הפיתוי של גרייסי - החלק האחרון
בלעדי למנויי ידיעות+: שלושה דורות של נשים מגלות סודות אפלים ואהבה אבודה כשהן יוצאות לטוסקנה יחד - האם קסם איטליה יפתח את הלב שגרייסי סגרה לפני 40 שנה? ספר רומנטי ומרגש שמוגש בהמשכים, חלק נוסף מדי יום
לקריאת הפרקים הקודמים:
הפיתוי של גרייסי - חלק ראשון
הפיתוי של גרייסי - חלק שני
הפיתוי של גרייסי - חלק שלישי
הפיתוי של גרייסי - חלק רביעי
הפיתוי של גרייסי - חלק חמישי
הפיתוי של גרייסי - חלק שישי
הפיתוי של גרייסי - חלק שביעי
הפיתוי של גרייסי - חלק שמיני
הפיתוי של גרייסי - חלק תשיעי
הפיתוי של גרייסי - חלק עשירי
הפיתוי של גרייסי - חלק 11
הפיתוי של גרייסי - חלק 12
הפיתוי של גרייסי - חלק 13
-פרק 27-
באדלי קומפטון
פלאפי היתה בגינה ופיקחה על הגננים ששכרה לרגל הלוויה של הארי - סר אלג'רנון וליידי מיקלתווייט נענו להזמנתה (ראש העירייה, לצערה, לא עשה זאת), והיה חשוב ביותר שלא יהיה שום עשב שוטה בשטח - כשהטלפון צלצל. היא שמעה אותו מהבית ונאלצה לרוץ על הדשא כדי להספיק לענות. היא הרימה את השפופרת כשהיא מתנשפת. "דרנלי מנור, פלאפי סקוט בות מדברת."
"יש לך קוצר נשימה?"
"עבדתי בגינה, מייבל," אמרה פלאפי. "בכל מה שקשור לגננוּת אני לא יכולה לסמוך על אף אחד שיעשה את זה טוב כמוני."
"אסור לך להתאמץ יותר מדי, פלאפי," אמרה מייבל, אחוזת התפעלות מההספק המדהים של פלאפי.
"אני פרפקציוניסטית, מייבל. זו קללה." היא נאנחה והניחה את ידה על לבה הפועם במהירות. "מה החדשות?"
"גרייסי לא חזרה הביתה אתמול."
"את בטוחה?"
"הבת שלה התקשרה לאסתר וביקשה ממנה לשמור על הכלבים עוד כמה ימים."
"זה ממש לא מתאים עכשיו. אנחנו חייבות להעביר לה הודעה שביום חמישי תתקיים לוויה להארי ושאנחנו צריכות אותה. היא בטח אפילו לא יודעת שהוא מת." היא השמיעה אנפוף מזלזל. "למה היא נשארה שם? מה קרה?"
"הבת שלה לא אמרה. היא אמרה שהיא והנכדה חזרו הביתה בלעדיה."
פלאפי היתה מבולבלת. "קרה לה משהו? מתאים לקרינה לא לספר לנו. היא חולה?"
לצערה של מייבל לא היה בידיה מידע נוסף. היא ממש הרגישה את תסכולה של פלאפי דרך הטלפון, והניסיון שלה להתרפס רק הותיר את פלאפי בחוסר שביעות רצון עמוק. "הכול בסדר עם הלוויה של הארי, זה באמת לא משנה אם גרייסי פה או לא."
"זה משנה מאוד," היתה תשובתה החדה של פלאפי. "זו חובתה להיות פה. אני צריכה את התמיכה של כולכן. אני נושאת את ההספד, לכל הרוחות. זה יהיה קשה מאוד רגשית. אני לא בטוחה שאוכל לעמוד בזה."
"אף אחד לא יכול לעשות את זה יותר טוב ממך," השתפכה מייבל.
"אני יודעת." פלאפי התעודדה מעט. "אני פשוט אצטרך להיות חזקה. לא תהיה עין יבשה בחדר."
