הפיתוי של גרייסי - חלק שביעי
בלעדי למנויי ידיעות+: שלושה דורות של נשים מגלות סודות אפלים ואהבה אבודה כשהן יוצאות לטוסקנה יחד - האם קסם איטליה יפתח את הלב שגרייסי סגרה לפני 40 שנה? ספר רומנטי ומרגש שמוגש בהמשכים, חלק נוסף מדי יום
לקריאת הפרקים הקודמים:
הפיתוי של גרייסי - חלק ראשון
הפיתוי של גרייסי - חלק שני
הפיתוי של גרייסי - חלק שלישי
הפיתוי של גרייסי - חלק רביעי
הפיתוי של גרייסי - חלק חמישי
הפיתוי של גרייסי - חלק שישי
-פרק 13-
איטליה, 1963
גרייסי בקושי ראתה את הכביש מבעד לדמעותיה. היא דהרה על אופניה במורד הגבעה, משתוקקת כבר להגיע ללה קולומבה כדי שתוכל לבכות בפרטיות. לבה חישב להתפוצץ מכאב, אבל היא שמרה על שליטה עד שיצאה מקולדורו אל המרחבים הפתוחים. שם, כשהיתה בטוחה שהיא לבד, נכנעה ליגונה.
איך היה מסוגל לרמות אותה כך? הוא נתן לה להאמין שהוא אוהב אותה. איך היה יכול להיות אכזרי כל כך? כיצד יכלה אמו לשתף עמו פעולה? בחודשים האחרונים ראתה אותם הקונטסה יחד בקסטלו אבל לא אמרה דבר. פניה של אשתו של טנקרדי ריחפו לנגד עיניה. גבוהה, רזה, צוואר ארוך, אף דומיננטי ובעיניה הכחולות המבט הצונן ביותר שגרייסי ראתה מימיה. היא היתה כל מה שגרייסי לא היתה. האישה בקושי כיבדה אותה במבט - היא לא היתה אישה שטורחת לדבר עם אנשים שלדעתה הם נחותים ממנה, זה היה ברור. "אני רוצה לדבר עם בעלי," היא אמרה, וגרייסי בקושי הצליחה להחזיק את עצמה, כמו עץ אחרי טורנדו. גרייסי נותרה נטועה במקומה, וטנקרדי החוויר. אשתו צעדה לכיוון הטירה בציפייה שילך אחריה, והוא הביט בגרייסי במבט מיוסר. אבל ייסוריו לא פיצו על השקר, וגרייסי הסתובבה בתנועה חדה ומיהרה אל השער שלידו השאירה את אופניה. היא רצתה להתרחק ממנו ככל האפשר. היא לא העיפה אפילו מבט אחד לאחור, לא ידעה אם הוא היסס, אם שקל לרוץ אחריה. היא רק ידעה שהיא לבד.
בדרך הכפרית המובילה ללה קולומבה היא חשבה על דונאטו וכרעה תחת משקלה של החרטה. היא היתה צריכה להיענות להצעתו במקום להיאחז בחלום שלא היה אלא תעתוע. היא היתה צריכה לנצל את ההזדמנות כשזו הוצעה לה ולהיות אסירת תודה על הסיכוי לאושר. היא היתה צריכה להקשיב לגאיה ולדמיאנה שסיפרו לה, שתיהן, על דרכיו הנהנתניות של הרוזן. מדוע חשבה שהיא מיוחדת? כיצד הניחה לו לשכנע אותה שהיא מיוחדת? עכשיו לא נותר לה דבר, רק לב שבור ועתיד ריק. היא הפילה את אופניה על העשב ונכנסה בריצה לווילה. היא לעולם לא תתאהב שוב, גמרה אומר בלבה. היא תזדקן כאן, בלה קולומבה, כמו רוטגר, ותשקיע את כל מרצה בעבודה, הדבר היחיד שבו יש לה שליטה.
הבית היה ריק. הנס היה בפריז, רוטגר באמסטרדם. רק המשרתים היו שם והתגנבו בחשאי בין הצללים כמו עכברים. גרייסי רצה לחדרה וסגרה את הדלת. היא הטילה את עצמה על המיטה ופרצה בבכי לתוך הכרית. איך ייתכן שלא ידעה שהוא נשוי? כיצד הסתיר ממנה סוד אדיר כזה? השאלות עלו וירדו כגלים בים סוער, וגרייסי לא יכלה לעשות דבר כדי לגרש אותן. וכל אותו הזמן משלה אשתו של טנקרדי מעל, כספינה איתנה ויציבה שרומסת את אושרה.
