ג'וינט עם בוב דילן וסיטאר הודי: החודש שבו הביטלס הפסיקה להיות להקת פופ
בסתיו 1965, אחרי שנה של הופעות, סרט וצווחות שרדפו אחריהם לכל מקום, חברי הביטלס נכנסו לאולפן כשדד-ליין מאיים צף מעליהם. חודש מאוחר יותר יצא אלבום שנשמע אחרת מכל מה שעשו עד אז: כלי נגינה מהמזרח, פזמונים על בדידות ווידויים אישיים במקום שירי אהבה. הסיפור המסקרן מאחורי Rubber Soul - וההפתעות שהמעריצים השרופים ימצאו במהדורה החדשה והמורחבת
המהדורה המחודשת והמורחבת של האלבום Rubber Soul של הביטלס, שיצאה במהלך סוף השבוע האחרון, מהווה הזדמנות מצוינת לשוב ולהעמיק באחד מרגעי המפתח בתולדות הרביעייה מליברפול - הרגע שבו היא הפסיקה להיות להקת פופ קלילה שמכוונת למתבגרים והחלה בתהליך הפיכתה למשהו אחר לגמרי.
כל מהדורה מחודשת לאלבום אגדי של הביטלס מבקשת קודם כל להאיר מחדש את המוכר, ואז להציף בשלל תוספות את מי מהמאזינים שמחפש צלילה לעומק. זהו המצב גם במקרה של Rubber Soul. בנוסף למיקס הסטריאו החדש של האלבום המקורי, המהדורה המורחבת המגיעה במספר פורמטים פיזיים ודיגיטליים, כוללת גם את מיקס המונו מ-1965, שרבים מחסידי הלהקה (ובהם כותב שורות אלו), רואים בו את הגרסה האותנטית יותר.
המהדורה החדשה כוללת גם את גרסת האלבום האמריקנית שהוציאה בשעתו חברת קפיטול רקורדס, עם השירים It's Only Love ו-I've Just Seen a Face שהגיעו מפסקול הסרט Help!. ויש עוד: גם הסינגל הכפול Day Tripper / We Can Work It Out שיצא באותה תקופה ולא נכלל באלבום, מופיע כאן בגרסאות סטריאו ומונו. אבל כאמור, החלק שיעניין את הביטלסולוגים הוא זה המוקדש לחומרים הגנוזים. "המארז כולל יותר מ-20 גרסאות מוקדמות לשירים שרובן לא יצאו עד היום. המסקרנת שבהן היא Little Girl – הקלטה ביתית קצרה של ג'ון לנון, שנמצאה במקרה במהלך העבודה על המארז החדש.
להקה בצומת דרכים
Rubber Soul שיצא בדצמבר 1965, בתזמון מושלם לקראת קדחת הקניות של חג המולד באותה השנה, רחוק מלהיות האלבום הפסיכדלי ופורץ הדרך שיגיע שנה לאחר מכן, Revolver. אך יש לו קסם וחשיבות משלו. זהו אלבום של להקה הנמצאת בצומת דרכים: רגלה האחת עדיין ניצבת בפופ הקליל שהפך אותה להרכב הכי מצליח באותם ימים, בעוד השנייה כבר מתחילה במסע לעבר מחוזות אמנותיים עמוקים ומורכבים יותר. ההאזנה המחודשת לאלבום המיתולוגי בגרסתו המורחבת הנוכחית, מזכירה לא רק עד כמה השינוי שהביטלס עברו אז היה דרמטי, אלא גם באיזו מהירות הוא התרחש.
מהירות היא המילה הכי מדויקת לתיאור קורות הביטלס ב-1965. בתוך שנה דחוסה אחת הם הספיקו לסיים סיבוב הופעות עולמי שדי התיש אותם, לצלם את סרטם השני, Help! (ולהקליט את הפסקול שלו), ולהופיע בחודש אוגוסט בפני יותר מ-55 אלף מעריצים באצטדיון הבייסבול "שיי" בניו יורק. ההופעה הזו אומנם נחשבה לפורצת דרך מבחינת כמות הקהל והעניין התקשורתי שהיא עוררה, אך איש מהנוכחים בה – לא ביציעים ובטח שלא על הבמה – לא הצליח לשמוע משהו מבעד לצווחות של הקהל.