פלאפי הניחה את השפופרת על כנה ויצאה שוב לגינה. היא התיישבה על אחד מכיסאות העץ שהיו מסודרים סביב שולחן נמוך, שעליו סידור של פרחים לבנים, וצפתה בגננים בחולצות הירוקות, העמלים על השבילים המתוחמים שלה. הבוקר היה חמים והיא לקחה מגזין נשים מהכיסא הסמוך והפכה אותו למניפה. גרייסי התנהגה בצורה כל כך לא מתחשבת בהחלטתה להישאר באיטליה עוד כמה ימים. פלאפי לא הבינה מנין הכסף והניחה שבתה של גרייסי עזרה לה לשלם את החשבון. ככל שהיה ידוע לה, קרינה ובעלה הרוויחו יפה. הגיע הזמן באמת שהבת תיקח אחריות ותתחיל לטפל באמא שלה, היא חשבה לעצמה בפרצוף חמוץ. פלאפי חשבה על ארבעת ילדיה שלה וחייכה בשביעות רצון עצמית. איזה מזל יש לה שזכתה לצאצאים כה מסורים ואוהבים. קנת כבר קנה כרטיסים למחלקה הראשונה לקראת חופשת פאר בחג המולד הבא באי סנט לוסיה. זה היה פינוק שהוא העניק למשפחתו בכל שנה. פלאפי הוקירה את העובדה שכולם באו, בכל שנה, לא כי הם קיבלו חופשה בחינם (זה אפילו לא עלה בדעתה), אלא כי הם רצו לבוא. כולם רצו לבלות את החופשה שלהם איתה. היא ראתה בכך ברכה גדולה משמים, אבל גם ראוי לציין שהיא תמיד היתה אמא טובה מאוד.
למחרת בבוקר נתקלה פלאפי באסתר ברחוב, כשזו היתה בטיול עם כלביה של גרייסי, בדרכה לבית הקפה של מרי השמנה לבדוק מה שלום העוגות ללוויה. "בדיוק אותך רציתי לראות," אמרה פלאפי. היא לבשה חליפת מכנסיים שחורה וחולצה לבנה בעלת צווארון מעומלן, עדיין נותנת דוגמה אישית לתושבי העיר שלא בחרו להפגין את אבלם באותה דרך.
"אותי?" נבהלה אסתר.
"רציתי לשאול איך מתנהל הכול לקראת יום חמישי - ולבדוק אם שמעת משהו מגרייסי."
"העוגות "
"אנחנו יודעות מתי היא חוזרת?"
"קרינה תבוא בסוף השבוע לקחת את הכלבים."
"לאן היא לוקחת אותם?" פלאפי נדהמה ואף התרגזה מאוד מהעובדה שקרינה לא חשבה להודיע לה על התוכניות לפני שהיא מספרת לכולם.
"אני לא יודעת."
"מישהו חייב לדעת משהו, לכל הרוחות!" זעמה פלאפי. "אף אחד לא יודע לשאול את השאלות הנכונות!" היא החליטה להתקשר לקרינה ולברר בעצמה מה לעזאזל קורה כאן.
"החלטנו " ניסתה אסתר לומר.
"כן, רעיון טוב." פלאפי כבר מיהרה לדרכה. "אני שמחה שהכול הולך חלק."
היא התקשרה לקרינה ברגע שהגיעה הביתה. "פלאפי סקוט בות," היא אמרה בקולה הרשמי.
"שלום, פלאפי," אמרה קרינה בטון קליל, כי עדיין נשאה בתוכה את החום של קסטלו מונטפוסקו כמו תפוח אדמה חם בתוך הסוודר.
"התקשרתי כדי לשמוע ממקור ראשון מה קרה לגרייסי. אני מקווה שהיא בסדר."
קרינה חייכה לעצמה. האישה הזאת היא ממש קריקטורה. "היא נהנית מאוד באיטליה," היא ענתה.
"היא מתכוונת לחזור?" פלאפי צחקה, כאילו עצם הרעיון שגרייסי לא תחזור הביתה חסר כל היגיון מיסודו.
"היא החליטה להישאר עוד קצת."
פלאפי, מתוסכלת מהסתרת המידע, שאלה, "למה היא החליטה להישאר עוד? היא לא בודדה שם לבד?"
"אל תדאגי, היא לא לבד," אמרה קרינה, ואז לא יכלה להתאפק ועינתה אותה עוד קצת. "היא בידיים טובות מאוד."
