"במנהרה חיו יחד ילדים מכל קצוות העם. למה אנחנו כאן באור לא מצליחים?"
ב-7 באוקטובר אורי דנינו סייע להציל אנשים במסיבת הנובה, משם הוא נחטף ו-11 חודשים לאחר מכן נרצח עם חמישה חטופים נוספים. במהלך השבעה החל אביו, הרב אלחנן דנינו, לתעד עדויות וזיכרונות, שאותם איגד לספר "השם אורי". בריאיון הוא מספר על הלוחם שגדל בבית חרדי ובחר בשירות קרבי, על האומץ שהפגין במנהרות - ולא חוסך בביקורת על הפוליטיקאים החרדים: "המפלגות החרדיות נוצרו רק כדי לקחת"
בכל פעם שאלחנן דנינו שמע על מבצעי מעצרים באזור יהודה, שומרון וחברון, הוא היה מתקשר לבן שלו, אוֹרי. הוא ידע שאורי, מתוקף התפקיד שלו מעורב במבצעים. אורי כמעט אף פעם לא ענה לטלפון אבל אחרי כמה דקות הייתה נוחתת ממנו הודעה קצרה בווטסאפ: "תרגיע, ביי". זה הספיק, ודנינו היה נרגע עד הפעם הבאה. עם הזמן ה"תרגיע, ביי", שינה צורה - ב-7 באוקטובר דנינו נחטף לעזה, בשעה שסייע להציל אנשים בזירת הנובה, ורק לאחר חזרתם של החטופים האחרים נודעו פרטים על החודשים שבהם שהה במנהרות החמאס ברפיח. איך תפקד כעוגן נפשי לחטופים האחרים, הגן על פצועים בדיאלוגים תקיפים מול המחבלים והשתמש בטקסים ובברכות ככלי לשמירה על שפיות וצלם אדם.
כמעט 11 חודשים מאוחר יותר אורי נרצח עם חמישה חטופים נוספים - אלמוג סרוסי, כרמל גת, הרש גולדברג פולין, אלכס לובנוב ועדן ירושלמי. "הרבה מאוד אנשים סיפרו לי שחלמו עליו", מספר אביו, הרב אלחנן דנינו, "שהוא אומר להם, 'תגידו לאבא שיפסיק להיות עצוב, שידע שאני במקום טוב', אבל כל עוד זה לא בא אליך, אתה לא מאמין. חסר לי שיום אחד הוא יבוא, יחייך לי מלמעלה ויגיד לי 'תרגיע, ביי'".
הוא היה רגיל לסכן את חייו?
"שמונה חודשים לפני שהוא נחטף הוא אמר לי: 'אבא, הכבוד הגדול ביותר שלי יהיה למות למען מדינת ישראל'".
עם כל הכבוד לחינוך הערכי, זה לא פשוט לשמוע אמירה כזאת בתור אבא.
"היו לנו שיחות נפש בסופי-שבוע שהוא לא היה מגיע הביתה. אני הייתי גמור באיזה יום שישי ובמוצאי שבת הרמתי לו טלפון. הוא אמר לי, 'אבא, אני ידעתי שתתקשר, אז בוא אני אגיד לך את התשובה. אתה צריך להבין, אני לא נהג בצבא ולא ג'ובניק. עם כל הכבוד אליך, אני צמוד מג"ד. מה שקורה למג"ד שלי קורה לי, אנחנו קו ראשון. אני יודע כל רגע לאן אני הולך ולמה אני הולך. אני בשליחות, יודע טוב מאוד מה התוצאות של השליחות הזאת, והכבוד הגדול ביותר שלי הוא למות למען המדינה. אבא, אני יודע שזה קשה לך, אני הבן הבכור שלך, אני יודע, אבל שתדע - שם אני, ואני לא מתכוון להשתחרר מזה'".
והוא באמת שילם את המחיר הכי גדול. וגם אתם.
"הוא שילם גם מחיר ארוך ומיוסר. זה לא למות מכדור זה להיפצע מכדור, להיחטף לכל מסכת העינויים הזאת ולראות את הרש גולדברג-פולין מדמם למוות, להחיות אותו ולהילחם עליו ולהשיג אוכל. אבל אצל אורי אין דבר כזה בלי להשאיר חותם. הוא עבר את כל המסלול הקשוח הזה בשביל להשאיר כאן סיפור, בשביל להשאיר כאן דרך. הילד הזה בא מבית חרדי שאפשר לו ונתן לו ואהב אותו ואוהב אותו, והוא רוצה שגם אתם כהורים תבינו, תקבלו, תאהבו".
