"למה שהבינה המלאכותית תרצה לשלוט ביצורים מעצבנים כמו בני האדם?"
בריאיון לקראת עליית סרטו החדש, "כבשה בקופסה", מספר הבמאי היפני הנערץ הירוקאזו קורה-אדה על ההשראה שהעניק לו "הנסיך הקטן", על הניסיון הראשון שלו עם בינה מלאכותית ועל השאלה אם רובוטים יוכלו לפתח תודעה וערכים משלהם: "אני חושב שהרובוטים יפתחו תרבות משלהם - בלעדינו"
"בבקשה צייר לי כבשה, נחוצה לי כבשה", ביקש הנסיך הקטן מהטייס-המספר, עת נפגשו בלב מדבר סהרה, בפרק השני בספר הפולחן של הסופר הצרפתי אנטואן דה סנט-אכזופרי. הטייס, שאינו מורגל בשרבוט, מנסה לצייר כבשה. הנסיך הקטן אינו מרוצה מהביצועים: הכבשה הראשונה נראית לו חולנית, השנייה היא בכלל כבש עם קרנים והשלישית קשישה מדי. "אני רוצה כבשה שתחיה שנים רבות", הוא אומר.
לבסוף הטייס מאבד סבלנותו, ושב בדחיפות לפירוק המנוע של מטוסו. ואז הוא משרבט קופסה עם שלושה חורים ואומר: "זו תיבה. הכבשה אשר ביקשת נמצאת בתוכה". להפתעתו, אורו פניו של הנסיך הקטן. זה בדיוק מה שהוא רצה. הנסיך הקטן רק תוהה האם הכבשה תזדקק להרבה עשב, בגלל שהכוכב ממנו הגיע קטן מדי.
הסצנה הזו מייצגת את אחד המסרים המרכזיים של הספר: שאין לראות את הדברים היטב, אלא בלב בלבד - הדבר החשוב באמת סמוי מן העין. למעשה הנסיך הקטן מצליח לראות את מה שהמבוגרים מתקשים לראות - את הכבשה שבתוך הקופסה.
"הנסיך הקטן" והסצנה הזאת מתוך הספר העניקו השראה להירוקאזו קורה-אדה, בכיר במאי יפן כיום, עת חיפש שם קולע לסרט חדש עליו עבד - הסרט עוסק בזוג הורים המתמודד עם האבל על מות בנם הצעיר. ההורים מאמצים רובוט דמוי-אדם, שנבנה על בסיס המראה והזיכרונות של ילדם המת. קורה-אדה בחר לקרוא לסרט: "כבשה שבקופסה". הסרט, שהתחרה על "דקל הזהב" בפסטיבל קאן האחרון, הוא הסרט השמיני במספר של היוצר ההומניסט והמבריק שמשתתף בפסטיבל הנחשב מכולם. וכעת הוא מגיע אלינו עכשיו.
"הספר 'הנסיך הקטן' הוא מעשייה על דמיון. ובתקופה בה כתבתי את התסריט של 'כבשה בקופסה' חשבתי על מה שמבחין בינינו לבין ישויות דמויות אדם אחרות – הומנואידים", סיפר קורה-אדה, כשראיינתי אותו במהלך פסטיבל קאן. "רציתי שהאם תקריא סיפור לבנה ההומנואיד-הרובוט, ותהיתי באיזה ספר כדאי לי להשתמש לסצנה הזו. החלטתי שאני רוצה זה יהיה ספר שבינה מלאכותית לא תוכל להבין. נזכרתי בסצנה של הכבשה בקופסה ב'הנסיך הקטן' והחלטתי להכניס אותה פנימה לתסריט".
וכאן חשוב לציין שהפולחן סביב הספר שיצא לאור ב-1943, הולך ומתעצם כעת, במיוחד ביפן ובדרום קוריאה. הפופולריות של "הנסיך הקטן" במדינות האלה היא ממש עצומה וחורגת בהרבה מפסל בודד או מוזיאון. הספר נטוע עמוק בתרבות הפופולרית, בעיצוב העירוני ובתיירות של שתי המדינות.