בסתיו 1965 הביטלס היו זקוקים לחופשה, אלא שבמקום לצאת אליה הם נכנסו לאולפן כיוון שחברת התקליטים שלהם דרשה שישלימו אלבום חדש עד לחג המולד. למזלנו, במקום שהדד-ליין המאיים יתורגם לחלטורה שנתפרה בחופזה, הוא דחף את הלהקה לשיאה המוזיקלי הכי גדול עד אז. המהירות שבה הביטלס עבדו חייבה כנראה גמישות מסוימת. אבל שם האלבום לא הגיע ממנה, אלא מביטוי הסלנג Plastic Soul שפול מקרטני קלט ממוזיקאי אפרו-אמריקאי שבחר בו כדי לתאר זמר לבן שמנסה לחקות מוזיקת סול מבלי להבין אותה לעומק. הביטלס אימצו את הביטוי הזה מתוך ענווה: הם ידעו שאין להם יכולת ליצור סול אמריקאי אותנטי, אבל הם בהחלט ספגו ממנו השראה, כמו גם מהפולק-רוק האמריקאי ומהפגישה עם צעיר מתולתל מניו יורק שלימד אותם שאפשר לכתוב שירי פופ קצת אחרת.
הם עבדו על האלבום במהירות: 14 שירים נכתבו, הוקלטו והופקו תוך פחות מחודש, על גבי מכונת הקלטה בת ארבעה ערוצים, כשג'ורג' מרטין יושב כרגיל על כיסא המפיק המוזיקלי (בעוד בנו ג'ילס טיפל במיקס של הקופסה החדשה) ונורמן סמית' מטפל בסאונד. על אף שהאלבום אינו נהנה מהמורכבות הטכנולוגית שהגיעה ב-Revolver, שומעים כאן להקה שמתחילה להבין שלא רק שאפשר להרחיב את ארסנל כלי הנגינה (סיטאר הודי, הרמוניום, גיטרת בס בעלת צליל מעוות שהופק בעזרת אלתור), אלא גם להשתמש באולפן ככלי נגינה.
ג'וינט אחד בניו יורק
חלק מהקרדיט לאווירה המשוחררת שאפיינה את ההקלטות של Rubber Soul מגיע כנראה לעשן הירוק שליווה את הסשנים. ב-1965 הגראס הפך לחלק קבוע משגרת העבודה והבילוי של חברי הלהקה. אולי זו הסיבה שבגללה לעטיפה יש גוון ירקרק-חום, המבטים של ארבעת הצעירים המצולמים עליה נראים מעט חולמניים והפונט שבו נכתב שם האלבום מרגיש אלסטי במיוחד.
כדי להבין את המהפך שהביטלס עברו בזמן יצירת Rubber Soul יש לחזור שנה לאחור, לאוגוסט 1964, וליתר דיוק לחדר במלון דלמוניקו בניו יורק, שבו הם נפגשו עם בוב דילן. לפי האגדה - וגם לפי כמה מהעדויות שסיפקו בהמשך חלק מהנוכחים בחדר – במהלך מפגש הפסגה הזה דילן הציע להם לחלוק איתו ג'וינט. דילן הניח שמדובר בעניין שגרתי מבחינתם, מכיוון שהמילים "I can't hide" מתוך הלהיט I Want to Hold Your Hand נשמעו לו כמו "I get high". כעבור כמה שאיפות בתוליות הביטלס החלו לגלות עולם חדש והתאהבו בו.
ההשפעה של דילן על הביטלס לא הסתכמה בהרחבת תפריט הסמים שלהם. לנון, שהעריץ את היכולת של דילן לקחת שיר פופ-פולק פשוט לכאורה ולהפוך אותו לווידוי אישי עמוק, החל לכתוב אחרת בעקבות המפגש הזה, כמו ב-Norwegian Wood וב-In My Life, שבהם כתב על עצמו ולא רק חיבר עוד פזמון על "בחור שאוהב בחורה". 1965 היא השנה שבה הרוק נולד כזרם מוזיקלי-אמנותי. לדילן של האלבומים החשמליים Bringing It All Back Home ו-Highway 61 Revisited היה חלק מרכזי בלידה הזו. מהצד הבריטי של האוקיינוס האטלנטי, חלק לא מבוטל מהקרדיט על התפיסה המוזיקלית החדשה שייך ל-Rubber Soul של הביטלס.