במהלך השבעה על בנו דנינו מצא את עצמו מתעד שיחות בפתקים קטנים, דברים שסיפרו לו ורצה לשמור בזיכרון. "ביום השני אמרתי לילדים שלי 'מצטער ילדים, אני לא יודע מה גדל לי בבית". הייתי בשוק. סך הכול בן 25 וחצי, איש צבא, מגיע ביום חמישי בשמונה-תשע בערב הביתה. איפה הוא הצליח לדחוף את כל האזרחות הזאת? את כל ההובלות של מצרכים ומכונות כביסה למשפחות מעוטות יכולת ולזקנים? איפה הוא דחף את כל הבילויים? מאיפה כל החברים האלה? כמויות חברים וחברות מפה עד להודעה חדשה, וכולם מספרים את אותו דבר: הוא היה מחבר, הוא היה דבק, אי אפשר היה לריב לידו".
זמן קצר לאחר מכן, בעקבות מפגש מקרי עם מנכ"לית ההוצאה לאור "כנרת זמורה", הוא החליט לרכז את המחשבות, העדויות והגעגוע אל ספר אחד. "השם אורי" הוא סיפור של צעיר ירושלמי מבית חרדי שבחר לשרת בקו האש בגדוד 202 של הצנחנים. הוא מתאר את ימי השבי של דנינו, מותח קווים לדמותו ובעיקר מציע רעיון עיקש שרלוונטי לחברה הישראלית יותר מתמיד: אם הילדים שלנו, מכל קצות העם, הצליחו לשמור על אחדות בחשכת המנהרות, אנו מחויבים לעשות זאת כאן, באור.
היו סיפורים שריגשו אותך במיוחד?
"כשהיינו בחתונה של אליה כהן (חטוף נוסף, ס"ש) אור לוי סיפר לילדים שלי איך בלילה הראשון שלהם במנהרה כל אחד סיפר את סיפור החטיפה שלו. כשאורי סיפר איך הוא חזר להציל אנשים בנובה אור אמר לי 'תגיד לי, אתה משוגע?'. אורי אמר לו 'הייתי עושה את זה גם עוד 20 פעם', ואור סיפר שזה הטריף אותו. בנאדם יושב במנהרה, פצוע בידי ימין, לא מעניין אותו כלום. זאת הדרך שלי, תודה, שלום'.
"ידעתי שהוא משוגע, אבל לא הבנתי את זה עד הסוף. יש עוד דברים שקרו במנהרות ויצאו בעתיד, הילד היה נוכל לא קטן מול המחבלים. גנב אוכל, החביא אוכל, הוא היה מתחצף אליהם בצורה לא נורמלית. אליה כהן מספר לי 'הבן אדם תלוש. אתה רואה שני מחבלים עם נשק והוא אומר להם 'תביא, אל תביא', מחלק להם הוראות. את אליה זה הוציא מהכלים, הוא בא עכשיו מדירות מפחידות, יורד למנהרות ורואה אחד שמנהל אותם ומתחצף, גונב להם, כאילו הוא לא במנהרה.
"הוא היחיד שלא ראה את הנשק שעליהם. הוא כל הזמן היה בחישוב סיכונים - מתי אני מגזים איתם, ומתי אני לא. הוא ידע שחטופים הם יקרי ערך בשבילם, הוא ידע שהוא יכול להילחם איתם ולעמוד על שלו. אבא שלי, שבועיים אחרי החטיפה, בא אליי הביתה ואמר לי 'הבן שלך עכשיו עושה קפה עם המחבלים האלה, הוא מסתחבק איתם בערבית וכבר מארגן לעצמו את כל הפינות שלו, אבל תהיה מוכן תמיד - הוא נמצא בידי מרצחים, תריץ בראש את כל האופציות'".
הכרת את הצד הזה שלו?
