת הסיור. "יש לה צוות שלם של גננים שעושים בשבילה את כל העבודה. היא רק מחלקת הוראות ומשוויצה בתוצאות." גרייסי לא אמרה לו שאחד הגננים האלה הוא החבר שלה.
הם שוטטו לאט מטרסה לטרסה, וגרייסי נהנתה מיופיים של השיחים הגזומים לכדי גדרות, מערוגות הלבנדר, מהוורדים המטפסים ומהיסמין והווינקה והסיגליות. חנם של הפרחים והשפע שלהם נגעו ללבה, והיא שמעה את עצמה אומרת, "אני מצטערת שסבא שלך מת."
הוא הופתע. שרירי פניו התהדקו, וגרייסי הבינה שנגעה בנקודה רגישה והתחרטה על ישירותה. "תודה," הוא אמר והכניס את ידיו לכיסי מכנסיו. "הוא היה אדם מיוחד מאוד והוא חסר לי."
"סבתא שלי מתה בשנה שעברה," היא אמרה בשקט. "גם היא היתה מיוחדת."
הבעתו התרככה כשראה שגם היא חוותה אובדן. "אז שנינו באבל," אמר.
"כן," היא השיבה. "אני מרגישה שחציתי גשר ושלעולם לא אוכל לחזור למקום שהייתי בו קודם."
הוא הביט בה במבט נוקב שהבהיר לה שגם הוא חצה את הגשר הזה. "היא גרה באיטליה, סבתא שלך?"
"היא היתה מהולנד, אבל גרה בלונדון עם אמא שלי. אני עזבתי את הבית בגיל שלוש עשרה כדי לעבוד כמתמחה אצל רוטגר. אני מתחרטת על כל השנים שהפסדתי איתה, אבל אם הייתי חוזרת אחורה בזמן לא הייתי מחליטה אחרת." זה נשמע טיפשי באוזניה, אבל נראה שטנקרדי הבין אותה ולא חשב שזה טיפשי כלל.
"אסור להתחרט על שום דבר. יש הרבה דברים שהייתי מתחרט עליהם אם הייתי מרשה לעצמי, אבל צריך לחיות את הרגע ולא לקונן על העבר. מה שיש זה מה שיש. צריך לקבל את זה ולהסתכל קדימה."
"נכון מאוד," היא אמרה.
"זה מה שסבא שלי היה אומר."
"הוא נשמע כמו אדם חכם." טנקרדי חייך, וגרייסי חשה עצבות בחיוכו ולא היתה מסוגלת להביט בו. היא מיקדה את עיניה בגינות ושינתה את הנושא. "בטח נהדר לגור במקום כל כך יפה..." אבל טנקרדי רצה לדבר על סבא שלו.
"היה ציור אחד בבית של סבא שלי ברומא שאהבתי במיוחד. הוא היה של אמן בשם פיירו ברטולוני. שמעת עליו?"
"ברור ששמעתי עליו. צייר מתקופת הבארוק," היא ענתה, וטנקרדי התפעל מבקיאותה.
"הוא לא ידוע במיוחד," הוא אמר.
"אולי, אבל אמנות היא המקצוע שלי," היא השיבה במשיכת כתף. "מה הנושא בציור?"
"אישה חושנית בגן יפה, מול נחש על עץ, ושם הציור הוא 'הפיתוי של חוה'. כשהייתי ילד הציור הזה הפנט אותי. קודם כול, הגוף של חוה היה כל כך חושני ויפה שהייתי מוקסם, והנחש היה כל כך מפחיד שהוא עורר בי תערובת של פחד והנאה. אור וחושך. מתוק וחמוץ. הוא גם עורר בי משהו שהיה מעבר למה שילד יכול להבין."
"נשמע כמו ציור נהדר. הייתי רוצה להגיד שאני מכירה אותו, אבל אני לא. איפה הוא עכשיו?"
"סבא שלי הבטיח לי שהוא יוריש לי אותו כשהוא ימות."
"אבל זה לא קרה," אמרה גרייסי. היא הביטה בו וראתה את המתח בצדודית פניו. "הוא שכח."
"איך את יודעת אם לא סיפרתי לך?" הוא שאל בתדהמה.
"אני לא יודעת. ניחוש מוצלח? אינטואיציה? אם הוא היה נותן לך אותו, לא היית נראה כל כך עצוב."
הוא נאנח ופלט באנחה חלק מתסכולו. "או שהוא שכח, או שהוא לא רצה לתת לי אותו. אני מניח שהוא שכח, אבל דוד שלי, שהציור אצלו עכשיו, חושב שהוא לא רצה ולא מוכן לתת לי אותו." הוא צחק צחוק מריר. "סליחה, אני לא יודע למה אני מספר לך את זה, אולי כי את לא קשורה למשפחה שלי בשום צורה. קל יותר לשפוך את הלב בפני אדם זר מאשר בפני אדם שמכיר אותך היטב."
"אולי יש אפשרות שהדוד שלך ייתן לך את הציור? יצירה של ברטולוני לא תהיה שווה הרבה עכשיו, אבל זה יכול להשתנות כמובן. תקופת הבארוק חוזרת לאופנה כל כמה שנים בגלים. אולי תקנה אותו ממנו?"
"הוא לא מוכן למכור."
גרייסי חייכה. "הוא אדם לא נעים?"
"כן." טנקרדי צחק. "אם לנסח את זה בבוטות כמוך, הוא אדם מאוד לא נעים. הוא לא יוותר על הציור בכוונה כדי להתגרות בי."
"אני מצטערת שאתה לא יכול לקבל את הציור שאתה רוצה. אבל זה רק ציור. זה מה שסבתא שלי היתה אומרת."
"והיא צודקת, כמובן. אבל אני מעז לנחש שאת לא מאמינה בזה, בדיוק כמוני. בשבילי זה יותר מציור, זה חלק מהילדות שלי, משהו מתקופה מאושרת בחיים שלי. וסבא שלי רצה שהציור יהיה שלי." הוא הניד את ראשו בנזיפה עצמית. "אני לא רוצה לשעמם אותך בצרות שלי."
"אתה לא משעמם אותי. וניחשת נכון, אם יש למשהו ערך סנטימנטלי, אין לו מחיר. אולי דוד שלך ישנה את דעתו יום אחד."
