אביגיל עידן לנועה קולר: "זה לא פייר שאת ורמזי הייתם פה כשאני הייתי בעזה"
שלוש שנים אחרי שצלם ynet רועי עידן ואשתו סמדר נרצחו בביתם בכפר עזה, אחיו עמית חוזר לרגע שבו קיבל לידיו את מיכאל ועמליה יחפים, ולשיחה שבה גילה שאביגיל בת השלוש נחטפה לעזה. בת דודתו, השחקנית נועה קולר, מספרת איך דווקא "קופה ראשית" עזרה לה להתקרב לילדים, ועל הקשר המיוחד שנוצר עם אביגיל מאז שחזרה מהשבי. יחד הם נזכרים ברועי, באופטימיות שלא עזבה אותו ובשאלה הכואבת מה היה חושב היום על כל מה שקרה מאז 7 באוקטובר
כשעמית עידן אסף ב-7 באוקטובר את אחייניו, מיכאל ועמליה, כל מה שנשאר להם נכנס לשקית אחת. "הם באו עם שקית כזאת, עם הבגדים, הכול היה מלא דם. עמליה עם דם על השיער, ככה קיבלתי אותם", הוא משחזר בשיחה בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" שמתקיימת שלוש שנים אחרי היום הנורא. בדרך שאל מיכאל הקטן מה יהיה מחר עם בית הספר, ואז נזכר: "שכחתי את הנעליים בבית". "לאן תחזור?", אומר עידן. "בסוף הם באו יחפים, בלי כלום. כל החיים שלהם עכשיו זה שקית ניילון".
רועי עידן, צלם ynet ו"ידיעות אחרונות" בדרום, נרצח עם אשתו סמדר בביתם בכפר עזה, זמן קצר אחרי ששלח למערכת את צילומו האחרון: מחבלי חמאס פושטים על הקיבוץ במצנחי רחיפה. מיכאל, אז בן תשע, ועמליה, אז בת שש, שרדו. בתם הצעירה אביגיל, שהייתה אז בת שלוש, נחטפה לעזה ושוחררה בעסקה בנובמבר 2023.
את השיחה הנחתה כתבת ynet אילנה קוריאל, חברה קרובה של רועי, שהוציאה באותו יום את הילדים מהשטח, ומשתתפת בה גם בת הדודה של רועי - השחקנית נועה קולר, שחוזרת לתמונה האחרונה שרועי תיעד באותה השבת. במשך זמן רב, היא אומרת, לא העזה להסתכל עליה. "היה לי נתק מזה שרועי הוא משפחה שלי, שהוא בן דוד שלי", היא מספרת. "עמית אמר לי פעם: 'בן דוד שלך נרצח, תהיי בקשר עם מה שקרה'. לא באמת הסתכלתי על התמונות, זה היה לי מפחיד. אני מדמיינת את רועי עם אביגיל שם, ואת זה שהאינסטינקט שלו הוא לצלם".
בדרך לאולפן עמית סיפר שנעצר ליד תמונה של אחיו, שצילם שי מכלוף. "כל פעם שאני רואה אותה, לא משנה איפה, זה שוק של שנייה", הוא אומר.
באותו היום של הטבח, את הילדים הוציאו מהבית לוחמים ומהם הם עברו לקוריאל, שאותה הכירו. עמית, שהיה כל היום בדרום, ניסה לחבר בטלפון בין הלוחמים לבינה. קוריאל נעצרה במחסום בשובה בגלל התרעה על מחבלים בציר, ובמקרה פגשה שם את ד"ר גדליה פנדל, שהכירה. היא לקחה את הילדים לביתו ולבית אשתו מירב, והם נשארו שם כשעתיים.
"השעתיים האלה היו הקשר הראשון שלהם עם מישהו שהוא לא מיכאל או הגופה של אמא שלהם", אומר האח. כשהגיע, הוא אומר, "תפסתי שני ילדים בהלם מוחלט". הוא דיבר איתם כל הדרך. "עמליה סיפרה הכול, דקה אחרי דקה. זה היה כל כך טרי".
"זה טוב שחטפו אותה או לא טוב?"
אביגיל לא הייתה עם שני אחיה, ובהתחלה איש לא ידע מה עלה בגורלה. למחרת קיבל עמית שיחה ממספר לא מזוהה. על הקו היה אביחי ברודץ'. "הוא אומר לי: 'אני בבית חולים. תשמע, גולי חטופה בעזה'", הוא משחזר.