"ככה הוא היה תמיד: נכנס לחדר, ככה גדול עם המטר 90 שלו, עם הפוזה של היפיוף, החתיך, המדים המגוהצים, אפילו מדי ב' מגוהצים, נוכחות, חיוך, קריצה, בדיחה. אני הייתי מתחרפן ממבטים של נשים עליו. זה יצר לי בעיות, אל תשאלי. הגעתי למצב שהן מבקשות ממני את הטלפון שלו. כשהלכתי איתו בקניון הייתי מתפדח, אנשים שאלו אותי למה יש לי שומר ראש".
"פוליטיקה זו לא הדרך לתיקון, זו רק דרך לקלקול"
התפוח אולי קצת יותר גבוה מהעץ, אבל הוא בהחלט צמח לא רחוק ממנו. אלחנן דנינו, בן 52, רב ברבנות ירושלים, נולד למשפחה חרדית בסנהדריה המורחבת ולמד עד גיל 13 במוסד חרדי מוצהר אנטי-ציוני "שלא מקבל שקל מהמדינה עד היום", מתוך השקפה שרואה בהקמתה סתירה לאמונה. "ההורים לא ביקשו כלום מהמדינה" הוא מספר "ולא רצו שהיא תתערב בדרך הלימוד שלהם".
כשהגיע לגיל ההתבגרות החלה לחלחל אצלו ההבנה שהוא לא משתייך לעולם שבו הוא חי. "זה לא היה חינוך עצוב, זה היה חינוך מאוד שמח, חם ואוהב. אבל מאוד סגור", הוא מתאר, "מצד שני בשכונה שלי גדלו עמנואל ודוד מורנו, שהרצי הלוי היה חבר שלהם, אבא של דוד זיני היה מתפלל איתי. לא חסרים שמות של לוחמי העל שהיו בסביבה שלי. הם לא היו החברים שלי אבל אתה רואה אותם בשכונה, גדל לידם ומבין שהם בחורים טובים". בגיל 15 כבר חיפש את הדרך החוצה. "כבר לא יכולתי לסבול את עצמי ואת הסביבה שלי, חיפשתי דברים אחרים".
את הדברים האלה הוא מצא בצבא, כשהיה בן 18 וקצת והחליט להתגייס. "זה לא שההורים שלך מלווים אותך לבקו"ם", הוא אומר בחצי חיוך. "מתוך כבוד להורים הייתי חוזר לתחנה מרכזית ומחליף בגדים. לא מתוך זה שיזרקו עליי אבנים או משהו, כי היו עוד חיילים בשכונה. האנטי היה פנימי, לא חיצוני. הוא אף פעם לא הפך לחיצוני, אף פעם לא ביזו או השפילו חייל. להורים שלי היו אחיות ואחים ששירתו בצבא, אבל ראיתי את הצער אצל אבא שלי, אני לא אשקר".
מה מהתובנות שלך כנער יישמת על הילדים שלך?
"אני החלטתי שאחנך את ילדיי עד גיל 13-12 בחינוך החרדי, אבל תמיד בידיעה שלי ושלהם שאם יבחרו אחר כך בדרך אחרת - אני איתם, לא משנה מה קורה. וכך היה באמת. אורי בגיל 15 החליט לעזוב את הישיבות החרדיות והלך לתיכונית-חרדית, שם התגבש אצלו עניין הלחימה, למרות שהוא קיבל חוזה שמן מאוד מסמסונג ויכול היה להיות עתודאי, הוא החליט שהוא הולך לקרבי. החלום שלו היה להגיע לצנחנים והוא באמת סיים בשלושת המקומות הראשונים בגיבוש של הצנחנים, אבל אז הצבא החליט להשביח את פלוגת תומר, הפלוגה החרדית של גבעתי, ושלחו את שלושתם לשם. אחרי שהוא הצטיין גם בתומר משכו אותו לסיירת גבעתי, ומג"ד 202, שהיה מג"ד דובדבן, משך אותו אליו".
ההורים שלך הצטערו כשהתגייסת. איך אתם התנהגתם בסיטואציה הזאת כהורים?
"חתרנו להיות איתו בכל מקום, בכל אירוע הכי קטן. זה הגיע אפילו למימונה, אני לא אשכח את זה. כשהם היו בחברות בשטח C וסגרו שם את כל פסח הוא אמר לאשתי, 'אמא מה את אומרת? נפתיע את החיילים ונעשה מימונה'. הגענו לשם עם עשרה קילו בצק בג'יפ סוואנה משוריינת של הצבא, עמדנו שם ופתחנו מופלטות לכל הגדוד".
