"אני מרגישה אכזבה ברחוב. פוגשים אותי ומצפים שאני אתן פאנצ'ים"
אושרית סרוסי, חן רוטמן ובר אלמליח, האנשים שמאחורי "הפשוטע", נפגשו בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" לשיחה על החיבור שהוליד את הסדרה, השנים שבהן כתבו וצילמו בלי קהל - ועל הפער בין הפרסונה הקומית לחיים עצמם. בדרך נחשפו גם הסיפור מאחורי המפגש הראשון, העבודה של אלמליח בנתב"ג - ולמה ייתכן שנצטרך לחכות למלחמה הבאה עד שנגלה כי הסדרה "הפשוטע" הפכה לקאלט
אושרית סרוסי, חן רוטמן ובר אלמליח (הפשוטע) נכנסים לבר. התחלה טובה, לא? אלא שזה לא בר - שלושת היוצרים המוכשרים הגיעו לועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" כדי לשוחח על הקריירה שלהם, מה חיבר ביניהם, איך החיבור הזה הוביל ליצירת "הפשוטע" - וגם החשבוניות שסרוסי הוציאה או לא הוציאה על הכיבוד שרכשה לשלישייה במהלך תהליך כתיבת הסדרה. כי באמת שאין שאלות חשובות יותר כרגע. צפו:
"הכרנו בספיר", מספרת סרוסי על הפגישה עם רוטמן, "עשינו מערכונים לפסטיבל קולנוע דרום. הבנו שזה הכיוון, כאילו, לא כזה הייתה שאלה אחרי שעשינו את זה. ואז אתה יוצא מבי"ס לקולנוע, אף אחד לא רודף אחריך, 'בוא תעשה סרט לאחים אדרי'. אז פשוט התחלנו לעשות סרטונים לרשת ולהעלות. בהתחלה היו לנו 70 לייקים. אבא שיתף".
"משפחה, שכנה, ידידה", מוסיף רוטמן. "עבדנו בעבודות כאלה מזדמנות, אבל בסוף החלטנו שאנחנו ניתקע בלופ כזה שלא נצליח לצאת ממנו, ואמרנו, 'טוב די, עוזבים הכל ואנחנו רק על זה. רק כותבים מהבוקר עד הלילה'. ואני לא מגזים, מהבוקר עד הלילה".
"כותבים בלי קהל גם", מחזקת סרוסי, "אין ביקוש, אף אחד לא ביקש, אנחנו פשוט כותבים עד שלוש בלילה, ומצלמים ומממנים את זה גם".
"כבר אין דודו טופז שיזמין אותנו לאולפן להראות את הכישרון שלנו", מסביר רוטמן, "צריך יוטיוב, אין ברירה".
בר, מה שעשית עם העמוד של "הפשוטע" זה ידוע וזה מטורף לגמרי, איך הופכים את זה לסדרת טלוויזיה? איך נולד בכלל הרעיון?
"אני רגע אגיד על העמוד שממש בפברואר, עוד שלושה חודשים, יהיה לו עשור", מתגאה אלמליח. "בדיוק הופיע לי שהפוסט הראשון שלי כמעט לפני 10 שנים, שתרגמתי, היה איזה ריב בפייסבוק בקבוצה בשם 'שיח פמיניסטי'. כולם אמרו שם מילים כמו 'אתה פריבילג', 'אתה מסגביר', כל מיני כאלה. ואז עשיתי תרגום פמיניסטי לשיר של שאקירה ומלומה 'צ'נטחה', הסרטון הזה התפוצץ וככה זה התחיל. הלם שעברו 10 שנים. ומאז באמת המשיכו להיות הרבה פוסטים בעמוד. והסדרה? אושרית וחן פה, הם פנו ל'טדי', הם רצו לעשות סדרה ואני במקביל עבדתי באל על".
הוא לא פרנס אותך בשום צורה שהיא?
"הוא לא פרנס אותי בשום צורה שהיא עד שהגעתי בערך לחצי מיליון עוקבים, וגם לא עניין אותי להתעסק בתחום. ואז אורי גרוס, אחד ממוריי ורביי, מי שיצר את 'השיר שלנו' ו'דני הוליווד', אמר לי שהוא חושב שזה יכול להיות מגניב לעשות 'הפשוטע' הסדרה".
סרוסי: "טמירה ירדני הגיעה פעם לספיר, ראתה את המערכונים וקראה לנו. כל הזמן היינו איתם בקשר אבל לא קרה כלום. במקביל, גרוס כזה הכיר אותנו ממערכוני 'חנאל ומכבית', הכיר את בר, והיה נראה שיש פה מאץ'".
"ואז הם אמרו 'בואו ניפגש' ונפגשנו בבית קפה באמת עצוב מאוד בת"א", נזכר אלמליח, "בבית קפה שאני לא יודע איך עדיין יש לו רישיון להסעיד בני אדם. ונפגשנו שם שלושתנו ובאמת היה מאץ'. ואגב, שם חן ראה אותי, ושקלתי פחות. הוא אמר לי, 'מה זה, אתה הומו כחוש'".
רוטמן: "שם נולד ה'הומו כחוש'".
אלמליח: "ואח"כ הוא אמר לי כל הזמן 'הומו כחוש'. ואז אמרתי לו, 'הייתי טבעוני', ומה הוא אמר לי? 'היית חלש, אתה לא אוכל עוף'".
רוטמן: "כל הסדרה - באותו מפגש".