"אולי," הוא אמר, אבל גרייסי זיהתה את חוסר האמונה שלו.
הם חזרו לכנסייה. "אני לא אגזול יותר מזמנך," הוא אמר והשתהה בפתח.
"רוטגר לא יבין לאן נעלמתי," היא אמרה.
"אז כדאי שתיכנסי ותפתחי את המחברת שלך."
"תודה על הסיור."
"העונג היה שלי." הוא הלך, וגרייסי נכנסה לכנסייה בצעדים קלים ושמחים. רוטגר הביט בה מעל עדשות המשקפיים. הוא לא שאל היכן היתה. אולי ידע. הוא התחיל לספר לה על הפיקאסו שגילה זה עתה.
באותו ערב סיפרה גרייסי לגאיה שפגשה את הרוזן היפה. גאיה התלהבה ורצתה לשמוע את כל הפרטים. גרייסי שיתפה בנדיבות. "איזה כיף לך שזכית לסיור פרטי איתו בגנים. את חושבת שדונאטו ראה אתכם? הוא יקנא מאוד."
"לא ראיתי אותו, אבל אין לו שום סיבה לקנא."
"ברור, אבל גברים איטלקים הם מאוד רכושניים, גרייסי, ודונאטו מאוד מעריך את עצמו. בטח הגבר היחיד שיכול לגרום לו לקנא הוא טנקרדי בסנלי."
"אז אני אשתמש בו אם אצטרך."
"את לא תצטרכי," אמרה גאיה. "דונאטו מת עלייך."
"אין לי מושג למה. אם הוא יכול לקבל כל אחת שהוא רוצה, למה הוא רוצה אותי?"
"כי הוא לא מצליח לכבוש אותך."
"אני החברה שלו," טענה גרייסי.
"אבל הוא עדיין לא הצליח לכבוש אותך."
"יש לי כל כך הרבה עבודה."
"אני יודעת. אז תגידי לו. אולי זה מה שמעורר את ההתלהבות שלו." היא חייכה. "אם את רוצה להתחתן איתו, תמשיכי לעבוד."
גרייסי הרגישה דאגה קלה. היא אפילו לא חשבה להתחתן. "אני צעירה מדי להתחתן," אמרה.
"את לא. אם פיליפו לא יציע לי בקרוב, אני כבר אהיה זקנה מדי."
"הוא יציע," אמרה גרייסי לגאיה, שכססה את ציפורניה בדאגה.
"אני מקווה."
"ותהיה לכם חתונה כמו של מונטפוסקו, וכל העיר תבוא לראות."
גאיה צחקה. "אני מקווה שאת צודקת. אני אוהבת את פיליפו." היא צמצמה את עיניה ומיקדה אותן בגרייסי. "את לא אוהבת את דונאטו?"
"אני מחבבת אותו מאוד." גרייסי ענתה בזהירות.
"זה לא אותו דבר."
"אני יודעת. אבל לא כולם ימצאו את סוג האהבה שאת מרגישה אל פיליפו. יש אנשים שבשבילם חיבה עמוקה מספיקה כדי לבנות חיים יחד."
"אני רומנטית מדי," אמרה גאיה. "הייתי מחכה לנצח לאהבה. חיבה אף פעם לא תספק אותי."
"אבל בשבילי זה מספיק. אני לא אומרת שאני רוצה להתחתן עם דונאטו, אבל הייתי יכולה להיות מאושרת עם גבר כמוהו. אני לא מצפה שהאדמה תרעד. אני לא חושבת שבנות כמוני מקבלות רעידות אדמה."
גאיה הזדעזעה. "מה זאת אומרת 'בנות כמוך'?"
"בנות רגילות."
"למה את חושבת שאת רגילה? למה את חושבת שלעולם לא תתאהבי עד מעל האוזניים במישהו?"
"אני בטוחה שאתאהב עד מעל האוזניים במישהו, אני רק לא חושבת שהוא יתאהב בי עד מעל האוזניים בחזרה." היא לא יכלה לגלות לה שהיא מתכוונת לטנקרדי.
"את חושבת שגברים הם עד כדי כך שטחיים שהם מתאהבים רק ביפהפיות? אם את יפה מבפנים, זה מקרין על היופי החיצוני, ולא משנה עד כמה תווי הפנים יפים או לא. יש לך יותר מדי ספקות בעצמך, גרייסי. מישהו אמר לך שלא מגיע לך, וזה לא נכון. אם דונאטו הוא לא הגבר בשבילך, אי שם יש מישהו אחר שכן, והוא ימצא אותך."
גרייסי צחקה בציניות. "את באמת רומנטית," היא אמרה.
"אבל אני מאמינה בזה."
"אם כל הנשים היו מאמינות בזה כמוך, רוב הנשים בעולם לא היו נשואות. כולנו היינו מחכות לרט באטלר. אבל אני לא יפהפייה כמו סקרלט, גאיה. אני אתפשר על פחות ואהיה שמחה בחלקי. יותר מזה אי אפשר לבקש." אבל היא כן ביקשה, במעמקי לבה, יותר מזה.
-פרק 10-
בארבעת הימים הבאים הרבה טנקרדי לבקר בכנסייה. הוא ראה את הציורים שהכיר מילדות ודן בהם עם רוטגר ועם גרייסי. רוטגר הרחיב את הידע שכבר היה לטנקרדי, וטנקרדי האזין להולנדי בעניין. כשנודע לו שהם נוהגים לאכול ארוחות צהריים ארוזות בגינה הוא הזמין אותם להצטרף אליו ואל אמו ואורחיה לארוחת צהריים על המרפסת. לרוזנת תמיד היו אורחים. גרייסי היתה נבוכה בהתחלה. היא לא הרגישה בנוח בחברת אנשים גדולים וחשובים, אבל טנקרדי הציג את רוטגר כאחד ממשקמי האמנות המומחים באירופה ואת גרייסי כאחייניתו של סוחר האמנות הנודע הנס הולינגסוורת, וגרייסי גילתה שחבריה של הרוזנת הם אנשים משכילים ושוחרי תרבות שאוהבים לדבר על אמנות. הם דיברו גם על היסטוריה ועל פוליטיקה, וריכלו, לשמחתה הרבה של הרוזנת, ואם גרייסי התביישה, טנקרדי חייך אליה מהצד השני של השולחן והעלה חיוך על פניה.
