כבר 45 שנה הוא ממלא אולמות: "את רוב השירים שלי כתבתי בשלוש וחצי-ארבע דקות"
אהוד מנור סירב לכתוב לו שיר - אז הוא הקשיב ללחן וכתב את אחד מלהיטיו הגדולים. בתחנות הרדיו דחו אותו - אז הוא שינה סגנון ומצא את הנוסחה. ככה מתחזקים קריירה כבר 45 שנה עם קהל נאמן, בלי תארים ובלי להתרגש מפרסים. בריאיון נטול פילטרים, יואב יצחק מספר למה הוא מסרב להתרגש מהופעות גדולות של הקולגות ושמח בחלקו ("להופיע מול 20 אלף? תן לראות פנים של אנשים") - ומגלה מה קרה עם שוש עטרי ז"ל מחוץ לתחנת רדיו
במשך שנים יואב יצחק היה הרבה פחות בבית והרבה יותר בדרכים. ההופעות, הנסיעות לחו"ל ואורח החיים של זמר השאירו את גידול בתו היחידה, גלי, בעיקר בידיים של שוש, אשתו. והוא ממש לא מנסה לייפות את זה. "כמעט לא הייתי מעורב בגידול שלה", הוא מודה בריאיון לפודקאסט "מחוץ לפריים". "תמיד סמכתי על אשתי. היא גידלה את הילדה, שמרה עליה, עטפה אותה".
למרות שהוא "לא מצטער על זה", לדבריו, היום, כשהוא בן 68, הוא נמצא הרבה יותר שם בשביל הנכדות. "כל מה שלא עשיתי עם הילדה שלי - אני עושה עם הנכדות עכשיו", הוא אומר וקורא לזה בצחוק "עבודות שירות". מי שבעצם מאפשרת לו לפצות על כך היא דווקא הבת שלו, גלי יצחק, שמנהלת את המשרד ואת הקריירה שלו.
בעצם "יואב יצחק" זה עסק משפחתי לכל דבר ועניין.
"מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהב להיות אדון לעצמי. אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות, אז תמיד לקחתי על עצמי את האחריות. מ-א' ועד ת', לטוב ולרע. יצא לשמחתי שאלה שהיו סביבי וניהלו את המשרד שלי היו בני ביתי, או חבר-שניים מאוד מאוד קרובים שלי. בשנים האחרונות, לשמחתי, גלי היא מנהלת המשרד שלי יחד עם בעלה מאור, ושרון שרעבי חברנו - כל אחד חולש על תפקיד מסוים ואני משתדל ליהנות כמה שיותר. אני נהנה מזה שיודעים את העבודה ואני לא צריך להתערב כמעט".
מי מחליט בפועל?
"אם מתעוררת בעיה אז ברור שגלי מתקשרת אליי, מספרת לי מה העניין ואני צריך לקבל החלטה, אבל יש דברים שהיא מחליטה. היא לא צריכה אותי".
באיזו דילמה היו דעות חלוקות?
"אני אף פעם לא מתווכח עם הילדה שלי. יש דברים שהיא רואה אחרת מנקודת המבט שלה, היא צעירה יחסית, בת 36. היא רואה את הקהל הצעיר יותר, את כל הזמרים החדשים, ואני לפעמים מסביר לה - ברמת הפקות וכל מיני דברים כאלה - לא לנסות להקיש את זה עליי, כי זה לא אני. אני בא מדור אחר, אני בא ממוזיקה שונה, הפקות אחרות, וברוך השם הכול מצליח עד עכשיו".
מה נגיד היא רוצה?
"הפקות משוגעות ומטורפות. 'בוא נעשה מנורה', כשהיא יודעת שאני אנטי הדברים האלה וזה לא מעניין אותי. אני נהנה איפה שאני עובד, נהנה בכל המופעים, אני אוהב את הכול מאוד נעים, רומנטי ולא מתבדר ברוח. אתה יכול להופיע גם ל-20 אלף איש, אבל כשאתה על הבמה, אתה לא רואה שום דבר, רק ראשים. כשאתה מופיע במקומות אינטימיים, סגורים, אתה רואה את הפרצופים, אתה שומע את כל הקהל בפנים שלך, וזו תחושה אחרת לגמרי, לטעמי. אבל אתה יודע, איך תמיד אני אומר בראיונות? קיסריה זה לא בית המקדש בשבילי. תמיד אמרתי. אבל זה עדיין לא פוסל את זה שיכול להיות שאני אעשה פתאום".