"כן?" פלאפי קיוותה להסבר.
"אני חייבת ללכת. יש לי המון דברים לעשות."
"כן, גם לי. אני מארגנת את הלוויה של הארי פראט. תודיעי לאמא שלך, טוב? אני בטוחה שהיא תרצה לדעת. הלוויה ביום חמישי. אני בטוחה שהיא תרצה להיות כאן. הארי פראט, גיבור מקומי, את יודעת, אירוע חשוב. הרבה אנשים חשובים באים. אני תורמת לאירוע את הגן הגדול שלי. זה המעט שאני יכולה לעשות למען אדם שלחם בקרב על בריטניה. יש לנו הרבה על מה להודות לו. טוב, אני אשחרר אותך. תמסרי ד"ש לאמא, וספרי לה על הארי. היא לא תרצה להפסיד את הפרידה ממנו. אני נושאת את ההספד. אחריות גדולה, אבל האמת היא שאין אף אחד אחר, אז לא היתה לי ברירה אלא לקחת את זה על עצמי. אני כל כך עסוקה, אבל אני לא יכולה לאכזב את הארי."
פלאפי הניחה את שפופרת הטלפון בביטחון שעכשיו גרייסי תמהר לחזור מאיטליה. היא היתה בטוחה שהיא יודעת למי נתונה נאמנותה.
בוקר יום הלוויה הביא איתו את דאגתה הראשונה של פלאפי. גשם קל ירד. איך הוא מעז לטפטף לו ככה ביום הגדול שלה? היא ראתה את הענן הנמוך מהחלון והבינה, לאכזבתה, שאם לא יפסיק לרדת גשם והשמש לא תצא לייבש את הדשא, אף אחד לא יראה את הגן שלה, הגן היפה והגזום והמעושב שלה, שהיא טיפחה בהשקעה ובמחשבה מרובה לכבוד אורחיה החשובים, סר אלג'רנון וליידי מיקלתווייט.
את קנת, שהיה אדם אופטימי, מזג האוויר לא עניין כלל וכלל. "כולם יהיו בכנסייה ואחר כך באוהל," הוא אמר לה בארוחת הבוקר.
פלאפי, לבושה בחליפה שחורה שעליה סיכת יהלום בצורת כוכב, לא התנחמה. "עבדתי נורא קשה ועכשיו אף אחד לא יראה את זה."
"אני בטוח שהשמש תצא אחר כך וכולם יזכו להעריך את עבודת הכפיים שלך."
פלאפי הרכיבה את משקפיה והניחה את ההספד על השולחן. "אני אקריא אותו עוד פעם אחת אחרונה, רק לוודא שאף מילה לא נתקעת לי. סערת הנפש, אתה יודע. זה יהיה אתגר אמיתי להקריא את כל זה בלי אף דמעה. ולגבי כל שאר האנשים, אני רק מקווה שהם יביאו טישו. כתבתי משהו מרגש ביותר, אם יורשה לי להעיד על עצמי."
"הכרת אותו מספיק כדי לכתוב עליו?" קנת כיווץ את גבותיו בתמיהה.
"הוא היה יושב על הספסל הזה. הכנסתי את הספסל שלנו להספד. אתה יודע, זה שאנחנו מקדישים לו כמתנה לעיר."
"אה, כן, רעיון מקסים, יקירה."
"והוא היה טייס קרב. גם את זה הכנסתי. אה, והוא אהב סירות. מרי השמנה אמרה לי שהוא אהב לשבת להסתכל על סירות במשך שעות. היה לו תחביב של בניית דגמי סירות, ככה שמעתי."
"אני חושב שאולי היה מתאים יותר שמרי השמנה תכתוב את ההספד. לא כי היא היתה כותבת טוב כמוך, כמובן, אלא כי היא הכירה את הארי יותר טוב מכולם. היתה ביניהם חיבה הדדית אמיתית."
"שטויות, קנת. אני לא יכולה לתת לה לעמוד ולדבר מול סר אלג'רנון וליידי מיקלתווייט!"
קנת הרים גבה, אבל ידע היטב שעדיף לא לחלוק על דעתה של אשתו. ברגע שהיה לה רעיון מסוים, לא היה שום דבר שהוא היה יכול לומר כדי לשנות אותו.