אז לא מפתיע שקורה-אדה מאזכר את "הנסיך הקטן" בסרט. "למעשה קראתי את הספר בילדותי ולמען האמת לא ממש הבנתי אותו אז. ב'כבשה בקופסה' החלטתי לשים כדור שלג של הנסיך הקטן בחדר של הילד. בסופו של דבר, הילד משחרר את הנסיך מתוכו והכדור שלג הוא בעצם הקופסה. גם הבן ההומנואיד 'משתחרר מהקופסה' - הלוא היא הבית שבו הוא גר עם הוריו – וזה קורה כשהוא בונה לו בית חדש משלו. ולכן חשבתי ש'כבשה בקופסה' יכולה להיות כותרת טובה לסרט".
מוות ואבל וההתמודדות איתם הוא נושא שחוזר שוב ושוב ביצירתו של הקולנוען בן ה-64. בעבר הוא הודה שסרטו Still Walking מ-2008 על משפחה המתאבלת על מות בנה, מסתמך על אלמנטים הלקוחים מחיי משפחתו, כולל מות אימו. וכך במקרה של "מאבורוסי" (1995), סרטו העלילתי הראשון שהתמקד בבחורה שהתמודדה עם מוות פתאומי של בן זוגה.
וזה לא הכל: "החיים שאחרי" (1998) סיפר על קבוצת אנשים בעולם הבא שעוזרים למתים טריים לבחור זיכרון אחד אותו הם יוכלו לקחת לחיי הנצח, ו"מרחק" (2001) עקב אחר מפגש של משפחות אנשי כת שהתאבדו.
קורה-אדה מעיד שהמיקוד שלו בעבודה על "כבשה בקופסה" היה תהליך האבל של ההורים. "והשאלה המרכזית שלי הייתה כיצד להעמיק אל תוך התהליך הזה. חשבתי שאלמנטים כמו קול שנותר מאחור לאחר היעלמותה של אדם מחיינו או הדמיון המקשר בין עץ בגינה לבין האדם שהלך לעולמו, עשויים לשמש לנו כמשענת בעודנו מתמודדים עם האבל הפרטי שלנו. תפיסת העולם האישית שלי היא שחשוב, הן בעשייה הקולנועית והן בחיים עצמם, שבני אדם ימשיכו בדרכם".
מסתבר שהרעיון ל"כבשה בקופסה" צץ במוחו של קורה-אדה עת קרא כתבה על עסק בסין שצבר פופולריות בזכות שירות של "החייאת" מתים באמצעות בינה מלאכותית. "בהמשך גיליתי שיוזמות דומות החלו להופיע גם ביפן. למשל, היה ניסוי שבו נעשה שימוש בקולו של זמר יפני שהלך לעולמו כדי לבצע שירים חדשים. כשבחנתי את היוזמות הללו, העוסקות באנשים שמתו, מצאתי את עצמי תוהה מדוע הן מעוררות בי תחושת אי-נוחות".
מה היחס שלך לבינה מלאכותית והאם הוא השתנה בעקבות עשיית הסרט?
"היחס שלי לבינה מלאכותית לא באמת השתנה, מצד שני, מעולם לא באמת השתמשתי בה. בזמן העבודה על 'כבשה בקופסה' זו הייתה הפעם הראשונה שביקשתי מצ'אט ג'יפיטי לקרוא את התסריט שלי ולתת פידבק".
איך הצ'אט הגיב?
"קיבלתי שפע של מחמאות. זה לא בדיוק שימח אותי. דיברנו קצת, ומה שהצ'אט אמר היה נכון - אבל לא מעניין במיוחד. שאלתי את עצמי למה, ואני חושב שהסיבה היא שאין לבינה מלאכותית הטיות כלשהן. אם אתה אדם שחי בעולם כבר 20-30 שנה, ראית כבר כל כך הרבה סרטים וחווית כל כך הרבה חוויות שזה בהכרח משתקף בדעה שלך, בפידבק שלך ובמחשבות שלך. זה מה שגורם לסרט שאתה עושה או רואה לעבוד - ולצ'אט אין את ניסיון-החיים הזה. לכל הפחות לדעתי. אנא תקן אותי אם אני טועה".
בסרטים שלו, קורה-אדה מרבה לעסוק במוסד המשפחה, ובעיקר במשפחות לא-מתפקדות השרויות במשבר זהות, ואיך סודות וטראומות מהעבר משפיעים עליהן. גם יחסי אבות-בנים מעסיק אותו. "סיפור משפחתי" (2013) עקב אחר שני ילדים שהוחלפו בטעות בלידתם; "המשפחה שלי", שזכה ב-2018 בדקל הזהב בפסטיבל קאן והיה מועמד לאוסקר, נגע במשפחה ענייה המתפרנסת מגניבה מחנויות ומאמצת בת עשירים. ב"סיפור חיי" (2019) שצולם בצרפת הוא בחן מערכת יחסים המורכבת שבין כוכבת צרפתייה מזדקנת (קתרין דנב) לבת שלה (ז'ולייט בינוש).