כעבור זמן רב נשמעה דפיקה עדינה בדלת, שגרייסי זיהתה מיד. היא התיישבה על מיטתה ומחתה את דמעותיה מפניה. "כן, גאיה," היא אמרה. הדלת נפתחה וגאיה נכנסה לחדר.
"מה קרה?" היא שאלה. הדאגה על פניה של חברתה עוררה גל חדש של בכי. גאיה התיישבה על קצה המיטה ומשכה אותה אליה לחיבוק. הן ישבו בשתיקה וגרייסי התייפחה על החזה של גאיה ושחררה את צערה לתוכו. לבסוף, כאשר מצאה את קולה, היא סיפרה לחברתה הכול. גאיה לא דיברה עד שגרייסי הגיעה לסוף הסיפור, ובסופו הסיטה את שערה של חברתה מפניה וחייכה אליה ברוך.
"חבל שלא שיתפת אותי בסוד שלך קודם, כי הייתי אומרת לך שהוא נשוי," אמרה.
"מתי הוא התחתן?"
"לפני כמה שנים, לא יודעת בדיוק. ברומא, נראה לי. אני רק זוכרת ששמעתי על זה. יש אנשים בקולדורו שרואים במונטפוסקו משפחת מלוכה ורוצים לדעת הכול עליהם. אני לא כזאת, אבל כנראה שמעתי מישהו מדבר על זה. אישית אני חושבת שהרוזן בסנלי תמיד היה מתכון לצרות. הוא מהעשירים המיוחסים האלה, שחושבים שתמיד מגיע להם הכול."
"אני לא מאמינה שלא ידעתי."
גאיה משכה בכתפיה. "את למטה בעמק, מנותקת ועסוקה בעבודה תמיד. אף אחד לא עובד יותר קשה ממך."
"אני כזאת מטומטמת. חשבתי שהוא אוהב אותי," אמרה גרייסי בקול חלש.
"אני בטוחה שהוא אוהב אותך. הוא בטח מצטער שהוא נשוי. אבל לא יפה מצדו להשלות אותך. הוא לא חשב עלייך ועל העתיד שלך. הוא חשב רק על עצמו." היא חייכה בחמלה. "גברים כמוהו לא עוזבים את הנשים שלהם. לא כי הם לא רוצים, אלא כי הם לא יכולים. זה בלתי אפשרי, בגלל החברה והדת. לעולם אל תהיי התמימה שמאמינה להבטחות ריקות של גבר נשוי! יש לך מזל שגילית שהוא נשוי מוקדם יחסית, כשיש לך עוד זמן להתאושש ולמצוא מישהו שפנוי לאהוב אותך."
"אין לי עתיד עכשיו." גרייסי ניגבה את פניה בידיה. "אני אהיה רווקה זקנה שעבר זמנה, וכל הבחורות החכמות כמוך יתחתנו ויהיו להן משפחות."
גאיה צחקה. "ילדה יקרה שלי, את כל כך צעירה! יש לך עוד הרבה זמן להתאהב שוב."
"אני לא רוצה אף אחד אחר."
"עכשיו. ברור שאת לא רוצה עכשיו. אבל את תרצי, עם הזמן. הרבה אנשים מתמודדים עם לב שבור ושורדים. הם יוצאים מזה קצת יותר חכמים וקצת יותר זהירים, אולי, אבל בסופו של דבר הם מוצאים אושר עם מישהו אחר. וגם את תמצאי."
"אף אחד לא יגיע לקרסוליים של טנקרדי."
"הוא לא נפלא כל כך, גרייסי. בעוד עשרים שנה תחשבי על זה ותגידי, 'אני כל כך שמחה שלא התחתנתי איתו. עכשיו הוא שמן ומזיע, ויש לו כרס.'" גרייסי צחקה בעל כורחה. "את רואה? לפני כמה דקות חשבת שלעולם לא תצחקי שוב, אבל הנה את צוחקת. הוא באמת יהיה שמן ומזיע, ועם כרס. אני מכירה את הטיפוס. יותר מדי כסף, יותר מדי אוכל, יותר מדי אלכוהול ויותר מדי פינוק. ומעבר לזה, אשתו תאמלל אותו. גם אותן אני מכירה. מפונקות וכפויות טובה. הכרת תודה וענווה, זה סוד האושר. עשירים לא יודעים את זה."