הבוקר עבר בהמולה ואנשים באו והלכו. סאלי הגיעה ברכב מלא פרחים, מרי השמנה הופיעה במיניוואן עם גדוד עוזריה לארגן את הכיבוד, ונציגי חברת האוהלים המקומית כבר עזבו לאחר שטרחו על הקמת האוהל במשך יממה. בצהריים נחשפה הדאגה השנייה. "זו אני, מייבל," אמרה מייבל כשפלאפי ענתה לטלפון. "יש לי חדשות."
"גרייסי חזרה," אמרה פלאפי בשמחה. "כן, אני יודעת."
"אה, לא ידעתי," אמרה מייבל בהפתעה.
פלאפי נתקעה, כי עכשיו היה עליה להודות שהיא למעשה לא ידעה דבר כזה. "היא לא? אבל הנחתי "
"לא. הארי הוריש הכול למרי השמנה בצוואה שלו," הכריזה מייבל בקול רועד, נרגשת להעניק לפלאפי מידע עסיסי כזה.
"טוב, לא היו לו הרבה קרובי משפחה, והוא ומרי היו חברים."
"לא, הם היו יותר מחברים." קולה של מייבל רטט בהתרגשות לקראת הפינאלה. "הוא היה אבא שלה," היא אמרה.
פלאפי שקעה בכורסה. "מה?" היא היתה המומה מכדי להעמיד פנים שהיא כבר יודעת.
"והוא הוריש לה סכום יפה. מי ידע שבכלל היה לו כסף?"
"כמה?"
"סכום מכובד," אמרה מייבל.
"לא שאלת? ממי שמעת את זה? ממקור אמין?"
"ממרי השמנה."
"היא אמרה לך בעצמה?"
"היא מספרת לכולם. כל העיר יודעת."
שפתיה של פלאפי התעוותו. היא ראתה את מרי השמנה הבוקר, והיא לא אמרה שום דבר על זה. פלאפי רוקנה את ראשה ממחשבות וחיכתה שרעיון מבריק יקפוץ לתודעתה. כעבור שניות אחדות היא ניתקה את השיחה ומיהרה לצאת מהבית לאוהל הגדול.
היא מצאה את מרי השמנה לבושה לחתונה, לא להלוויה, בשמלה פרחונית בצבעי ורוד ולבן. "מרי," היא אמרה וחייכה במתיקות. "שמעתי שקיבלת בשורה מפתיעה."
החיוך של מרי היה פחות מתוק מהחיוך של פלאפי. "הארי היה אבא שלי," היא אמרה.
"והוא הוריש לך הכול בצוואה שלו."
"זה סתם בונוס, מה שחשוב הוא שעכשיו אני יודעת מי היה אבא שלי. חבל לי רק שהוא לא סיפר לי את זה כשעוד היה בחיים."
"חשבתי לי, ובעצם הייתי צריכה לשאול אותך קודם, אבל הייתי כל כך עסוקה בארגון של היום שפשוט לא הגעתי לזה. את מסכימה לעשות לי טובה ולשאת הספד? את הכרת את הארי יותר טוב מכולם, ובטח יותר טוב ממני. חשבתי להציע לך אפילו לפני ששמעתי שאת בעצם קרובת המשפחה היחידה שלו..."
מרי השמנה הבליטה את סנטרה. "כן, אני אשמח להגיד כמה מילים."
"יופי, אז סיכמנו. זה היום של הארי, אני באמת לא רוצה להיות במרכז הבמה."
"ובקשר לקרובי משפחה אחרים, דווקא יש מישהי, והיא באה," אמרה מרי השמנה.
חיוכה של פלאפי קפא. "איזה יופי. מי זו?"
"אחותו, אֵדה הארווי סמית. נכון שהם לא היו בקשר, אבל היא בכל זאת רוצה לחלוק לו כבוד אחרון."
"בסדר גמור, אני אודיע למאדג', כי אדה צריכה לשבת בשורה הראשונה וכך גם את, מרי. איזה יופי שלהארי יש בכל זאת משפחה. ממש נהדר."
"מאדג' כבר יודעת," אמרה מרי השמנה. "הכול כבר מסודר."