ב"ברוקר" (2023) חקר קורה-אדה את תופעת "קופסאות תינוקות" - שבמסגרתה אימהות שמחליטות לנטוש את התינוק שלהן משאירות אותו בתוך תיבה ייעודית בכנסיות וארגונים שונים. ב"תמימות", שזכה בפסטיבל קאן בפרס התסריט ובפרס הדקל הקווירי, קורה-אדה הציג משפחות מפורקות - וכן סיפור על הומופוביה והתעללות בקרב ילדים בבית ספר.
ואולי התבוננות בילדות של קורה-אדה עצמה מאפשרת להבין את פשר העיסוק שלו במשפחה ובילדים. הוא בן הזקונים במשפחה ענייה בת שלושה ילדים. גדל בדירה זערורית בטוקיו, ובשל גודלה נאלץ להפוך את הארון בחדרו לממלכתו - ושם הוא שיחק בצעצועים ובמשחקים. אימו העריצה את הכוכבות ההוליוודיות ויויאן לי, אינגריד ברגמן וג'ואן פונטיין, אבל מאחר והם לא יכלו להרשות לעצמם ללכת לבית הקולנוע, האם ובנה הסתפקו לצפות יחד בסרטים הוליוודיים ששודרו בטלוויזיה. "בסרטים שלי אני בוחר להראות שיש סוגים שונים של משפחות ומדגים שזה בסדר", הוא אומר.
בדרך כלל מציגים את הבינה המלאכותית בצורה מאוד מסוימת בקולנוע - לרוב, כישות רעה. "כבשה בקופסה" מציע חזון שונה, והילדים הרובוטים נראים במובן מסוים יותר אנושיים מבני האדם עצמם. האם זו הייתה הכוונה מלכתחילה? איך הרעיון הזה התפתח?
"החזון שאנחנו מרבים לראות בסרטים - שהבינה המלאכותית משעבדת את בני האדם - לא מרגיש לי ריאליסטי. ככל שהילד הרובוט בסרט גדל הוא מפתח עניין בארכיטקטורה בזכות ההורים שלו, אבל גם מפתח מחשבות משלו - ולכן הוא מעצב בית משלו".
אתה תמיד מצדד בילדים בסרטים שלך. האם גם הסרט הזה הוא ניסיון לתת הצצה לחיי הילדים, הפעם דרך הזווית של הילד ההומנואיד?
"מבחינת נקודת המבט של הסרט, דווקא לא רציתי להציג את זו של ההומנואיד, אלא דווקא זו של בני האדם שרוצים את הילד ההומנואיד הזה בחייהם. מישהו אמר לי פעם שאני משתמש בסרטים שלי או בדמות של ילד או בדמות של אדם מת, כדי להעביר ביקורת על החברה. הפעם כמעט מדובר בשילוב של השניים, כי האדם המת הוא בעצם הילד והוא זה שמאיר אור על מעשי המבוגרים.
"בסרט שלי הבינה המלאכותית מתעלה על ההורים ועוברת ליצירת בינה משל עצמה. כשזה יקרה במציאות, והבינה המלאכותית תעקוף אותנו, אני תוהה אם יהיה לה עניין בכלל בלשלוט בבני אדם - האם היא תרצה שליטה ביצורים המעצבנים והמורכבים האלה שאנחנו? או שהיא פשוט תשאיר את החברה האנושית מאחור, ותיצור לה תרבות משלה, כפי שילדים גדלים ומשאירים את ההורים שלהם מאחור? אגב, בדיוק בזמן שעבדתי על 'כבשה בקופסה' הבת שלי עזבה את הבית כדי ללמוד באוניברסיטה".
ואיך היו התחושות שלך כשהבת עזבה את הבית?
"שמחה מהולה בעצב, כנראה בדיוק כמו שחשו גיבורי הסרט שלי".
העובדה שהילדה שלך יצאה מהבית השפיעה על נקודת המבט שלך ב"כבשה בקופסה"?
קורה-אדה פורץ בצחוק. "'כבשה בקופסה' קדם לעזיבת בתי. לא ידעתי שהיא תעזוב את הבית כבר עכשיו - זה קרה כמה שנים לפני שציפיתי שזה יקרה".