נבואתה של גאיה התגשמה ודונאטו קינא. גרייסי אמרה לו שגבר כמו טנקרדי לעולם לא יסתכל על בחורה כמוה, ודונאטו האמין לה, אבל זה לא הפריע לו לרגל אחריהם מהגינות שבהן עבד עם אביו. הוא ראה אותם אוכלים צהריים ודאג לעשב ולגזום סביב הכנסייה בכל פעם שטנקרדי היה שם.
כאשר הגיעו לציור האחרון, ביום השביעי, לבה של גרייסי נחמץ. היא לא תבוא עוד לטירה. לא תהיה לה עוד הזדמנות לראות את טנקרדי. רוטגר בחר חמישה עשר ציורים לניקיון וחמישה לשיקום. בגוויס הסכים לארוז ולשלוח אותם ללה קולומבה. הרוזנת ריחפה לתוך הכנסייה בענן של פשתן ובושם ולחצה את ידיהם בתודה על טרחתם. טנקרדי הופיע בדיוק כשנכנסו למכונית והתכופף לחלונו של רוטגר להיפרד. הוא לא עיכב אותם, רק נופף לשלום כאשר רוטגר התניע את המכונית וחזר לטירה. גרייסי הרגישה נורא. היא ידעה שהוא לעולם לא יאהב אותה כמו שהיא אוהבת אותו, אבל זה לא שינה את הרגשתה. אם רק תוכל להיות בקרבתו היא תהיה מרוצה. היא רצתה לעבוד אצל הרוזנת כמו דונאטו. אם העבודה שלה תחייב אותה להיות בטירה, היא תראה את טנקרדי וזה יספק אותה.
באותו ערב עמדה גרייסי מול המראה באמבטיה ובחנה את פניה. אילו היתה יפה כמו גאיה ודמיאנה, אולי הוא היה נמשך אליה. היא שלפה את הסיכות משערה ופיזרה אותו על כתפיה. הוא היה בצבע עכברי משעמם, מובהר בחלקו העליון מהשמש החזקה. עורה היה שזוף בגוון שהבליט את הנכס היחיד שהיה לה, עיניה. הן היו גדולות, מעט מלוכסנות, צבען אפור ירוק. היא ידעה שהן מיוחדות, ולא רק כי אמרו לה כך, אלא כי ראתה את זה בעצמה. היא רצתה אף קטן יותר ופה חושני יותר, כמו של הרוזנת.
למחרת בבוקר החלה גרייסי לעבוד על הציור מתקופת הבארוק של הנערה בשמלה הירוקה. הסטודיו היה שקט ואפלולי כי התריסים היו סגורים. בחוץ צייצו ציפורים באורנים. רוטגר בחן ציור רנסנס יקר ערך בעזרת זכוכית מגדלת. הם עבדו בשתיקה. שניהם היו זקוקים לשקט כדי להתרכז בעבודתם. גרייסי אהבה את השלווה. היא נהנתה מהאתגר המקצועי ומההתרגשות שבציפייה לראות מה מסתתר מאחורי שכבות הצבע המצהיבות.
הצלילה לעבודת הנמלים הקפדנית שחררה אותה מהמחשבות הכפייתיות על טנקרדי. היתה הקלה להתמקד במשהו אחר. אבל בסוף כל יום, כשארזה את כלי עבודתה, ראשה התמלא בו שוב. היא שקעה בעגמומיות. היא לא רצתה לצאת מהבית, לא רצתה להיפגש עם דונאטו, רק לשכב מתחת לכוכבים ולחשוב עליו.
כעבור שבועות אחדים חזר הנס מפריז עם בשורות טובות. הוא מכר את הזיוף של גרייסי במחיר גבוה מאוד. גרייסי, שדודה שילם לה משכורת קטנה קבועה, זכתה עכשיו בבונוס. הוא לא אמר לה בכמה מכר את הציור והיא לא שאלה. סכום הבונוס היה יותר כסף ממה שראתה אי פעם בחייה. היא החליטה לחלוק אותו עם אמה ועם אחיה. אם ג'וזף אכן עומד להתחתן, הסכום יממן את החתונה ויאפשר לו התחלה טובה בחייו החדשים.
הנס גילה עניין רב באוסף הציורים של הרוזנת. הוא בחן את חמש היצירות שרוטגר וגרייסי עמלו על שיקומן ושוחח ארוכות עם רוטגר בהולנדית. גרייסי היתה רגילה לשמוע אותם גולשים לשפת אמם ולא התרגשה. שניהם החליטו שגרייסי תסיים לעבוד על הציורים של הרוזנת לפני שתתחיל זיוף חדש. הדוד הנס נעלם שוב בסטודיו שלו ונעל את הדלת מבפנים.
בסוף השבוע רכבה גרייסי על אופניה לראות את דונאטו. היא ידעה שהיא צריכה לשמוח במה שיש לה ולא לחשוק בגבר שהיה כל כך מעבר לטווח השגתה. דונאטו שמח לראות אותה. הם טיילו ברחובות העיר יד ביד, הביטו בחלונות הראווה, ובכל הזדמנות הוא סובב אותה אליו לנשיקה. כמו כלב שמסמן את הטריטוריה שלו, היא אמרה לעצמה בציניות. כשעברו ליד כנסיית מריה מדלנה משך אותה דונאטו פנימה. היא לא נכנסה לשם מעולם לפני כן. היא לא היתה קתולית, והנס לא היה אדם דתי. הכנסייה היתה עתיקה, והיו בה ציורי קיר דהויים ופסיפס ישן על הרצפה. מאחורי המזבח עמד פסל ענקי של ישו על הצלב. הדם על ידיו ועל בטנו היה בצבע אדום חזק שהבהיל את גרייסי, ועל המזבח דלקו נרות בפמוטי כסף. גרייסי הניחה לדונאטו להוביל אותה ותהתה מדוע הוא רוצה להראות לה פתאום את הכנסייה. תחושה מטרידה החלה להתפתח בבטנה, והיא ניסתה להתעלם ממנה. היא ידעה מה התחושה מנסה לרמוז לה, ולכן לא היתה רגועה ודיברה בלי הפסקה. הם לא היו לבד. קשישות לובשות שחורים ישבו על כיסאות כמו עורבים, צעיר וצעירה שוחחו עם הכומר בקולות מהוסים בתא תפילה קטן משמאל למזבח.