14 שירים, שני צדדים
הגם ש-Rubber Soul אינו מהפכני כמו האלבומים שהביטלס הוציאו אחריו, אפשר לראות בו את אקורד הפתיחה של המחצית השנייה של קריירת ההקלטות של הלהקה, או לפחות כסיום של המחצית הראשונה. 14 השירים שכאן הבהירו למאזינים שלפניהם לא סתם עוד אלבום חדש של הלהקה, אלא משהו שלא נשמע בדיוק כמו אלו שקדמו לו. השיר הפותח, Drive My Car, כמו מכריז על הטון החדש כבר בתיבות הראשונות שלו: ליין בס בשרני ברוח הסאונד של חברת התקליטים מוטאון, וטקסט אירוני שבו הגיבורה מבטיחה לחבר שלה לשמש כנהג הפרטי שלה, בזמן שברור לגמרי שהיא לא באמת מתכוונת לכך.
השיר שמגיע אחריו, Norwegian Wood (This Bird Has Flown), שכתב לנון הוא כנראה הרגע הכי חשוב באלבום: זו הייתה הפעם הראשונה שבה סיטאר הודי כיכב בתקליט פופ מערבי. ג'ורג' האריסון, שנחשף לכלי בזמן שפגש בדייוויד קרוסבי מהבירדס והחל להאזין לאלבומים של ראווי שנקר, הכניס אותו לשיר שלנון כתב על רומן שניהל ללילה אחד. הטקסט המעורפל נכתב בהשפעת דילן - השיר לא מסתיים ב"סוף" ומשאיר את המאזין בלי מסקנה חותכת. שנה לפני זה איש מחברי הביטלס לא היה יכול לדמיין ששיר כזה יגיע.
הרוח השחורה של מוטאון מפתיחת האלבום חוזרת לנשב בשיר השלישי - You Won't See Me. פול מקרטני כתב כאן שיר על תסכול ביחסים בעזרת הרמוניות חוזרות ומתמשכות. Nowhere Man שמגיע לאחר מכן, הוא כנראה הפעם הראשונה שבה הביטלס כתבו שיר שאינו עוסק באהבה, אלא בבדידות, בחוסר משמעות ובתחושת תקיעות קיומית. זה די מתיישב עם העובדה שלנון סיפר שהשיר הושלם בתום לילה של ניסיונות כתיבה כושלים. שילוב הקולות היפה של לנון, מקרטני והאריסון כאן, הוא מעין פרומו לעושר הווקאלי שהם יפיקו בהמשך הקריירה האולפנית שלהם.
אנחנו עדיין בצד א' של התקליט, וכעת מגיע תורו של האריסון. Think for Yourself הוא אחד משני השירים שהגיטריסט המופנם זכה סוף-סוף להכניס לאלבום אחרי שנים שבהן נדחק לשוליים ככותב, כשאת ליין הבס הפאזי המוביל מקרטני ניגן דרך יחידת אפקטים מאולתרת. The Word המגיע לאחריו הוא לכאורה שיר קליל על "המילה" (כלומר "אהבה"), אלא שהיא מוצגת כאן כמושג אוניברסלי ולא רק כתיאור רומן בין שני אנשים. החצי הראשון של האלבום בגרסתו הבריטית נחתם בשיר של מקרטני. Michelle מציע כיוון הפוך מזה שאיתו הבסיסט פתח את האלבום. זוהי בלדת ג'אז עדינה עם אלמנטים קברטיים, ושורות בצרפתית שנשמעה למקרטני כשפה הולמת יותר לזמר הנוגה הזה.