אלמליח, מצדו, מבקש להבהיר בנקודה זו ש"הפשוטע" נכתבה על ידי שלושתם. "לפעמים אומרים לי 'כתבת'. כתבנו את הסדרה הזאת ביחד שלושתנו, היינו בסופ"שים בערד. אושרית כל הזמן הייתה מביאה לנו כיבוד והייתי אומר, 'איזה רוחב לב'. ואז מתישהו גיליתי שהיא מזדכה על זה חשבוניות".
סרוסי: "מה פתאום, מה פתאום? פיפי, מה פתאום. נראה לך שהזדכיתי? אוי ואבוי לי, לא, לא. היינו שנים, שנים בבית שלי והייתי הולכת כל פעם למאפייה קונה זירו, קונה מאפים".
רוטמן: "המון זירו. המון זירו".
מה שמעניין אותי בסיפור שלך, זה שתמיד יצרת הפרדה בין הדמות של "הפשוטע", בין העמוד, לבין בר.
"נכון", מאשר אלמליח, "כי אני, אין לי את כל הכוחות והחיות שיש בה. אני כאילו בבית, בשקט.
רוטמן: "גם בפגישה הראשונה, הייתי בשוק שהוא 'הפשוטע' כי הוא היה אנמי, רדום, לא מתקשר".
"אבל זה סיפור של הרבה אמנים", מסבירה סרוסי, "חושבים שכאילו אנחנו ניכנס עכשיו לחדר ונעשה שפגט וכדורים באוויר. לא. כאילו יש הבדל בין איך שאתה מתבטא בכתיבה או במשחק לבין החיים האמיתיים, כישורים חברתיים. כאילו ממני מתאכזבים. אני מרגישה אכזבה ברחוב. פוגשים אותי ומצפים שאני אתן פאנצ'ים ולא, כאילו יש הבדל בין להתיישב מול הלפטופ ובין החיים".
בר, איך אתה מתמודד עם זה היום שאתה חייב להיחשף?
"אז היום אני אגיד משהו. העניין הזה של הלהיחשף הוא התחיל - זה מגעיל להגיד - אבל הוא התחיל בגלל שרציתי להתפרנס ועוד לא רציתי להתמסחר בעמוד. כאילו התחלתי להעלות פוסטים ממומנים ב-2023 כזה, כשהעמוד קיים מ-2017. התחלתי להרוויח מהעמוד באמצע 2022".
אבל עבדת בנתב"ג, יכולת לשמור על הסטריליות.
"נכון, עבדתי בנתב"ג, יכולתי להישאר. אבל בסוף כאילו אנחנו במדינת ישראל, המשכורת בנתב"ג הספיקה לי לקאיה פיקנטו".
"אני רק אציין שבאמצע הכתיבה, בר אמר לנו, 'תקשיבו אני גם עכשיו חוזר לעבוד בנתב"ג'", מגלה סרוסי. "והיינו כזה, 'אתה מה? מה יש לך?'. אבל חזרת לשבועיים שם".
אלמליח: "העבודה באל על אף פעם לא הייתה בשביל הכסף, היא הייתה בשביל החיוניות, בשביל הלקום".
רוטמן: "לריב עם אנשים".
אלמליח: "גם זה שנהייתי דבה זה כי עזבתי את אל על. פתאום אני בן אדם לא חיוני, כל היום במיטה, רואה 'האח הגדול' עם דוריטוס וכותב פוסטים, זה מצטבר לאן שהוא. כאילו, העבודה באל על היא הייתה הדבר שגרם לי לקום בבוקר או בלילה, להתקלח, לעלות על מדים, לצאת, לראות בני אדם".
אושרית, עשית את "זאת וזאתי", שבמשך הזמן הפכה לקאלט. בזמן אמת היא לא הייתה הצלחה גדולה, ואחרי זה פשוט הפכה לקאלט מטורף, מה זה עושה לך כשחקנית?
"זו הייתה הפתעה טובה. זאת אומרת, לא התבאסתי. בגלל שזה היה בתחילת הדרך, וגם בגלל שזה היה כל כך כיף לעשות את זה, וכל כך האמנתי בזה שזה לא שיחק בכלל. שמו אותנו ביום שישי ב-11 בלילה, המשבצת הכי תקועה כאילו, הכי לא האמינו בזה. ועצם זה שזה בכלל היה, זה תודה לבורא עולם. התחושה הייתה טובה לגבי זה. בקורונה זה קיבל איזה בוסט כי אנשים ישבו בבית משועממים. אני חייבת להגיד שגם העמוד של הפשוטע עשה לזה עוד איזו הרמה, נכון? כי היה לזה חיבור שקרה עם העמוד".
"המון ממים", מאשר אלמליח, "אני התרגשתי, קיבלתי הודעה מגיתית פישר שבוע לפני שעלה. היא שלחה לי את השיר של 'נשרפה לי פיצה פיתה' והתפוצץ לי המוח. זה משהו בשפה שלי, כזה לא היה. מה היה אז? קומדיות כאלה, 'סברי מרנן', דברים כאלה יותר רחבים, ופה זה היה משהו שמדבר בשפה יותר צעירה, משהו יותר קאמפי, והתפוצץ לי המוח".
סרוסי: "אני חושבת שהיום התרבות השתנתה, בקטע שסדרה יכולה לעלות, ויש לה גם אפקט שנה אחרי ושנתיים אחרי, כי יש תרבות של בינג'. זה לא כמו פעם, שזה היה משודר וזהו. היום אני גם מאמינה שזה יקרה ל'הפשוטע'. כאילו כל הזמן אומרים לנו, 'התחלתי עכשיו לראות'".
רוטמן: "במלחמה הבאה יראו".