דונאטו כרע ברך פתאום, וחששה של גרייסי התממש. הוא עמד לבקש ממנה להינשא לו. "גרייסי, אני אוהב אותך." הוא אחז בידה והביט בה מלמטה בעיני עגל מתחננות. "את האישה היחידה בשבילי. האם יהיה לי הכבוד שתינשאי לי?" גרייסי החווירה. היא ידעה שהיא צריכה לומר כן. היא ידעה שלא תמצא מישהו טוב יותר. יהיה מגוחך לגמרי לחכות לגבר שלא יהיה שלה לעולם. דונאטו הוא טוב לב. אולי עיניו נוטות לפזול קצת לצדדים, אבל כל הגברים באיטליה כאלה, לא? הוא יהיה בעל טוב. יעניק לה ילדים. היא ידעה שיהיה לה טוב איתו. היא אהבה את איטליה, אהבה את קולדורו, זה באמת כל כך חשוב שהיא לא אוהבת אותו? היא היססה. "גרייסי..." הוא דחק בה. "את מתכוונת לתת לי לחכות ככה על הברך? הרצפה נורא קשה." הוא חייך בשובבות, וגרייסי רצתה שלבה יזנק. היא רצתה שבטנה תתהפך בשמחה, היא רצתה לבכות בהתרגשות, אבל לא יכלה. היא לא הרגישה דבר פרט למבוכה.
"תן לי זמן לחשוב על זה," היא ניסתה לסרב לו בעדינות.
"זה כמו להגיד לא," הוא אמר בעלבון, אבל מיד שינה את הגישה והוסיף בטון משדל, "גרייסי, אנחנו מתאימים. בבקשה, בייבי. את יודעת שאנחנו מתאימים."
"נכון," היא הסכימה. זו היתה האמת, בכל זאת, הם אכן היו זוג טוב. היא ידעה שסירוב לנישואים בגלל טנקרדי יהיה טיפשי - זה כבר יהיה ממש כמו לחכות לרוח רפאים. אבל מה היא יכולה לעשות?
"את אוהבת שאני מנשק אותך." הוא חייך, והיא לא יכלה שלא להעניק לו חיוך קטן בתמורה.
"נכון," אמרה.
הוא קם על רגליו ולחש באוזנה. "את תאהבי לעשות איתי אהבה, אני מבטיח." לגרייסי לא היה ספק בכך, ועדיין, חתונה עם דונאטו נראתה לה כמו דרך ללא מוצא.
"תן לי זמן," היא ביקשה ונישקה אותו, אבל הרגישה שהוא מקשיח את גופו.
"בסדר. אבל לא יותר מדי זמן, אה?" הוא חייך, אבל שפתיו התעקלו עכשיו בטינה יותר מאשר בהומור. "את לא רוצה שאני אתחיל לחפש מישהי אחרת, נכון?"
"לא, אני לא רוצה."
"לא חשבתי. יש לי סבלנות, גרייסי, אבל אני לא מטומטם."
הוא לקח את ידה בגסות מסוימת והתחיל ללכת לכיוון היציאה. גרייסי השפילה את מבטה לפסיפס, ומוחה הוצף בשאלות שלא ידעה לענות עליהן. היא היתה אומללה. אומללה כי אכזבה את דונאטו, ואומללה כי האהבה שטיפחה בלבה בסתר היתה אהבה בלתי אפשרית. היא לא הסתכלה לאן היא הולכת ולא הבחינה בגבר הגבוה שצעד בכיוון הנגדי, עד שהתנגשה בו. היא נסוגה לאחור בבהלה. "אני כל כך מצטערת..." גמגמה והרימה את עיניה, ואז ראתה שהאיש שהתבונן בה עכשיו במבט משועשע הוא לא אחר מאשר טנקרדי.
"גרייסי," הוא חייך.
"טנקרדי, אני מצטערת. לא הסתכלתי "
"בבקשה, אל תדאגי." הוא פנה לדונאטו. "סיניור פאבְּרִי."
"בון ג'ורנו, קונטֶה בסנלי," השיב דונאטו. "בדיוק הצעתי נישואים לחברה שלי," הוא פלט פתאום, וגרייסי ידעה מדוע הוא אמר את זה והצטערה על כך.
חיוכו של טנקרדי התרחב. "ברכותי," הוא אמר וטפח על שכמו של דונאטו כמו שגברים עושים. "יופי של כנסייה להתחתן בה," הוסיף.
"אני יודע, בדיוק הראיתי אותה לגרייסי."
האופן שבו ביטא את השם גרייסי היה עוד דרך לסמן את הטריטוריה שלו, גרייסי ידעה. היא רצתה לעזוב את ידה מאחיזתו, להסביר לטנקרדי שהיא לא נענתה להצעת הנישואים ושככל הנראה גם לא תיענה, אבל שתקה. היא הסתירה את רגשותיה מאחורי החיוך. טנקרדי נראה שמח מאוד. אילו היו לו רגשות כלשהם כלפיה, הוא היה נראה מאוכזב.
טנקרדי לא האריך בשיחה. הוא נפרד מהם בברכת יום נעים ונכנס לכנסייה. גרייסי הרגישה מועקה כבדה בלבה. אחיזתו של דונאטו התהדקה, והוא הביל אותה לפיאצה. "בואי נשב לאכול משהו," הציע. גרייסי ניסתה להפגין מצב רוח טוב, אבל זה לא היה קל. דונאטו היה מדוכא כי היא דחתה, למעשה, את הצעת הנישואים שלו, וגרייסי התייסרה ברגשות אשמה. אני טיפשה בענייני אהבה, היא חשבה בקדרות, אבל אני לא מצליחה למנוע מעצמי להיות טיפשה. היא רצתה לדבר על זה עם מישהו, אבל לא היה לה אף אחד. אמה היתה רחוקה מדי וממילא לא ידעה הרבה על חייה, ולהנס לא היה שום ניסיון עם נשים.