"אה," אמרה פלאפי, אבל זה יצא לה כמו ציוץ. "אז אני לא צריכה לעשות שום דבר, אני רואה." עיניה נדדו לפירמידת הקאפקייקס על המפה הלבנה. כל העוגות הקטנות היו בצורת סירה. "עוגות מקסימות," אמרה פלאפי, כי לא עלה בדעתה שום דבר אחר לומר לבתו של הארי פראט.
מרי השמנה חייכה. "הוא היה אוהב אותן."
"כן, הוא באמת אהב סירות."
"מאוד," הסכימה מרי, ופלאפי חזרה לתוך הבית למזוג לעצמה כוס גדולה של יין שאותה תגניב בחשאי לחדר השינה ותשתה בפרטיות.
כשהגיע מועד הלוויה התברר שקנת צדק. הרוח סילקה את העננים והשמש יצאה. פלאפי עמדה בפתח הכנסייה עם הכומר כאשר לפתע שמעה קול ברור, אריסטוקרטי ואסרטיבי מאוד על השביל מאחוריה. היא הסתובבה באמצע המשפט של הכומר, בציפייה לראות את סר אלג'רנון וליידי מיקלתווייט, אבל מולה ראתה אישה אלגנטית בשמלה ובמעיל עליון שחורים, עם כובע נוצות קטן ושחור על שערה החום ערמוני וסיכת יהלום על הדש, צועדת על החצץ, זרועה שלובה בזו של מרי השמנה. "איזו כנסייה קטנה ומקסימה. מתוקה, כמו בסרטים," היא אמרה. פלאפי עצרה את נשימתה. היא לא ציפתה שאחותו של הארי תיראה - או תישמע - ככה.
"את בוודאי פלאפי סקוט בות," אמרה האישה הזרה והושיטה את ידה. פלאפי קלטה את טבעת היהלום ואת הציפורניים האדומות המטופחות וכיבדה אותה בלחיצת יד פושרת. "אני אחותו של הארי, אדה. מרי סיפרה לי על כל הטרחה שלך לארגן את טקס הפרידה שלנו מהארי היום. אני מודה לך מעומק לבי. את נדיבה וטובת לב במידה יוצאת דופן, בפרט בהתחשב בכך שאת לא מהמשפחה. ואני אסירת תודה גם למרי, שיצרה איתי קשר והזמינה אותי. לא ידעתי שאחי מת, אבל הארי חשב על זה מראש וצירף את הפרטים שלי למכתב שהוא כתב למרי." היא הביטה במרי השמנה בחיוך מאוזן לאוזן. "כמה נפלא שיש לי אחיינית! הארי השובב... והמסתורי. מי היה חושב שיש לו בת! ועכשיו לפרי האהבה שלו יש הרבה כסף. הוא שנא את הנטייה שלי לבזבז כסף. הוא היה הפוך ממני, חסכן וסוציאליסט נוראי. כסף לא היה חשוב לו בכלל. עכשיו מרי תוכל ליהנות ממנו ואני אתן לה עצות. אני מעולה בקניות."
פלאפי לא ידעה מה להגיד. היא נעצה מבט נוקב בעיניה של אדה, אבל במקום שזו תמצמץ בפאניקה כמו כולם, היא השיבה לה מבט אמיץ לא פחות משלה, מבט חצוף אפילו, ופלאפי נבהלה. "ברוכה הבאה," היא אמרה לבסוף. "דאגתי לשמור לך מקום בשורה הראשונה."
"מצוין," ענתה אדה למובן מאליו הנובע ממעמדה. היא נכנסה לכנסייה ובדרכה פנימה לחצה את ידו של הכומר והחליפה עמו כמה מילים.
פלאפי התחילה להרגיש שהיא לגמרי יוצאת מאיזון, כשלמרבה ההקלה ראתה פתאום את סר אלג'רנון וליידי מיקלתווייט על השביל. פלאפי הצליחה להרגיע את עצמה ושמחה שסוף סוף דבר אחד קורה כמו שצריך. ליידי מיקלתווייט נישקה אותה בחיבה אמיתית שהשיבה את האיזון לעולמה של פלאפי ואת תחושת העליונות שלה. באותו זמן הניח סר אלג'רנון את ידו מעט נמוך מדי על גבה, אולי אפילו על ישבנה, אבל פלאפי ביטלה את העניין, כי לא ייתכן שאדם מכובד במעמדו לא יֵדע איך להתנהג, ונישקה את הליידי בחזרה. היא הובילה אותם לתוך הכנסייה בחשיבות עצמית מרובה.
