בלי הוליווד ובלי ישראל: אלה הזוכים הגדולים בפסטיבל הקולנוע של לונדון
אנדרו גארפילד, ג'נה אורטגה ופדרו פסקל משכו את תשומת הלב על השטיח האדום, אבל את הפרסים הגדולים בפסטיבל הקולנוע של לונדון קטפו דווקא יצירות אישיות ואמנותיות. בפרס הסרט הטוב ביותר זכה "אימפריום", המבוסס על צילומי ארכיון מברית המועצות בשנות ה-70, ולצידו זכו סרט ביכורים תאילנדי וסרט תיעודי על משפחה בירדן
פסטיבל הקולנוע של לונדון ננעל היום (ראשון), לאחר 12 ימים של הקרנות ובכורות. הזוכה הגדול הוא "אימפריום" (Imperium), סרטו של הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה, שקטף את פרס הסרט הטוב ביותר. פרס סרט הביכורים הוענק ל"תשעה מקדשים לגן עדן" (9 Temples to Heaven) של הבמאי התאילנדי סומפוט צ'ידגסורנפונגסה, ואילו בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר זכה "אדמת בטון" (Concrete Land) של הבמאית אסמהאן בכראת.
המהדורה ה-70 של הפסטיבל משכה אליה שורה של כוכבים הוליוודיים, בהם אנדרו גארפילד, ג'נה אורטגה ופדרו פסקל, והציגה כמה מההפקות המסקרנות של השנה. בין הבולטות שבהן הייתה Artificial ("מלאכותי"), סרטו החדש של לוקה גואדנינו, העוסק בדרמה שהתחוללה בחברת OpenAI ב-2023 סביב הדחתו הזמנית של סם אלטמן. גארפילד, המגלם את אלטמן, הגיע להקרנה לצד מוניקה ברברו, המגלמת את מירה מוראטי. הסרט עורר עניין בזכות העיסוק במאבקי הכוח מאחורי אחת החברות המשפיעות בעולם הטכנולוגיה.
גם הבכורה העולמית של "קלרה והשמש" (Klara and the Sun), סרטו של טאיקה וואיטיטי, המבוסס על ספרו של חתן פרס נובל קאזואו אישיגורו, משכה תשומת לב. ג'נה אורטגה, איימי אדמס ונטשה ליון הגיעו להקרנה, שבה נראו גם פלורנס פיו וריטה אורה. בדומה לArtificial, גם הסרט הזה עוסק בבינה מלאכותית, אך מזווית אחרת, דרך סיפור על בדידות ועל היחסים שבין בני אדם למכונות.
בין הסרטים המדוברים האחרים נכללו Behemoth! של טוני גילרוי, בכיכובו של פדרו פסקל, ו-I Love Boosters של בוטס ריילי, בהשתתפות דמי מור, קיקי פאלמר, נעמי אקי ולקיתק סטנפילד. גם קייט בלאנשט השתתפה באירועי הפסטיבל, ובמסגרתם הציגה סרטים קצרים העוסקים בעקירה ובפליטות.
את הפסטיבל פתח "אלסינור" של סיימון סטון, בכיכובו של אנדרו סקוט, המגלם את השחקן הבריטי איאן צ'רלסון, שהתמודד עם מחלה קשה בעת שהתכונן לגלם את המלט בתיאטרון הלאומי בלונדון. סרט הנעילה היה The Debut של ג'סי אייזנברג, שגם מככב בו לצד ג'וליאן מור, פול ג'יאמטי והאלי ביילי. בין הסרטים הבולטים הנוספים היו Ink ("דיו") של דני בויל, העוסק באיל התקשורת רופרט מרדוק, וכן סרטים חדשים של מייק לי, מרטין מקדונה, אנדרו היי ולי צ'אנג-דונג.
אלא שלצד הנוכחות ההוליוודית המרשימה, חברי השופטים בחרו להעניק את הפרסים המרכזיים דווקא ליצירות אמנותיות ואישיות, העוסקות בהיסטוריה, בזהות, במשפחה ובמאבקים תרבותיים.
פרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הרשמית, הנחשב לפרס היוקרתי ביותר של הפסטיבל, הוענק כאמור ל"אימפריום". הסרט מבוסס על חומרי ארכיון שצילמו צלמים איטלקים בברית המועצות בראשית שנות ה-70, ומציע מבט נדיר על החיים החברתיים והתרבותיים במדינה לפני התפרקותה. לוזניצה, מהיוצרים הבולטים בקולנוע התיעודי האירופי, ידוע בעיסוקו בהיסטוריה הסובייטית ובאופן שבו הוא משתמש בחומרי ארכיון כדי לבחון מחדש את העבר.
פרס סאת’רלנד לסרט הביכורים הטוב ביותר הוענק ל"תשעה מקדשים לגן עדן" (9 Temples to Heaven), סרט הביכורים העלילתי של הבמאי התאילנדי סומפוט צ'ידגסורנפונגסה. הסרט משלב הומור עדין, רוחניות והתבוננות ביחסי משפחה, אמונה ומעגל החיים. חבר השופטים שיבח את איכויותיו החזותיות ואת יכולתו לחצות גבולות תרבותיים ודוריים. ציון לשבח הוענק ל-MASC של ברטיל נילסון, סרט ביכורים בריטי העוסק בחיפוש אחר זהות ושייכות.
פרס גרירסון לסרט התיעודי הטוב ביותר הוענק ל-Concrete Land ("אדמת בטון"), סרטה של הבמאית אסמהאן בכראת. הסרט מתעד משפחה מעורבת בירדן המתמודדת עם עקירה, עוינות ואיום על אורחות חייה ומסורותיה. חבר השופטים שיבח את הדיוקן האינטימי והאנושי שיצרה הבמאית ואת יכולתה להפוך סיפור משפחתי מקומי ליצירה בעלת משמעות אוניברסלית.
ציון לשבח הוענק ל-Queer Edward II של תיאו רולסון, סרט ארכיוני העוסק בבמאי הבריטי דרק ג'רמן ובמאבקו נגד אפליית קהילת הלהט"ב בבריטניה.
לצד פרסי חבר השופטים, טרם הוכרזו פרסי הקהל של הפסטיבל. ההצבעה תינעל ב-21 באוקטובר, ולאחר מכן יוכרזו הזוכים בפרס הסרט העלילתי האהוב ובפרס התגלית הבריטית. בשנה שעברה זכה "המנט" של קלואי ז'או בפרס חביב הקהל לסרט העלילתי.
גם השנה לא נרשמה נוכחות ישראלית בתחרויות המרכזיות של הפסטיבל, בהמשך לנוכחות המצומצמת של הקולנוע הישראלי במהדורות האחרונות. על רקע הייצוג הרחב של יוצרים ממדינות שונות, היעדרו של סרט ישראלי מרשימת הזוכים ומהתחרות על הפרס הראשי בלט במיוחד.
מהדורת ה-70 של הפסטיבל המחישה פעם נוספת את שאיפתה של לונדון להתבסס כמרכז קולנועי בינלאומי מוביל. לצד הכוכבים הגדולים וההפקות ההוליוודיות, הבחירה להעניק את הפרסים המרכזיים לסרטים העוסקים בזיכרון היסטורי, בזהות ובמאבקים אנושיים מצביעה על הרצון לשמר את מקומו של הקולנוע האמנותי בלב האירוע. במובן הזה, לונדון מבקשת להיות לא רק תחנה נוספת במסלול השטיחים האדומים של הוליווד, אלא גם במה משמעותית לקולות חדשים וליצירות המבקשות לומר משהו על העולם שבו אנו חיים.