אבל שבוע לאחר מכן, כשהיתה בסטודיו עם רוטגר, היא מצאה את עצמה מקשיבה לעצה שלו. "את עצובה, גרייסי," הוא אמר בלי לחדול מעבודתו. "מה קרה?"
"דונאטו ביקש ממני להתחתן איתו," היא ענתה וחדלה מעבודתה.
"ומה אמרת לו?"
"שאני צריכה לחשוב על זה."
"אהה, אני מבין," הוא רטן. "אם את צריכה לחשוב על זה, זה לא טוב."
"הייתי צריכה להגיד לו כן," היא אמרה.
"אבל את צריכה לחשוב על זה, אז לא אמרת לו כן." הוא משך בכתפיו.
גרייסי נאנחה. "אני לא יודעת למה אני צריכה לחשוב על זה," היא התרגזה על עצמה.
"כי זה לא טוב," הוא אמר, כמציין עובדה פשוטה.
"אבל למה זה לא טוב?"
"כי הלב שלך במקום אחר."
גרייסי נדהמה. זה עד כדי כך ברור? "כן?"
הוא חייך והציץ אליה מאחורי כן הציור שלו. "ראיתי אותך פורחת ומשתנה לנגד עיני מנערה רגילה לבחורה יפהפייה, לאישה מאוהבת וזוהרת. כשאישה מתאהבת היא קורנת, היא משתנה. האהבה עושה אותה יפה. איך אני יכול לא לראות את זה?"
"מה אני יכולה לעשות?" שאלה גרייסי.
"כי אחד אוהב אותך והשני לא?"
סנטרה של גרייסי רטט. היה אכזרי לשמוע את זה בקול רם. "כן."
"אהה, זאת השאלה. את אוהבת להמר או לא?"
"אני לא יודעת."
"אדם נבון היה אומר לך להתחתן עם הגבר שאוהב אותך ולהגיד תודה. מהמר היה אומר לך ללכת לכבוש את הלב של הגבר שלא אוהב אותך, אבל תמיד יש סיכוי שלא תזכי בו. ואז תישארי קירחת מכאן ומכאן."
"זה לא עוזר, רוטגר," היא אמרה.
"אז את צריכה לחשוב על זה."
"זו בדיוק הנקודה שבה התחלנו את השיחה."
"אני לא יכול לחשוב על זה במקומך."
"אבל אם היית יכול, מה היתה העצה שלך?"
הוא הציץ שוב מאחורי הכן. "אני לא מהמר, אבל אני כן לוקח סיכונים. הייתי יושב על הגדר ומחכה. אם תתחתני עם דונאטו תסגרי את הדלת לאהבה לתמיד. אם תחכי תשאירי חלל ריק ואולי האהבה תמלא אותו. אם לא, את יכולה לסגור את הדלת הזאת."
"אתה אומר לי לחכות?"
"במובן הפילוסופי, כן." הוא חייך. "תשאירי את כל האפשרויות פתוחות. את צעירה. אין צורך להיחפז ולהתחתן, ודונאטו יחכה."
"ואם הוא לא יחכה?"
"הוא יחכה כי הוא אוהב אותך. את מחכה לטנקרדי, לא?" גרייסי השתנקה בבהלה. "יש אנשים שמחכים כל החיים," הוא הוסיף ואמר. "יש כאלה שמאמינים שזה משהו ששווה לחכות לו. אני משער שאת אישה מהסוג הזה."
גרייסי שבה לעבודתה. "לא חשבתי שאני אהיה אישה כזאת, רוטגר."
"אף אחד לא חושב שהוא יבזבז את כל חייו בהמתנה למישהו בלתי אפשרי, אבל האהבה משתלטת על אנשים והם לא מצליחים למנוע את זה."
"ומה איתך, רוטגר, איזה סוג של אדם אתה?"
"אם הייתי צעיר, הייתי אחד שמחכה, אבל " הוא פסל את הרעיון בצקצוק לשון - "אני זקן ונמאס לי לחכות, אז ויתרתי. אני עובד, אני אוכל, אני ישן ואני חולם. טוב לי ככה. קבלה, זה המפתח. כשתזדקני תביני." גרייסי רצתה לחלץ ממנו עוד, אבל ידעה משום מה שיותר מזה כבר לא תצליח להוציא ממנו.
היא תחכה. היא תחשוב והיא תשב על הגדר והיא תקווה, אם כי לרוטגר זה לא הצליח, מן הסתם.
גרייסי ורוטגר סיימו לנקות ארבעה מהציורים בתחילת ספטמבר, ובגוויס שלח רכב לאסוף אותם. גרייסי רצתה ללוות את הציורים בדרכם לקסטלו רק כדי לראות את טנקרדי, בשביל הסיכוי הקלוש שהוא יהיה שם, אבל הזמנה לא הגיעה.
גאיה התחתנה עם פיליפו בכנסיית מריה מדלנה באורו הזהוב של ערב סתווי. גרייסי ודמיאנה היו השושבינות. דונאטו נראה מקסים בחליפה, וגרייסי חשבה שהיא מטומטמת כיוון שאינה רוצה להינשא לו. גם דמיאנה אמרה לה את זה, פחות או יותר באותן מילים, וכל העיר ידעה שהיא מהססת והרימה גבה. איש לא הבין מדוע היא מסרבת לגבר הכי יפה בקולדורו.
כעבור שבועות אחדים נתקל רוטגר בתגלית מסעירה. היתה לו תחושה שאחד מהדיוקנאות של הרוזנת היה למעשה ציור של גיינסבורו ולא, כפי שנרשם בקטלוג, של צייר אחר, ידוע פחות. הראש צויר ביד אמן, אבל הגוף היה מגושם ונעדר כל חן. הוא נראה כשייך לציור אחר לגמרי. רוטגר לא אמר על זה דבר לגרייסי, כי לא היה בטוח לגמרי, אבל עכשיו, לאחר שגילה שגופו של האדון צויר בדיעבד כדי להסתיר נזקים וצבע שדהה, הוא היה בטוח. הוא הראה אותו לגרייסי. "כשמגלים דבר כזה, זה מרגש מאוד. זה שווה את כל העבודה שאני עושה." הוא ניגב את ידיו בסמרטוט. "כל השעות של העבודה הקשה בסטודיו הזה מגיעות לשיא מסעיר ויפהפה. את חייבת להודיע לרוזנת מיד."