הם התקדמו לאט במעבר, לאחר שמצאו את קנת מחכה להם בצייתנות בכניסה לכנסייה. תהלוכת רמי הדרג, חשבה לעצמה פלאפי באושר, והקפידה לחלק את חיוכיה באופן שווה ימינה ושמאלה. רק בקצה הצעדה הבחינה בסירה, הסירה עם הפרחים שהיא אמרה למאדג' בפירוש לא להכין... או שזה היה המטוס שהיא פסלה בטענה שזה עממי וזול? איזו זוועה! היא רטנה לעצמה על חוסר הטעם, ומוחה הקודח התאמץ למצוא מוצא שירחיק ממנה את האחריות לזוועה ויטיל את האשמה על מישהו שאין לו טיפת טעם ורמה, אבל בזמן שכיוונה את ליידי מיקלתווייט למקומה השמור אמרה לה זו, "אני אוהבת את הסירה, היא מתוקה. של מי היה הרעיון החכם הזה?"
"שלי," אמרה פלאפי בלי למצמץ. "אני שמחה שזה מוצא חן בעינייך."
לאחר הלוויה התכנסה הקהילה כולה בדרנלי מנור לקבלת הפנים. ליידי מיקלתווייט אהבה את עוגות הסירות, ופלאפי שוב נטלה לעצמה את הקרדיט. סר אלג'רנון וקנת עמדו על הדשא בשמש ודיברו על גולף. במטרה להשיב את האיזון בינה ובין אדה נטלה פלאפי יוזמה ועשתה לה סיור ראווה בגן שלה. אדה הלכה איתה בשבילים בין הערוגות התחומות והמוקפדות והשמיעה את כל הקולות הנכונים. היא התפעלה משדרת עצי הליים וממאות הצבעונים האדומים שנשתלו בה ורכנה לרחרח את הפרחים. "הגן שלכם יפה מאוד," אמרה אדה.
"תודה," השיבה פלאפי בנועם. "אנחנו פותחים אותו לציבור הרחב רק כי אנחנו מרגישים שזה לא הוגן לשמור לעצמנו יופי כזה."
"כל כך יפה מצדכם."
"אנשים באים מרחוק לראות אותו. הרבה מהזמן שלי מושקע בעבודה. הידיים שלי נהרסו." היא הושיטה את אצבעותיה הרכות והלבנות, אצבעותיה של אישה שמימיה לא עקרה ולו עשב שוטה אחד, ועשתה פרצוף מיואש. "אבל זה שווה את זה. זו פריבילגיה ליהנות מבית נהדר כזה."
ואז הופיעה הדאגה השלישית: "אני חושבת לעבור לגור כאן," אמרה אדה בהחלטיות של אישה שהרעיונות שלה תמיד מתגשמים.
פלאפי הזדעזעה. "לעבור לכאן?" היא אמרה בקול חנוק.
"כן," אמרה אדה וסקרה את הגן בחיוך. "אני חושבת שבאדלי קומפטון נפלאה."
"כן, נכון, אבל "
"הארי אהב את המקום הזה, ואני מבינה למה."
"אבל לאן תעברי?"
"אני אמצא לי בית יפה. אחרי לונדון, מתאים לי לחיות בקהילה כפרית מקסימה עם אנשים כפריים מקסימים כמוך וכמו קנת. התחכום של לונדון הפך להיות מעיק מדי. אני כבר מזמן רוצה לעזוב, ואני בטוחה שבעלי צ'רלס יחשוב כמוני אחרי שהוא יראה את המקום." היא נאנחה באושר. "זה בדיוק המקום. אני כבר מרגישה בבית."
