אלי שרעבי חזר מהשבי, צפה במיצב של זיו קורן ונעם חורב ושאל אותם: "וואו, מה עברתם?"
הצלם זיו קורן והכותב נעם חורב הפכו שלוש שנים של מלחמה למסע של 40 דקות. בפאנל משותף בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות", סיפרו על החטופים שבאו לראות את עצמם - ואת התקופה שפספסו, על החייל שפרץ בבכי מול היין והחלות שנשארו על השולחן בכפר עזה, ועל ההודעה שחורב קיבל בבית העלמין - רגע אחרי שהקריא טקסט על מצבה של נרצחת מהנובה
זיו קורן ונעם חורב התארחו בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות", כדי לספר על מיצב הווידאו שלהם "מפה נקום": חוויה רב-חושית שמורכבת מווידאו-ארט שבו המבקרים צועדים ברחוב ארוך שמורכז מהתמונות שצילם קורן בשלוש השנים האחרונות. לצד התמונות מוקראים בקולו של חורב שירים וטקסטים שכתב, על רקע מוזיקה מקורית. "אתה פשוט יוצא למסע של 40 דקות בתוך שלוש השנים האחרונות שלנו", אמר חורב בפאנל, "דרך גלי השבר והתקווה, החטופים, המפונים ואיראן".
כשאלי שרעבי צפה במיצב, הוא שמע גם טקסטים שנכתבו בהשראת הריאיון שהעניק לאילנה דיין אחרי שחזר מהשבי. בהתחלה הוא לא זיהה אותם. "אחרי שאמרתי לו, פתאום הוא עשה את ההקשר ונפל לו האסימון", סיפר נעם חורב. מה שאמר אחר כך הפתיע גם את היוצרים. "הוא אומר לי: וואו, מה עברתם", נזכר הצלם זיו קורן. "אנחנו? אלי שרעבי, חזרת מהשבי, איבדת את המשפחה שלך, ואתה חושב על מה שאנחנו עברנו?".
החומר הגולמי שתרם קורן לפרויקט היה עצום. "צילמתי 750 אלף תמונות, ויש במיצב עשירית אחוז ממה שצולם", אומר קורן. "היה לנו נורא קשה לבחור באיזה תמונות להשתמש. הדבר החשוב באמת הוא עם איזו חוויה רגשית אדם מסיים את המיצב".
להעניק לאנשים תקווה
השניים נפגשו לפני כשנתיים וחצי. קורן התחיל אז לאסוף חומרים לספר הראשון שלו על המלחמה, פנה לכותבים בבקשת טקסטים ונתקל בטקסט של חורב. "זה נגע לליבי, התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני מוציא ספר על המלחמה ושהייתי שמח להשתמש בטקסטים שלו", הוא מספר. בפגישה ביניהם הציע חורב לעשות משהו משותף.
"הוא בציר שלו דאג לתעד, ואני בציר שלי ניסיתי ללכוד את הלך הרוח של ישראל באותה תקופה", אומר חורב. "אנשים נוטים לחשוב שישבתי מול התמונות וכתבתי. לא. התמונות והטקסטים היו קיימים, ואיכשהו הכול התחבר בסוף. היה לנו חשוב שאנשים ייצאו עם תקווה - מראות קשים אנחנו מכירים טוב מאוד".
לדברי צמד היוצרים, עשרות אלפי אנשים כבר ביקרו במיצב, ולצד שרעבי ביקרו בו גם חטופים נוספים שחזרו מהשבי. "הם הנושא, לא קהל יעד קלאסי", אומר קורן. "היה מאוד מרגש עבורם לראות דברים שהם לא הכירו". חורב מוסיף: "יש המון דברים שהם לא יודעים שקרו פה, כי הם היו מנותקים, ופתאום עשינו להם תקציר של שלוש שנים".
חורב מעיד שצפה במיצב עשרות פעמים, וכל פעם הוא זוכה לראות אותו דרך עיניים אחרות: של לוחם, של אשת מילואימניק או של תושבים מפונים. "המיצב הזה הוא שיר הלל לאנשים שמרכיבים את העם הזה", הוא אומר, ומזכיר את רוח ההתנדבות והאחדות של הימים הראשונים. "לצערנו האקלים שוב הפך לפילוג של כעס ושנאה".
קורן מדגיש שהמיצב נבנה מתוך כוונה להיות א-פוליטי לחלוטין. "אין פה גרם של פוליטיקה, אין גרם של ביקורת. אנחנו מתעסקים במה שראינו וחווינו במו עינינו". לדבריו, מגיעים למיצב גם תלמידים וגם משלחות מחו"ל, ואפשר להאזין למיצב גם בשפה האנגלית.
"האירוע עוד לא הסתיים"
כששואלים את השניים על תמונה אחת מהמיצב שזכורה להם במיוחד, קורן וחורב בוחרים באותה תמונה: החייל הבוכה בכפר עזה. קורן הצטרף לחיילים שסרקו את הבתים בשכונת ההרחבה, שנהרסה כמעט כולה בקרב ב-7 באוקטובר. "אחד החיילים נעמד מול השולחן, ועל השולחן נשארו היין והחלות מערב שמחת תורה", הוא מספר. "החייל הזה פשוט פורץ בבכי, והמפקד שלו בא ומחבק אותו.
"יש דיסוננס בלראות את החיילים עומדים שם עם אפוד ונשק, עם כל הפסאדה הזאת של חייל וגיבור", הוסיף. "ופתאום אתה רואה אותו מתפרק, ובתוך הדמות של החייל האמיץ הנפש קורסת".
קורן, שתיעד את המלחמה מיומה הראשון, לא מתכוון להפסיק. לפני שבועיים התקשרה אליו שרון קוניו מניר עוז וסיפרה שהמשפחה נוסעת להיפרד מהבית שלה, לפני שבולדוזרים יהרסו אותו. "הם חיכו עד שדוד יחזור הביתה ויראה את הבית, ונסעתי איתם", הוא אומר. "סיימנו את נושא החטופים, אבל צה"ל עדיין בעזה, בלבנון ובסוריה. חזר לנו קצת אוויר לריאות, אבל האירוע עוד לא הסתיים". מבחינתו, מדובר בשליחות. "אני קם כל בוקר בתחושה שהתמונות שאצלם היום ילמדו בבתי הספר גם בעוד 100 שנה".
לקראת סוף הפאנל, סיפר חורב על רגע שמבחינתו מסכם את החיים כאן. אמה של מאי נעים ז"ל, שנרצחה במסיבת הנובה, ביקשה ממנו להקריא טקסט בטקס גילוי המצבה. שורה מהטקסט, "תנו לי למות כמו שאהבתי לחיות", נחרטה על המצבה.
בזמן ההקראה הטלפון שלו לא הפסיק לרטוט. בן זוגו, חיים, שירת אז כתותחן, וחורב לא דיבר איתו כמה ימים. "התחלתי לדאוג", הוא מספר. "סיימתי להקריא את השיר, הוצאתי את הטלפון לראות על מה כל המהומה, וחיכתה לי הודעה שאני הולך להיות אבא.
"זה היה מדהים, סוריאליסטי וממש סימבולי לחיים שלנו במדינה הזאת", הוא אומר. "לעמוד מול כל המוות הזה בבית עלמין ולקבל הודעה על חיים חדשים. לא משנה כמה ינסו להרוג, להשמיד ולגמור אותנו, אנחנו נמשיך לסלול כבישים, לבנות בתים ולהביא ילדים לעולם".