לא פחדת שהוא יעזוב את הדת?
"נו, ומה קרה? בן אדם הוא בן אדם. ראיתי את מה שהוא עשה עוד כשהיה חי. רוב חבריי בחיים הם לא חובשי-כיפות מכיוון שאני לא מחפש באדם דת, אני מחפש בו היגיון, אני מחפש בו סברה נכונה, דרך ישרה. אם כבר הפוך. אני עברתי תשע דירות בחיים בגלל שכל האזור שלי התחרד.
"אפילו כשהילדים היו קטנים לא רציתי שהם יגידו שהם חיים בגטו, בעולם מצומצם. לי אין קודים של החברה החרדית. לי יש קודים נפשיים של הילדים שלי. אני לא מכניס את הקהילה לבית, אני מביא את הבית לקהילה".
לא מדובר במס שפתיים. את התפיסה שלו דנינו מיישם, משווה ומעלה בפעילות בעמותת "בוחרי דרך", המלווה צעירים וצעירות בוגרי החינוך החרדי שמחשבים מסלול מחדש או יוצאים מהחברה החרדית. הוא מסייע להם בהכוונה למוסדות השכלה או בגיוס ליחידות מותאמות בצה"ל, בגישור מול ההורים כדי למנוע את נטישתם על ידי המשפחות ולסייע להורים לקבל את הצאצאים בדרכם החדשה, ובהקמת בית נוער ייעודי לצעירים שלא מצאו את מקומם במסגרות הקלאסיות.
דנינו מצא את עצמו בעמודי החדשות כשהציב מול ראש הממשלה ורעייתו מראה נוקבת על אחריותו של נתניהו למחדל 7 באוקטובר. כשהשניים הגיעו לביתו במהלך השבעה, דנינו סירב לשתף פעולה עם השיחה המנוחמת וזעק אל נתניהו ש"המנהרה שבה בני נרצח - נבנתה במשמרת שלך". תפיסת העולם שלו לפיה החשיבות הראשונה במעלה היא לערכים ולא למערכת, ומתוך ההיכרות הקרובה עם הדור הצעיר הוא מבטיח, כפי שהבטיח במספר הזדמנויות ש"השינוי הגדול יגיע מלמטה".
"יש קודים מאוד מוסדרים בחברה החרדית", הוא מרחיב, "והם נשברים כמעט בכל בית. בשנים האחרונות אני רואה את הנערות עושות את השינוי הכי גדול. זה הפתיע אותי כי הבנות בדרך כלל אחרונות בתור בתהליכים האלה, אבל אני רואה יותר ויותר בנות שלוקחות חופש, שבוחרות להיות לוחמות, בנות שבוחרות ללכת בדרכים שלא בהכרח מתאימות לחינוך שלהן.
"יש בעיה מאוד קשה בחינוך החרדי - רוב ההורים החרדים, המיינסטרים החרדי, שואף להכניס את הילדים שלהם למוסדות יוקרתיים ומקובלים. אבל אף אחד לא שואל את עצמו אם זה מתאים לילד. ואז, בכיתה ח'-ט', זה מתפוצץ בפרצוף שלהם. המטרה הגדולה שלי היא לתפוס את הנערים האלה בהתחלה כדי להקנות להם את הערכים שהם לא חונכו אליהם. בואו לא נשכח שערכים ציוניים, במובן של שותפות וערבות הדדית גם למען ציבור אחר, לא קיימים אצל ציבור חרדי. אני לא מתכוון לארגונים כמו זק"א ודומיהם, אני מדבר על חינוך. אין מדינה על השולחן".
אז אנחנו מקובעים מדי מכדי לשנות?
"אנחנו דור המדבר. הילדים שלנו, המילואימניקים שלנו, הם הדור שאצלם הכול יסתדר. הם הדור שהבין שלהקריב את החיים למען האחר זה לא רק בצבא, זה גם באזרחות. הם מבינים את זה כי הם יצאו ונתנו ותרמו, הם מחוברים בטנק והם גם מבינים שעם החרדים זה סיפור של תהליך ערכי וחינוכי, ולא של זבנג וגמרנו. שזה תהליך שיקח זמן".