"אתה צריך לטלפן אליה."
"דיברתי עם בגוויס ובמקרה היא שם. אמרתי לה שאת תיגשי לשם מיד. אני עייף מדי. את צעירה וחזקה. את יכולה לרכוב על אופניים." הוא חייך אליה, והיא ראתה ניצוץ מסתורי בעיניו.
גרייסי רכבה על אופניה במעלה הגבעה. האוויר היה קריר, אבל הטירה והבתים תחתיה זהרו באור הערב הרך והוורדרד. כשהכביש הפך תלול מדי היא ירדה מהאופניים ודחפה אותם לצדה עד שהגיעה לפסגה. בשערי הטירה היא כבר היתה שטופת זיעה, וסוודר היה קשור למותניה. לאימתה היא ראתה רק עכשיו שידיה וציפורניה מלוכלכות בצבע. אולי לא היה כדאי להגיע בסרבל. אבל היא לא חשבה שטנקרדי יהיה שם. היא זכרה שדונאטו אמר לה שהוא נמצא בטירה רק בחודשי הקיץ, וכבר היה אוקטובר. הוא בוודאי ברומא. בפעם הראשונה בחייה היא לא רצתה לראות אותו. לא ככה, כשהיא פרועה ובבגדי העבודה הכי פחות מחמיאים שיש לה.
היא צלצלה בפעמון וחיכתה בשער, אבל איש לא בא. יום העבודה הסתיים זה מכבר, וגרייסי ידעה שדונאטו ואביו כבר שבו לביתם, וכך גם כל שאר הגננים. היא השכיבה את האופניים על העשב בצד, פתחה את השער מעט והשתחלה פנימה. היא המשיכה ברגל בכביש, בצל הברושים הגבוהים שנראו כמו נוצות טובלות בזהב בקרני השמש האחרונות שנלכדו בין ענפיהם בטרם נעלמו מאחורי הגבעות. כשהגיעה לטירה היא צלצלה בפעמון. היא חיכתה. כשאיש לא הגיע היא צלצלה שוב. עדיין איש לא בא. בתחושה גואה של דאגה היא התגנבה לאחד החלונות והצמידה את פניה ואת ידיה לשמשה להסתכל פנימה. להפתעתה היו כל הרהיטים מכוסים בסדינים לבנים. נראה שהרוזנת כבר נסעה לרומא ולא תחזור עד הקיץ הבא.
גרייסי היתה מבולבלת. רוטגר אמר לה בפירוש שהוא דיבר עם בגוויס, אז מישהו חייב להיות בטירה. אולי הרוזנת נמצאת מאחור. היא הלכה לעבר המרפסת שבה פגשה אותה בפעם הראשונה, אבל כשהגיעה לשם ראתה שהכיסאות נטושים כמו הטירה ושהכריות נלקחו לאחסון עד סוף החורף. רק הציפורים צייצו בינות לענפים במאבק על מקומות הקינון הטובים ביותר. גרייסי לא ידעה מה לעשות. רוטגר יכעס אם היא תחזור ותגיד שלא מצאה אותה. הוא יגיד שהיא לא חיפשה מספיק. אבל איפה הרוזנת יכולה להיות? גרייסי חששה להיתפס מחטטת ומציצה בחלונות ובוודאי לא היתה לה שום כוונה לצעוק.
באותו רגע הופיע טנקרדי בפתח המגדל. לחייה של גרייסי בערו במבוכה נוכח מבטו המשתאה. הוא לא ידע על בואה, זה היה ברור. האינסטינקט הראשוני שלה היה להסתובב ולברוח, אך היא ידעה שזה מאוד לא מנומס וגם דרמטי מדי, אז היא הלכה לקראתו והבליטה את סנטרה להסתיר את מבוכתה העזה.
כשהתקרבה אליו ראתה שהוא לובש חולצה ישנה שעליה כתמי צבע ומכנסיים מלוכלכים מאבק. שערו היה פרוע וזיפי זקנו נראו בני ימים אחדים לפחות. הוא לא ציפה לראות איש. "אני מצטערת שבאתי בלי להודיע," אמרה. "רוטגר שלח אותי לדבר עם הרוזנת."
"אמא שלי לא פה," הוא השיב.
"רוטגר דיבר עם בגוויס..."
היא ראתה את עיניו מטיילות על הסרבל שלה והצטערה שלא לבשה שמלה יפה. אבל הוא חייך כמו שעשה בארוחות הצהריים כשנזקקה לעידוד והשיב את מבטו אל פניה. "איזה צמד אנחנו," הוא צחק. "את נראית כמו אחרי יום שלם בסטודיו, ואני נראה אותו דבר."
הוקל לה להיווכח שהוא אינו כועס והיא השיבה לו חיוך. "אתה מצייר?" שאלה.
"בואי, אני אראה לך. אני לא ממש טוב. זה סתם תחביב." הוא נכנס בחזרה למגדל. בתוך המבנה העגול היה חדר גדול בעל קירות מסוידים ומדרגות עץ עתיקות שהובילו לקומות העליונות. קורות הרצפה היו חשופות ומלאות כתמי צבע, ועל הקירות הושענו בדים, מסגרות ושאר החפצים הרגילים שאפשר למצוא בכל סטודיו. הציור שטנקרדי עבד עליו עמד על אחד מכני הציור. נראה שם גבר יושב ליד שולחן, גופו שמוט ורכון ליד כוס ריקה. הצבעים היו גוונים עגמומיים של אפור, חום וכחול. גרייסי לא ציפתה לראות משהו מדכא כל כך.
"מי זה?" היא שאלה. השתררה שתיקה ארוכה. טנקרדי בחן את פניה. היא הרגישה את עיניו חודרות דרך עורה. היא ידעה שהיא נראית מתוחה, אבל לא יכלה להסתיר את תגובתה. היה בציור משהו מאוד חשוף וכואב שהטריד את מנוחתה.
"זה אני," הוא ענה לבסוף והניח את ידיו על מותניו. "או מי שהייתי פעם, בכל אופן."
"אתה?"
"כן, היו לי הרבה גלגולים בחיים, גרייסי."
"הוא נראה אומלל. שבור. אבוד."
טנקרדי משך בכתפיו. "עדיין אני." הוא צחק צחוק נעדר כל הומור.