הרגעים שאחרי השיחה הם אולי הקשים ביותר שתיאר. "זה היה בדיוק ביומיים שבהם רואים את כל הזוועות בניר עוז ובבארי, שריפות, הכול", עמית אומר. "פתאום התחלתי לחשוב: זה טוב שחטפו אותה או לא טוב? לקח לי רגע לחשוב מה יותר טוב לה, לגמור כמו ההורים שלה או להיות חטופה בעזה". רק כשגילה שהיא אכן בחיים, "והיא עוד תחזור" - הוא התעשת. "משהו שבכלל לא האמנתי בו בהתחלה".
אחרי הרצח קיבלה קולר טלפון מבת דודתה, נעמה, שביקשה ממנה להגיע. "אמרתי לה: 'אני באה. צריך אותי משפחה או צריך אותי קופה ראשית?' והיא אמרה: 'קופה ראשית'".
התשובה הפתיעה אותה, והקלה עליה. "אמרתי: מדהים, יש לי תפקיד. יש לי איך להתקרב לילדים האלה", היא מספרת. היא הגיעה כשירה שטיינבוך, מנהלת הסניף מהסדרה, יחד עם אמיר שורוש, שמגלם את רמזי. "יש בזה קונוטציה של חיוך, של שמחה. ודרך זה יש לי היום קשר, טפו-טפו חמסה, עם הילדים של רועי וסמדר. הקשר הזה יקר לי מאוד".
אביגיל, שלא הייתה שם באותם ימים, לא שכחה את שפספסה. "היא אמרה לי פעם: 'זה לא פייר שאת ורמזי הייתם כשאני הייתי בעזה'", מספרת קולר. "כל פעם שאני מדברת איתה, זה נס". עמית מוסיף: "היא זוכרת הכול". וקולר, בחיוך: "עושה איתי חשבונות".
במהלך השיחה איתם, עמית מספר סיפור שגם קוריאל לא הכירה. קצת לפני 7 באוקטובר, בדרך הביתה, ראה רועי עזתים בצד השני של הכביש. הוא עצר, עשה פרסה ולקח אותם בטרמפ למחסום ארז. שם נתן לאחד מהם 50 שקל, כדי שיוכל לקחת מונית הביתה לחאן יונס. "סיפרו לי את זה, ואני אומר: זה כל כך רועי", אומר עמית. "הוא היה בן אדם טוב. אני מודה שאני לא הייתי עושה את זה".
את השאלה שנשארה פתוחה הוא לא מצליח לסגור. "שאלתי את עצמי אם הוא היה איתנו היום, כניצול של כל הדבר הזה, אולי מה שהוא היה רואה היה משנה את דעתו", הוא אומר. "לא נתתי לעצמי עדיין תשובה מדויקת. זה שיא הכאב".
קולר בטוחה שרועי היה שומר על חלק מהתקווה שלו. "אני מבינה את רועי, אני מבינה את עמית", היא אומרת. "אם היינו מצליחים להסתכל אחד על השני עם הלב, לא עם 'בוגד' ו'אוהב ישראל', אלא עם הקשבה. אין הרי תשובה חד-משמעית". עמית מסכים לפחות בדבר אחד: "הוא אופטימי שלא נגמר. הלוואי שהיינו עושים את הדיון הזה איתו ביחד".
כשקוריאל מעירה שעבור רבים הזוועות כבר נשכחו, קולר חולקת עליה. "מדינה שלמה בהלם. מדינה שלמה לא יכולה ללכת לישון ולעצום עיניים, עם שירי ביבס, הילדים, כל האימג'ים האלה", היא אומרת. "מה שנשכח זה אחר: חוזרים מהר לחיים, לשיח פוגעני, שוכחים לקחת אחריות. מי שנראה לך ששכח, זו הדחקה".
כשחקנית ויוצרת, היא אומרת, חשוב לה להשפיע דרך העבודה: "שהתוכן יהיה ליברלי, שישמרו על התאגיד, שלא תהיה צנזורה על חופש הביטוי". לדבריה, השיח נעשה אלים ומפחיד, "ולהגיד 'אני בעד שלום' זו כבר אמירה פוליטית. אני משוועת לשפיות, ואני מאמינה שאפשר לחיות חיים טובים במדינה הזאת. צריכה להיות ממשלה שראויה לאזרחים שלה".
לסיום, עמית חוזר לחברים של אחיו. "רועי החזיק חברים מכל קצה אפשרי", הוא אומר, "ואת רואה שגם עם כל הדבר הזה, הם עדיין חברים טובים מאוד. זה כנראה מראה שאפשר ביחד".