בניתי קריירה של 45 שנה, בלי מרפקים, בלי דחיפות, על גבול אפס יחצנות. האמנתי בעצמי, הקהל האמין בי, דחף אותי כל הזמן, גרם לי ליצור המון דברים. לשמחתי אף פעם לא התחרתי עם מישהו, אף פעם גם לא הרגשתי שקולגה שלי מהז'אנר מתחרה בי, כי אין לנו עניין
יצחק מוסיף כי הצורך לקיים הופעות גדולות לא קיים אצלו, למרות שזה "בר ביצוע", הוא אומר, "אין לי שום גחמות או חלומות. זה לא מדבר אליי, אני נהנה במטר שאני חי בו".
אתה לא בן אדם תחרותי?
"לא, ממש לא. רחוק ממני".
איך אפשר להיות לא תחרותי בשוק כזה?
"בניתי קריירה של 45 שנה, בלי מרפקים, בלי דחיפות, על גבול אפס יחצנות. האמנתי בעצמי, הקהל האמין בי, דחף אותי כל הזמן, גרם לי ליצור המון דברים. לשמחתי אף פעם לא התחרתי עם מישהו, אף פעם גם לא הרגשתי שקולגה שלי מהז'אנר מתחרה בי, כי אין לנו עניין. כל אחד יש לו את האופי, את סגנון השירה, את הקוליות, סוג הקהל וכל אחד התקבע על הנישה הזו שלו... אין לי עניין להתחרות, זה טיפשי ואפילו דבילי. ואני התקבעתי לנישה כזו של כאילו רומנטיקן, ומרגש נשים, ורוב הקהל בהופעות שלי זה נשים. ומפה זה צמח וצמח וצמח, וככה המשכתי שנה אחר שנה".
ברמת הניהול איך שומרים על זה כל הזמן יציב?
"לשאוף לאפס רכילויות, עליי כמעט ולא תשמע שום דבר כי אין לי מה למכור רכילויות. אני בן משפחה, אני נשוי, יש לי את המשפחה שלי, יודע לשמור על עצמי כמובן ולהתמיד בדרך. פשוט להאמין בעצמך שאתה אכן מוכשר, בלי להישמע יהיר. ההצלחה שלך בעצם באה כתוצאה מעבודה קשה מאוד. אתה לא נהיה כוכב בין לילה. אתה צריך להתמיד ולהתמיד ולעשות עוד שירים חדשים, להקליט וכל הזמן להאזין לקהל, כי גם יש לו דרישות. אני גם מין טיפוס שלא לחוץ ולא מלחיצים אותי, סוג של אדיש למה שקורה מסביבי, אז החיים נתנו לי לזרום בצורה מאוד מעניינת. ולשמחתי אני רגוע - חיים יפים, לא מתחרה באף אחד, לא חושב להתחרות במישהו. מעולם לא חשבתי".
אולי בגלל זה, גם אחרי כל כך הרבה זמן בתוך תעשייה שלא תמיד מצטיינת בחברויות ארוכות טווח, יצחק מתעקש שיש לו חברים אמיתיים גם מתוך עולם המוזיקה. "ברור שיש חברים", הוא אומר. "אני מכיר זמרים שמקנאים באחרים, לצערי. אני גם לפעמים מבין למה הם מקנאים, אבל מצד שני אתה אומר: תתרכז בעצמך. תעשה דברים אחרים, תשנה משהו בעשייה שלך, ואולי יהיה לך יותר מזל. אתה לא צריך להסתכל על האחרים. לכל אחד יש את המזל שלו".
אני לא רודף פרסים. הפרס הכי גדול שקיבלתי זה הקהל שלי. קהל שרודף אחריך 40 ומשהו שנה וממלא את כל האולמות, יש יותר יפה מזה? אני מקבל את הפרס הזה כל יום
זמרים צעירים מתקשרים אליך להתייעץ?