ואם זה לא היה מספיק, שבועות אחדים לאחר מכן ראתה פלאפי יום אחד בערימת הדואר מעטפה עם כתב ידה המסודר של גרייסי. היא פתחה את המעטפה בזעם, כי גרייסי נעדרה עכשיו כבר חודש שלם. היא הוציאה את המכתב ופתחה את קפליו, וביניהם מצאה תמונה של גרייסי קורנת בשמלה ורודה ליד גבר גבוה ונאה בעל שיער גלי אפור וחיוך שובה לב. כל זעמה התפוגג ואת מקומו תפסו סקרנות ותחושה מוזרה של הערצה. היא מיהרה להסיט את עיניה אל המכתב והתחילה לקרוא בקוצר רוח.
פלאפי היקרה,
אני רוצה לשתף אותך ואת כל החברות שלי במועדון הקריאה של נשות באדלי קומפטון בבשורות הטובות. טנקרדי ואני התחתנו ואנחנו מתחילים את חיינו המשותפים כאן בטוסקנה, בקסטלו מונטפוסקו. אני מקווה שיום אחד תמצאי את הזמן בחייך העמוסים לבקר אותנו.
בחיבה, גרייסי בסנלי
(אני בטוחה שיצחיק אותך לשמוע שאני עכשיו רוזנת. מי היה מאמין!)
פלאפי החזירה את המכתב ואת התמונה למעטפה ונשמה סוף סוף נשימה עמוקה. היא רצתה לכעוס, היא ציפתה לזעם, אבל הוא לא הגיע. היא חייכה לעצמה והלכה לטלפון. היא הרימה את השפופרת וחייגה את מספרה של מייבל. מייבל ענתה אחרי צלצול אחד.
"מייבל, זו פלאפי. יש לי משהו מרגש לספר לך..." ולשמחתה הרבה היא היתה הראשונה לדעת את המידע המסעיר הזה. היא היתה הראשונה שיודעת, היא היתה הראשונה שמפיצה, והיא תהיה המזרקה שממנה ינבע כל הידע בנושא. "לא תאמיני, אבל היא רוזנת," היא הוסיפה אחרי שחשפה את בשורתה המפתיעה של גרייסי. "אני חייבת לומר שבתור אישה קטנה התואר הזה טיפה גדול עליה, את לא חושבת?"
-סוף דבר-
קסטלו מונטפוסקו, חודש לפני כן
"אז איפה החבאת את הברטולוני?" שאלה גרייסי.
טנקרדי הקים את עצמו מהספסל ואחז בידה. "אני אראה לך."
הם הלכו בשביל המוביל אל הטירה. השמש עמדה גבוה בשמים עכשיו. הכלב פרש פנימה כיוון שסבל מהחום אפילו בצל. גרייסי ראתה שטנקרדי מכיר היטב כל סנטימטר בשטחו. הוא לא נעזר במקל ולא נתמך בה. הוא לקח את ידה רק כי רצה להחזיק אותה.
הם הגיעו לטירה, והוא לקח אותה למעלה לדירה הפרטית שלו. מאחורי הדלת היו חדריו נעימים וצנועים. הציורים המעטים שלא נמכרו היו תלויים על הקירות, אבל הרהיטים היו ישנים והשטיחים בלויים. גרייסי תהתה מתי הוא התעוור.
הוא הראה לה את חדר השינה שלו. היא מיד ראתה את הציור, את הציור האהוב שלו, מוצג בגאווה על הקיר מעל המיטה. "מה קרה לזיוף שלי?" היא שאלה.
הוא הניד את ראשו והושיט את ידו לגעת בה. היא התקרבה כדי לאפשר לו לחבק אותה בזרועו. "זה הזיוף שלך," הוא אמר.
היא צמצמה את עיניה בתמיהה. "זה הזיוף?"
"כן," הוא אמר. "המקור קבור באיזה ארון. הציור הזה הוא הכול בשבילי. הערך של הציור טמון באמן לא פחות מאשר בתמונה, ולכן, בשבילי, זה הציור הכי יקר בעולם. אין לו מחיר בכלל - גם אם אני כבר לא יכול לראות אותו."
"טנקרדי... אני תכף אבכה שוב."
הוא חיבק אותה ונשק לראשה. "אני מקווה שמרוב אושר, גרייסי." הוא טמן את פניו בצווארה וחיבק אותה חזק, נחוש לא לתת לה לברוח שוב לעולם. "כי אני בוכה מאושר."