אתה מתאר חברה שמשתנה מבפנים. אז למה במישור הפוליטי אנחנו עדיין רואים כמעט את אותו דבר? למה מה שקורה בבתים החרדים לא קורה במפלגות החרדיות?
"השותפות הפוליטית היא מאוד אינטרסנטית. זו לא באמת שותפות, המפלגות החרדיות נוצרו רק כדי לקחת. תראי מה קרה ב-8 באוקטובר בציבור החרדי - אין בית שלא בישלו בו לחיילים. אבל לא רק מנהיגי החמאס ירדו למנהרות ב-7 באוקטובר, גם מנהיגי הציבור החרדי ירדו למנהרות. הייתה דממה. שום מנהיג חרדי לא קם ואמר משהו, לא התפלל. לא ראית מנהיג חרדי אחד שהלך לבתי החולים לפצועים, לא למשפחות החטופים לא ללוויות. הם נעלמו, התאדו.
"בהרצאות שאני נותן שואלים אותי כל הזמן, 'אז מתי אתה בפוליטיקה?' רבותיי, זו לא הדרך לתיקון, זו רק דרך לקלקול. אנחנו נהגנו את המדינה ב-8 באוקטובר. ב-20 יום הראשונים המדינה לא נכחה באירוע. זה המון תלוי בנו. אם אנחנו נתנהג אחרת אנחנו נקיא אותם בסוף, זה יקרה אוטומטית כי הפוליטיקאים הם תמונת מראה שלנו".
אמרת בעבר שלדעתך 85 אחוז מהעם רוצים לחיות יחד.
"נכון. אני לא חושב שהעם מוכן להכרעות חד-צדדיות. תמיד בהכרעות כאלו יש פה מהומות - הגולן, ההתנתקות, הרפורמה המשפטית. מצד שני ה-85 אחוז האלה לא עשו כלום כדי להרגיע את המצב ולצערי הם גם לא יעשו. השינוי יכול לקרות לדעתי עוד אולי שבע-עשר שנים, לא כרגע. לצערי מישהו משסה את העם, מישהו שאין לו שום דבר אחר למכור חוץ מזה. וכשהוא יצא מכאן ולא יהיה עוד בן אדם שקרן כמוהו, אולי העם יתחיל קצת להבין שחזרנו לימי רבין ושמיר, אווירה יותר שקטה, ממלכתית. היום כל השפה היא שפה משסה, שפה של מחנות: הם והם והם. מי זה הם? על מה אתה מדבר?".
את התרומה הצנועה שלו לקידום השינוי הזה, דנינו מרים עם המסר שבליבו של "השם אורי". "אומרים עלינו שאנחנו חיים מתקווה אבל זאת לא תקווה", הוא מבהיר, "זאת מציאות ואפשר ליישם אותה".
היה קשה לכתוב את הספר הזה?
"איך אמא שלי אמרה לי בערב יום כיפור, 'אבא שלך לא יכול להחזיק את הספר יותר מעמוד'. זה ספר מאוד קשה, מצד שני אני חושב שהוא גם עמוק. התעקשתי שהוא לא יהיה סיפורת, כיוונתי לזה שיהיו בו משמעויות, לקחים, דרך, השקפת עולם. סיפורי חטופים לא חסר. מטבעי אני לא אוהב לקרוא ספרים של רכילות צהובה - של מה קרה, הרביצו לו, חטפו, היה רעב. בסוף אנחנו יודעים, הזוועות לעולם ייזכרו. אבל כשיש דרך פה של מישהו שנרצח ולפני זה נחטף, ומאחוריו עומדת משפחה וסיפור שהוא לא סטנדרטי.
"אני כותב אותו כי במנהרה ההיא, מתחת לרפיח, חיו יחד שישה ילדים מכל קצוות העם הזה במשך 330 יום. הם הדליקו נרות חנוכה, וחגגו כריסטמס לכבוד אלכס, ודאגו זה לזה. הם בכו יחד, צחקו יחד והתפללו יחד, כל אחד בדרכו, והם קיוו יחד ותכננו יחד את הימים שלהם בחוץ. אם הם הצליחו בחושך - למה אנחנו, באור, לא מצליחים?".