"כן. אני מסביר לכולם שהיום הרבה אמנים רצים למרחקים של 800 מטר, 1,500, 3,000. החוכמה היא לרוץ מרתון. להישאר 45 שנה על במה, בהופעות, זה לא בא ברגל. אנשים שמצליחים עכשיו תוך שנה, שנתיים, חמש שנים - אתה צריך לראות אותם שרים עוד 35 שנה. מי שמתכנן לקחת את העבודה הזאת כתפקיד חייו, צריך להתמיד ולהתמיד ולהתמיד".
"נשברתי. הבנתי שהם יותר חזקים ממני"
את אותה הסתכלות ארוכת טווח הוא מחיל גם על החשיפה התקשורתית. בניגוד ללא מעט אמנים, יצחק מעיד שהוא לא ממהר לכל אולפן ולא מרגיש צורך להיות נוכח בכל תוכנית. "פונים אליי המון תוכניות טלוויזיה, והמון ראיונות, ואני אומר לעצמי: עוד פעם ללכת? כולם מכירים אותי, כולם יודעים עליי הכול. אז לפעמים, אני מודה, אני מתעצל".
אבל זה לא חלק משימור הקריירה?
"ברור שזה חלק. אז אני הולך כשאני מרגיש שיש צורך".
גם פרסים, לפחות לפי איך שהוא מציג את זה היום, אף פעם לא היו חלק משמעותי במשחק מבחינתו. למרות קריירה ענפה - יצחק לא זכה בתואר זמר השנה או שיר השנה - נתון שהיה יכול להכאיב אולי לאמן אחר. אצלו, לפחות כלפי חוץ, זה מתקבל כמעט באדישות.
"אני לא רודף פרסים", הוא אומר. "הפרס הכי גדול שקיבלתי זה הקהל שלי. קהל שרודף אחריך 40 ומשהו שנה וממלא את כל האולמות, יש יותר יפה מזה? אני מקבל את הפרס הזה כל יום".
גם כשקיבל פרס מפעל חיים הוא לא בדיוק יצא מגדרו. "כששרון הודיע לי שקיבלתי את הפרס, חייכתי לעצמי. אמרתי, 'בסדר, עכשיו עושים לי עוד ברדק, עוד ערב, צריך להתאמץ ללכת לקבל אותו'. אבל היה ערב נחמד".
אלא שהיחס הרגוע שלו לתקשורת של היום רחוק מאוד מהחוויה שלו בתחילת הדרך. במשך שנים יצחק דיבר בגלוי על הקיפוח של המוזיקה המזרחית ברדיו ובטלוויזיה. היום הוא פחות רוצה להתעכב על התקופה ההיא, אבל כשהשיחה חוזרת לשם, מהר מאוד מתברר שהזיכרון עדיין נוכח.
"אני באתי מדור שקופח בצורה מאוד אכזרית, בהתחלה היינו מספרים סיפורים, מתלוננים", הוא אומר ונזכר בעימות שהיה לו עם שוש עטרי, אז מנשות הרדיו הבולטות בישראל. "היה לי איתה ויכוח באיזו תוכנית ברשת ג'. יצאנו החוצה לעשן בהפסקה ואמרתי לה: מי את שקובעת אם הטקסט איכותי או לא איכותי? יש איזו קבוצה שיושבת כל היום ומחליטה 'זה טקסט חלש וזה טקסט יפה'? מי שם אתכם להיות השופטים?".
בהתחלה, הוא מספר, התגובה שלו הייתה לצאת למלחמה. "הייתי מאוד תוקפני מול התקשורת. הייתי אומר בדיוק מה שאני חושב ואז הפסיקו לראיין אותי. אמרו - למה להביא את יואב? הוא מאוד ישיר. אני לא פחדתי מהם. אל תשמיע - ואני אגיד לך מה אני חושב". אבל בהמשך הגיע השינוי. "נשברתי, הבנתי שהם יותר חזקים ממני. שאמרתי לעצמי - עזוב. אם אתה לא יכול עליהם - תצטרף אליהם".
מה זה אומר?
"שצריך להסתכל על האמת - הם יותר חזקים ממני. הם אלה שמשמיעים, הם אחראים על תוכניות הטלוויזיה, הם עם היד על השאלטר. רוצים להשמיע אותך? ישמיעו. לא רוצים? לא ישמיעו. הם תמיד טענו שהחומר הים-תיכוני והמזרחי הוא חומר נחות, שהטקסטים לא מדברים אליהם. אז אמרתי - בוא נבחר חומרים שאני חושב שהם יותר מעניינים, ונראה אם גם התקשורת תחשוב ככה".