היא המשיכה להביט בציור עוד זמן רב, תוהה על פשרו של הסבל שבהשראתו צויר. לבסוף פנתה אליו. "זה ציור קודר, טנקרדי. קודר מאוד. אבל הוא טוב."
"לשמוע את זה ממך זאת מחמאה."
היא חייכה. "כל העבודות שלך קודרות?"
"לא כולן. הנה, אני אראה לך ציור קליל."
הם בילו זמן רב בדיונים על ציוריו, וגרייסי שכחה לגמרי מהסרבל המכוער. הם דיברו כמו ידידים משכבר הימים, צחקו על הציורים הבינוניים ובחנו בהערכה את הטובים, אם כי טנקרדי מיהר להדוף את מחמאותיה בהערות מצטנעות. בשביל גבר כה נאה וכריזמטי, הוא היה מאוד לא בטוח בעצמו. גרייסי רק אהבה אותו יותר בשל כך.
"בואי נשתה משהו," הוא הציע כשסיימו. "היה יום ארוך."
"אני לא רוצה לגזול עוד מזמנך," היא אמרה ונזכרה פתאום לשם מה באה מלכתחילה. "רוטגר שלח אותי להודיע לרוזנת שהוא מצא עבודה של גיינסבורו מתחת לשכבות שהוא ניקה באחד הציורים."
"באמת?"
"כן, הוא אמן חשוב מאוד. היא תשמח לשמוע את זה."
"לא, אני מתכוון, רוטגר באמת שלח אותך לכאן כדי להודיע לאמא שלי?"
"כן."
"אבל אמא שלי ברומא כבר מספטמבר. היא לא היתה פה מאז."
"זה ממש מוזר. רוטגר דיבר עם בגוויס... הוא אמר..." ואז, בבהירות שנחתה עליה בבת אחת, הבינה שרוטגר שלח אותה לשם בכוונה, כי טנקרדי היה שם. איכשהו הוא ידע. היא רצתה לפרוץ בצחוק בעקבות התכסיס המתוחכם של ההולנדי. "לא חשוב," אמרה, ובתנועת יד מבטלת זנחה את ההסברים. "אתה יכול למסור את זה לרוזנת בשמי."
"אז אנחנו צריכים לחגוג. בואי. לא קר מדי לשבת בחוץ?"
"אני לא רוצה להפריע."
"אני רוצה שתפריעי," הוא פסק. "לא דיברתי עם אף אחד כבר ימים שלמים."
"בסדר, אז אשמח להישאר." היא לבשה את הסוודר.
גרייסי עזרה לו להביא יין וכוסות ממטבח הטירה ולסדר את הכריות על ספת הנצרים הגדולה במרפסת שהשקיפה אל הגבעות, אותה מרפסת שבה הם נפגשו בפעם הראשונה. השמש נראתה עכשיו כזוהר דועך באופק, והכוכב הראשון כבר החל לנצנץ בכחול הכהה של השמים. גרייסי נהנתה מטעמו של היין. הוא היה צונן ומרענן ועורר בה סחרחורת קלה ונעימה. ההנאה שבצפייה משותפת בשקיעה עם הגבר שהיא באמת אוהבת החדירה בה תחושת בהילות, כי ייתכן שזו הפעם האחרונה שתראה אותו למשך חודשים רבים, אולי שנים. "למה הדיוקן העצמי שלך כל כך עצוב, טנקרדי?" היא ידעה שזו שאלה ישירה מדי, אבל לא היה לה אכפת.
הוא נשען לאחור על הכריות, שילב את ידיו מאחורי ראשו ומיקד את מבטו בגבעות הרחוקות. "זה סיפור ארוך," הוא ענה באנחה. "אבל אם את לא ממהרת לחזור לסטודיו, אני אספר לך."
"עכשיו סקרנת אותי, אז אתה חייב לספר."
הוא צחק. "בסדר גמור." הוא שתה עוד לגימה מהיין ורכן קדימה, משעין את מרפקיו על הברכיים. "את זוכרת את הציור שסיפרתי לך עליו?"
"זה שהדוד שלך גנב?"
"יש לך זיכרון טוב, גרייסי."
"לדברים שמעניינים אותי."
"אז כמו שסיפרתי לך, הציור הזה היה הכול בשבילי. לא רק כי הוא ציור מדהים ביופיו, אלא כי הוא סימל תקופה של אושר בחיים שלי. אבא שלי מת כשהייתי בן חמש עשרה. עד אז לא היתה לי שום חוויה של אובדן. היו לי חיי מותרות וזכיתי להרבה אהבה ופינוקים, עד כדי כך שלמדתי לחשוב על האושר הזה כזכות מולדת שלי. אבל אז איבדתי את אבי, וכמו שאמרת, חציתי גשר." גרייסי התרגשה מהעובדה שהוא זוכר משהו שאמרה. הוא השפיל את מבטו לכוס היין, ולבה של גרייסי יצא אליו. "לא יכולתי לחזור לאותו מקום שאין בו דאגות," הוא המשיך. "הייתי צעיר. לא הבנתי שאֵבל זה דבר שצריך ללמוד להסתגל אליו, לא משהו שעוברים אותו ומגיעים לצד השני. אתה אף פעם לא מגיע לצד השני, אתה פשוט ממשיך לחיות, סוחב את זה בפנים כמו אבן בלב. אבל לא ידעתי את זה. חשבתי שאני יכול לברוח. אז התחלתי לבלות עם אנשים שאוהבים לבלות. הידרדרתי בלימודים. הלכתי למסיבות כל הזמן. בזבזתי כסף כמו מים. יצאתי עם בחורות מפוקפקות, לקחתי סמים ועישנתי, ופחות או יותר שתיתי את עצמי לדעת - וכל רומא ידעה את זה. סבא שלי, שאהבתי, התייאש ממני. הוא ניסה להיות יד מכוונת בשבילי, אבל לא רציתי לשמוע. הייתי אכול טינה. האשמתי את אלוהים שהוא לקח ממני את אבא שלי. האשמתי את אבא שלי, אף על פי שהוא לא בחר לעזוב אותי, והאשמתי את עצמי על החולשה שלי, ובכל זאת לא יכולתי לבלום את עצמי. אני מניח שהכול היה זעקה אחת גדולה לעזרה, אבל אף אחד לא ידע איך לעזור לי. ואני בטח לא ידעתי איך לקבל עזרה. ואז, יום אחד, סבא שלי עמד לידי מול הציור היפה הזה ואמר, 'אתה זוכר את הילד הקטן שהיה עומד פה ומסתכל על התמונה הזאת?'