תודות
כתחקיר לספר זה נסעתי עם ארבע חברות לחבל אמלפי. התאכסנו בפנסיון קטן המשקיף לים ונרשמנו לסדנת בישול מומלצת. לא התאכזבנו. בית הספר לבישול של מאמא אגאתה לא דומה לשום בית ספר אחר לבישול בעולם. הוא פינת חמד במדרון סלעי ברָבֵלו, עם נוף בלתי רגיל של שמים, ים וקו החוף המפורסם של אמלפי. השמש חמה, הריחות משכרי חושים, והאוכל, שכולו מחומרי גלם מקומיים, מתוצרת בית ומגידול עצמי, הוא ממש לא מהעולם הזה. אבל נפלאה אפילו מהאוכל היא המשפחה שהמקום בבעלותה, אנשים חמים, מצחיקים, אוהבים ונדיבים. מאמא אגאתה המבוגרת בישלה בזמן שבתה צ'יארה הסבירה, בידרה וצחקה. היה כל כך הרבה צחוק! אני רוצה להודות להן על חוויה מופלאה ועל ההשראה לבית הספר לבישול של מאמא ברנדטה בספר. ברנדטה ואילריה הן פרי דמיוני, אבל דמויותיהן נכתבו במחווה לאגאתה ולצ'יארה, באהבה ובהכרת תודה. בשבילי החיים אנו זוכים מפעם לפעם לפגוש אנשים שהם אבני חן, כמו שתי הנשים היפות האלה. סעו לרבלו, הירשמו לסדנת הבישול של מאמא אגאתה ותפגשו אותן בעצמכם! אתם תשמחו מאוד שעשיתם את זה.
אני רוצה להודות גם לאלאי פורטה שביתה המדהים בטוסקנה היווה השראה לקסטלו שבספר. במשך ארבעה ימים בקיץ שעבר שכבתי בשמש וספגתי השראה. היה קשה לעזוב, אבל חוויתי שוב את החוויה עם כתיבת ספר זה והתענגתי מחדש על כל ניחוח, צליל ומראה.
תודה לאמא שלי, פאטי פַּלמֶר טומקינסון, על הקריאה ועל העריכה הראשונית - היא תמיד חכמה וכנה ומקדישה את זמנה בנדיבות. תודה גם לחברתי הטובה, שהיא גם מנטורית וסוכנת, שילה קראולי, ולכל הצוות שלה בקֶרטיס בראון: אבִּי גרִיבס, אליס לַטְיינס, לוק ספיד, אֶנְריקֵטָה פְרֵצאטו, קייטי מקגָוֶון, אן ביהן ומרי פריזן אֶסְקַנְדֵל.
תודה למעסיק שלי איאן צ'פמן. תודה לעורכת החכמה והמוכשרת סוזן בבונו ולצוות המופלא שלה בהוצאת "סיימון אנד שוסטר" שהעניקו לספרַי כנפיים ואפשרו להם לעוף! דוֹן בֶּרְנֵט, אמה הארו, גֵ'מה קונלי סמית, גיל ריצ'רדסון, דומיניק ברֶנדון, לורה האף, שרה ג'ייד וירטוּ ושיאן וילסון.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות ממעמקי לבי למוכרי ספרים באשר הם. איפה הייתי בלעדיהם!
אני רוצה להודות גם להורי, צ'רלס ופאטי פלמר טומקינסון, לחמותי אפריל סבג מונטפיורי, לאחי ג'יימס, לגיסתי סוֹס ולאחיינַי ואחייניותַי, הונור, אינדיה, וילפרד וסם, על תמיכתם הבלתי רגילה בשנה הקשה הזאת. לאחר מותה של טרה פשוט לא חשבתי שיהיה לי הכוח לכתוב את הספר הזה, אבל בזכות משפחתי הנפלאה הצלחתי.
אהבתי ותודתי לבעלי סבג, לבתנו לילי ולבננו סשה.
סנטה מונטיפיורי / הפיתוי של גרייסי
לרכישת הספר
מאנגלית: כנרת היגינס דוידי
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני - סטודיו גאלה
עריכת התרגום: רותי יוליוס
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play