כלומר בכל זאת השתנית קצת כדי להיכנס בדלת.
"שיניתי את הקו מבחינת הטקסטים. התחלתי לשיר דואטים עם שושנה דמארי, גידי גוב, 'הכניסיני תחת כנפך'. התחברתי לאמנים אחרים. אחרי ש'זה הזמן לסלוח' יצא והמדינה געשה ורעשה, פתאום היה לכולם גם עניין לשיר איתי. ואז התקשורת אמרה 'שווה להשמיע אותו, שווה להזמין אותו'".
למרות שבסופו של דבר המהלך הזה עבד, הוא לא חוזר בו מהטענה לגבי מה שהיה אז. "אנחנו מדברים עכשיו בשנת 2026, אבל אם אני מדבר איתך על לפני 45 שנה - היה רוע. רוע בתקשורת, רוע ברדיו, רוע בטלוויזיה. אתה אפילו לא מצליח להבין כמה דברים עברנו".
אבל בסוף ניצחת את זה.
"אפשר לומר שכן".
למה רק "אפשר לומר"?
"כי עשיתי עבודה. התאמצתי מאוד, השתדלתי לשמור על איכויות. עשיתי הכול כדי שהם לא ישמיעו אותי ויאמרו 'תגיד תודה'. רציתי שישמיעו אותי כי הם קמו בבוקר ואמרו 'בוא נשים היום את יואב'. צריך לדעת גם ליהנות מזה וגם להודות להם".
היום, לדבריו, כללי המשחק כבר אחרים לגמרי. "היום, עם כל הרשתות והמדיות האלה, אתה יכול להתפרסם בלילה ולהיות כוכב למחרת. אבל שוב - התפרסמת, ומה אחרי שבוע? שבועיים? חודשיים?".
גם התקשורת, מבחינתו, כבר לא נמצאת באותו מקום. "היום הכול פרוץ. כשמתקשרים אליך זה כבר לא כדי לעשות לך טובה. אם אתה איכותי ומעניין את הקהל, הם יודעים שאתה מוסיף לתוכנית. נגמר הזמן הזה".
"אהוד שאל: 'למה אתה צריך אותי?'"
יצחק מעיד בכנות רבה כי תהליך הכתיבה שלו הרבה פחות רומנטי ממה שאפשר לדמיין. "את רוב השירים שלי כתבתי בשלוש וחצי-ארבע דקות", הוא אומר. "ככה הייתי עובד. אם הייתי צריך שני שירים לתקליט, הייתי פשוט יושב וכותב. אף פעם לא כתבתי שירים למגירה. אין לי שירים למגירה".
הוא מוסיף כי הכתיבה לרוב לא נבעה מתוצאה של אירוע אישי מסוים. "כל השירים שלי הם שירי אהבה. המון שנים שאלו אותי על מי אני כותב, אם זה על אשתי - אבל זה פרי הדמיון".
אחד הסיפורים היפים שממחישים עד כמה הכתיבה הייתה טבעית עבורו קשור ל"עד חצי מלכות", אחד השירים שנולדו בדרך הזאת, ושמאחוריו עומד גם מפגש עם אהוד מנור. יצחק מספר שפנה אליו עם לחן הודי בתקווה שיכתוב עבורו מילים.
"קבעתי איתו, נדמה לי באיזה חניון בתל אביב. השמעתי לו את השיר בדיסק. הוא שמע, ואז שאלתי אותו: 'מה אתה אומר?'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'למה אתה צריך אותי? אני חושב שאתה יודע לכתוב לא פחות ממני. תכתוב אתה'".
התגובה של מנור הפתיעה אותו. "קצת התבאסתי", הוא מודה. "כי רציתי שהוא יכתוב. חזרתי הביתה, ובבוקר קמתי וכתבתי את 'עד חצי מלכות'".
רק בדיעבד, הוא אומר, הבין שמנור לא ניסה להתחמק ממנו - אלא דווקא לדחוף אותו לסמוך על עצמו. "הוא עשה את זה כדי להגיד לי: גם אתה יכול לכתוב. לימים נפגשנו וסיפרתי לו, והוא חייך כזה. כאילו אמר: נו, אתה רואה? כשצריך לכתוב - כותבים".