"'כן,' עניתי.
"'הוא עדיין בתוכך, טנקרדי,' הוא אמר לי. 'החיים שלו אמנם השתנו והוא ספג אבידה נוראית, אבל הוא עדיין בפנים, עם כל הפלא והתום והשמחה. אתה צריך רק לחפש אותו.' ואז הבנתי שאני זה שבוחר איך לחיות את חיי ושאני סתם מבזבז אותם על כלום, שהתנהגות כזאת לא תחזיר לי את אבא שלי. הבנתי שהפכתי לגבר שאבא שלי לא היה מכיר בכלל, לגבר שסבא שלי לא יוכל להתגאות בו. אז החלטתי לשנות את החיים שלי. חיפשתי את הילד שהייתי פעם."
"ומצאת אותו?" שאלה אותו גרייסי בשקט.
טנקרדי הביט בה בפנים רציניות. "אני לא יודע. בואי נגיד שזה תהליך, גרייסי." הוא שינה את תנוחתו וישב כשהוא פונה אליה. "כשסבא שלי מת ציפיתי לקבל את הציור שהוא הבטיח לי. אני לא יודע אם הוא שכח לציין את זה בצוואה, או שהוא חשב שהמשפחה שלי תזכור שזה מה הוא רצה ותכבד את זה. כולם ידעו שהוא התכוון להוריש לי אותו. דוד שלי בחר להאמין שהוא לא רצה שאני אקבל אותו. אני מניח שדוד שלי רצה להעניש אותי על השם הרע שהוצאתי למשפחה, כי השם שלו, את צריכה להבין, היה חשוב לו יותר מכל דבר אחר, כולל המשפחה שלו והילדים שלו." הוא חייך ברשעות קלה. "הייתי שמח להכתים את שמו, אבל לצערי אני לא יכול לעשות את זה בלי להכתים גם את שמי!"
"אז הדיוקן הוא של טנקרדי המיואש שעדיין מנסה להישאר דומיננטי, זה שאיבד את אביו ואת סבו ומטפח טינה אל הדוד שלו. תמונה של ייאוש וחוסר אונים."
"טוב מאוד." הוא צחק ולקח את בקבוק היין מדלי הקרח הנמס, מילא את כוסה ואחר כך את כוסו. "סליחה על הסיפור העצוב."
"אבל הוא כנראה נתן השראה ליצירה הכי טובה שלך."
"את חושבת שהיא עד כדי כך טובה?"
"כן. באמת. אבל לא הייתי רוצה את הציור הזה על הקיר בכניסה לבית שלי!" שניהם צחקו.
"את יודעת מה? אני מרגיש יותר טוב אחרי שסיפרתי לך. לא דיברתי על זה עם אף אחד עד היום."
"כמו שאמרת בסיור שעשית לי אז, קל יותר לשפוך את הלב בפני אדם זר."
"אבל את לא זרה, גרייסי," הוא אמר, ובחיוכו היה רוך שעורר משהו בבטנה. "את ודונאטו כבר התחתנתם?" הוא שאל וקירב את הכוס לשפתיו.
העובדה שהוא זכר הפתיעה אותה. "לא," היא ענתה.
"מתי היום הגדול?"
"דונאטו קצת מיהר מדי להגיד לך שאנחנו מתחתנים." טנקרדי זקף גבה. "כשנתקלתי בך, זה היה בדיוק אחרי שהוא הציע. אמרתי לו שאני אחשוב על זה. זה הכול."
"וחשבת?" הוא שאל.
גרייסי היתה מאוד נרגשת פתאום. היא הסבה את עיניה לגבעות, שנראו עכשיו כצלליות על רקע השמים המחשיכים. היא רצתה לספר לו את האמת, אבל לא יכלה. "אני עדיין חושבת על זה," אמרה.
"את לא אוהבת אותו," הוא הכריז בפשטות, וגרייסי היתה המומה. הכוס התחילה לרעוד בידה, כי בהבחנה האינטימית הזאת הוא חשף מעט את עצמו, והיא לא יכלה להתעלם מכך.
"אני מחבבת אותו," היא אמרה.
"זה לא מספיק טוב."
היא רוקנה את כוסה והניחה אותה על השולחן. "נכון," היא נאנחה.
הוא הושיט את ידו ולקח את ידה. גרייסי קפאה. "אל תיבהלי," הוא אמר בקול שקט וליטף את עורה באגודלו. "אני שמח שאת לא מתחתנת עם דונאטו." גרייסי חיפשה משהו לומר, אבל שום דבר לא עלה בדעתה. "את טובה מדי בשבילו," הוא המשיך. עיניו זהרו באור בין הערביים, וגרייסי קיוותה שהיא לא טועה בפירוש החיבה הניכרת בהן. "לא חשבתי שיש לי סיכוי, אז ניסיתי לא לחשוב עלייך. אבל עכשיו את כאן ואני כאן, ואולי הגורל הביא אותנו למקום הזה." הוא הטה את סנטרה אליו ונגע בשפתיו בשפתיה. גרייסי הרגישה שהיא צונחת. היא עצמה את עיניה ורצתה רק להמשיך לצנוח לעד. טנקרדי חיכך את אפו באפה ואז הרחיק את ראשו והביט בעיניה. היא פקחה אותן והישירה את מבטה אל עיניו. היא לא הביעה מחאה ולא ניסתה להתרחק, אז הוא נישק אותה שוב, והפעם נשיקה עמוקה.
טנקרדי עטף אותה בזרועותיו והצמיד אותה אל לבו. גרייסי עצמה את עיניה ולמדה שההבדל בין נשיקה טובה לנשיקה גרועה לא קשור לטכניקה בכלל, אלא רק לאהבה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.
סנטה מונטיפיורי / הפיתוי של גרייסי
לרכישת הספר
מאנגלית: כנרת היגינס דוידי
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני - סטודיו גאלה
עריכת התרגום: רותי יוליוס
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play