האלבומים המוקדמים של הביטלס היו קצרים, ופחות מ-20 דקות לאחר שצד א' התחיל נפתחת המחצית השנייה של האלבום עם What Goes On הקאנטרי-פופי ששר רינגו סטאר. על אף שהתרומה של סטאר ככותב ללהקה הייתה זניחה, חבריו הקפידו שבכל אלבום המתופף שלהם יתייצב לפחות פעם אחת לפני המיקרופון. אחרי הקלילות של סטאר מגיעה תמונת הראי שלו. Girl מציג את לנון בשיא כתיבתו הווידויית עד אז. השיר העוסק ביחסים מתסכלים, הנשימה של לנון בזמן שהוא שר נשמעת כאילו שהיא הוקלטה מתוך רצון לחקות שאיפת עשן סיגריה של אדם מיואש, והגיטרה האקוסטית שברקע מזכירה קצת בוזוקי. עיסוק ברומנטיקה שלא עלתה יפה אפשר למצוא גם ב- I'm Looking Through You שמקרטני כתב על האקסית הטרייה שלו אז, ג'יין אשר.
השיא הרגשי של האלבום - ואחד מהשיאים של הביטלס - נרשם ב-In My Life, שבו אדם צעיר, לנון במקרה הזה, כותב על ליברפול, על ילדות ועל החברים שאינם עוד. הפתרון ההפקתי המבריק לשיר הנהדר הזה, שמקרטני תרם למלודיה שלו, הגיע מהמפיק. מרטין הקליט על הפסנתר סולו קצר בסגנון בארוקי, אבל החליט לנגן אותו במחצית מהמהירות הרגילה כדי שלא ייאלץ לנגן מהלכים מהירים ומורכבים יותר, ואז הוא האיץ את סרט ההקלטה פי שניים, והפסנתר נשמע לפתע כמו צ'מבלו קליל ומהיר.
לא רק דילן השפיע על הביטלס ב-Rubber Soul. גם לבירדס, ההרכב מקליפורניה שחישמל את השירים של דילן, היה חלק בסאונד של האלבום. ב-If I Needed Someone האריסון ניגן ריף יפה על גיטרת ריקנבקר בת 12 מיתרים שהזכירה מאוד את הבירדס - עד כדי כך שרוג'ר מקגווין, סולן וגיטריסט הלהקה, האשים את האריסון (חצי בהומור וכנראה שגם רבע ברצינות) בגניבה ממנו. רגע הסיום של האלבום – Run for Your Life – הוא כנראה היחיד שלנון היה מוותר עליו. השורה הפותחת של השיר, "אני מעדיף לראות אותך מתה, ילדה קטנה, מאשר לראות אותך עם גבר אחר", נלקחה כמעט במלואה משיר של אלביס פרסלי, ומדגימה שגם באלבום שידע להציג הבשלה ורגישות חדשה של הביטלס ככותבים, עדיין נותרו שאריות מהעולם הקצת אלים-רגשית שאפיין אותם עד אליו.
הביטלס הושפעו ב-Rubber Soul מלפחות שני מוזיקאים אמריקאים - דילן והבירדס, אך הם גם השפיעו על מוזיקאי אמריקאי אחר. בראיין וילסון מהביץ' בויז סיפר לא פעם שבפעם הראשונה שבה הוא האזין לאלבום, הוא נשמע לו כמו יצירה שלמה ולא רק כאוסף סינגלים, וההבנה הזו דחפה אותו ליצור את האלבום Pet Sounds. מקנאת הסופרים המוזיקלית שבין מקרטני לווילסון על הציר שבין לונדון ללוס אנג'לס שהתפתחה באלבומים הבאים ששתי הלהקות הוציאו, כולם הרוויחו.
מהרגע ש-Rubber Soul הופיע ועד ליום שבו הביטלס פסעו יחד בפעם האחרונה על מעבר החצייה שליד אולפני אבי רואוד, הם הציגו עקומת למידה מסחררת. ועל אף ש-Rubber Soul אינו מהפכני כמו Revolver, אין בו קונספט דוגמת זה שמופיע ב-Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, וורסטיליות סגנונית כמו אצל "האלבום הלבן" או עושר מוזיקלי כמו זה המפאר את צד ב' הנשגב של Abbey Road, הוא היה צעד ראשון וחשוב בדרך אליהם. Rubber Soul הוא האלבום שבו הביטלס הבינו שהם יכולים להיות משהו יותר חשוב מרק עוד להקת פופ סופר מצליחה ששרה לבנות שצווחות בזמן ההופעה, הם קלטו שהם סוף-סוף הפכו למוזיקאים.