בסרט שלך רואים את ילדי הבינה המלאכותית מתקשרים עם הטבע. איך חשבת על הדינמיקה הזו?
"קראתי כמה ספרים מעניינים על האינטליגנציה של עצים, על כך שלא מדובר בפרטים בודדים אלא שכל העצים מחוברים זה לזה וחולקים ביניהם מידע, במטרה לשמור על בריאות הסביבה והיערות. אני תוהה למה בני אדם לא יכולים לעשות משהו דומה, ומה היה קורה אם הבינה המלאכותית הייתה יכולה לפתח קשר ואינטליגנציה דומה לזו של העצים - ללא מעורבות אנושית. לדעתי, זה הכיוון אליו זה יילך. החלטתי שיהיה נחמד להציב תקשורת מהסוג הזה אל מול הרעיון של ילד שמפתח ערכים משלו ועוזב את הבית".
לקורה-אדה יצא מוניטין של במאי המיטיב לעבוד עם ילדים ונערים. אחד מהם - יויה יגירה, כוכב "איש אינו יודע", זכה במפתיע בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2004 (הוא השחקן הכי צעיר בתולדות הפסטיבל שעוטר בפרס הזה). ב"סיפור חיי" קורה-אדה הצליח בליהוק קלמנטיין גרנייה לתפקיד הבת של בינוש ואית'ן הוק. ואילו ב"כבשה בקופסה" מצטיין רימו קוואקי בגילום הילד הרובוט.
"עשיתי סדרת אודישנים, שם ביקשתי מהילדים להעמיד פנים שהם רובוטים ולהתהלך כאילו היו רובוט עד שאני מוחה כפיים ואומר: 'עצור!'. רציתי לוודא שהם יכולים לעצור, כי ילדים בני עשר לא ידועים ביכולת שלהם לעמוד דום. גם אם הם עומדים בשקט הם זזים במקום. לרימו בקושי היה ניסיון במשחק, אבל הרגשתי בבטן שהוא הילד שאנחנו מחפשים. הוא היה שונה, אבל בכל זאת רציתי לבדוק באודישנים שהוא יוכל גם לעמוד דום בשקט. ואז החלטתי ללהק אותו.
"בכל מה שקשור לדיאלוגים, לא נתתי לו הוראה לשחק יותר 'רובוטי'. בכלל לא נתתי לרימו הוראות בעניין המשחק, והשינויים בהתנהגות שלו הושפעו מהשחקנית ששיחקה את דמות האם ובאיך שהיא הגיבה לביצוע שלו. אגב, ביפן יש סוכנויות שמתמחות ספציפית בשחקנים צעירים ובילדים".
חודשים אחדים אחרי הבכורה של "כבשה בקופסה" בקאן, קורה-אדה הציג בתחרות הראשית של פסטיבל ונציה סרט חדש: "מבט לאחור", על פ ספרו של טאטסוקי פוג'ימוטו, אמן מאנגה מוערך וידוע (סדרת הדגל שלו "איש המסור" זכתה להצלחה ברחבי העולם). הסרט עוקב אחר שתי תלמידות כיתה אשר דרכיהן מצטלבות ואז נפרדות, בעודן מגשימות את חלומן המקצועי ליצור מאנגה.
"הספר הזה יצא בתוך תקופת שפל שנכפתה על ידי מגפת הקורונה. בתי הקולנוע נסגרו והיה נדמה כאילו העולם מבטל את העבודה שאהבתי לעשות", מספר קורה-אדה. "קראתי את הספר באותו ערב. זוהי מאנגה מדהימה, שהתרגשתי ממנה מאוד. כשהייתי ילד, אמרו לי שאם אקרא רק מאנגה, אני אגדל להיות מבוגר חסר תועלת. מאז, היחס החברתי למאנגה השתנה בצורה ניכרת. המפגש עם הספר 'מבט לאחור' עודד אותי לבחון מחדש מדוע אני עושה את מה שאני עושה. כדי להביע את תודתי למי שכתב אותה – מעין תשובה ליצירה – החלטתי ליצור סרט על-פי הספר. זה התבקש. הרי אני קולנוען. זו הייתה גם בחינה של נחישותי, דחיפה בכיוון הנכון והתעוררות מחודשת של רצון עז לנסות לעשות סרטים שוב".