"אם הוא יבוא לווילה, תוכלי להגיד לו שאני לא רוצה לראות אותו? אני לא רוצה לשמוע את התירוצים שלו. אין שום הצדקה לשקרים."
"ברור."
"אני לא מתכוונת לשבת בשלולית של דמעות ולתת לזה להביס אותי. אני הולכת לעבוד." גרייסי ידעה שאם תישאר במיטה, אולי לא תצליח לקום לעולם.
"אולי נלך לטייל קצת? אוויר צח יעשה לך טוב."
"לא, אני רוצה לצייר. אני הולכת לסטודיו של הנס. שום דבר חוץ מעבודה לא יצליח להסיח את דעתי."
"בסדר גמור. אני אביא לך קפה ואגן על הדלת בגופי."
השתיים ירדו, גאיה למטבח להכין קפה, וגרייסי לסטודיו של דודה להמשיך לעבוד על הזיוף של מאטיס.
השמש האביבית האירה את הסטודיו של הנס בהתלהבותה הרגילה. גרייסי לא הבינה כיצד יכולה השמש לזרוח בעליצות כזאת כשלבה שבור. היא סגרה את הדלת, חלצה את נעליה ולבשה את הסרבל. הריחות המוכרים של הצבעים ובדי הציור נסכו בה רוגע, ושגרת העבודה העניקה מזור מיידי לנפשה הכואבת. היא ניסתה לסלק מראשה את טנקרדי והתרכזה בציור. היא לא הצליחה, אבל הריכוז הדרוש לזיוף ברמה גבוהה היה כה אינטנסיבי, שעם השעות שחלפו היא הצליחה לבסוף לפחות לצמצם את נוכחותו.
רעש מבחוץ הפריע לה פתאום. היא שמעה קולות מורמים וצעדי ריצה. היא הזדקפה בבהלה, הרימה את המכחול מהציור והקשיבה. אחד הקולות היה של גאיה. היא צעקה על מישהו, והאיטלקית המהירה שלה נשמעה כמו יריות. גרייסי הניחה את המכחול והלכה לדלת להקשיב. כשגאיה נתנה ליריבה הזדמנות להשחיל מילה זיהתה גרייסי את קולו של טנקרדי וקפאה במקומה.
היא הצמידה את אוזנה לדלת ודמעות נקוו בעיניה. אז הוא בכל זאת בא אליה. היא שיערה שהוא בא ברגע שהצליח להשתחרר מאשתו, אבל הילת הגיבור שמיהר בדרכים כפריות עקלקלות כדי להגיע אליה התעמעמה בצל המציאות של שקריו. גרייסי ידעה שאין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי לפצות אותה על הונאתה, שום דבר שיגיד לא יצדיק את העובדה ששמר בסוד את היותו נשוי. היא רצתה בכל לבה לשמוע תירוץ שיהיה ראוי למחילתה, אבל ידעה שאין. הוא נשוי, וגם אם לא באושר, גם אם נשוי באופן רשמי בלבד, או אפילו נשוי ופרוד, הוא עדיין נשוי בעיני האל והוא היה צריך לספר לה.
הקולות גברו והיא שמעה את טנקרדי צועד בכל הבית בחיפושיו אחריה. היא שמעה את לבה הולם בצלעותיה. היא השתוקקה לפתוח את הדלת לראות אותו, אבל ידעה כמה לא חכם זה יהיה. היא לא רצתה לתת לו הזדמנות לשכנע אותה בחפותו. לטובתה, עדיף שילך עכשיו ולא יחזור לעולם.
ידית הדלת טולטלה פתאום. היא היתה כל כך לא מוכנה לזה, עד שנבהלה וזינקה לאחור. היא נפלה על הנעליים שחלצה קודם כדי שלא יתלכלכו בצבע, איבדה את שיווי המשקל, ניסתה להיאחז בשרפרף אבל הצליחה רק להפיל אותו. היא והשרפרף התמוטטו שניהם על רצפת העץ. "גרייסי, את שם?" צעק טנקרדי מהצד השני. "אני שומע אותך, גרייסי. אני יודע שאת פה. אל תתחבאי. בבקשה. תקשיבי לי. גרייסי!"
גרייסי לא ידעה אם היא בוכה כי נפצעה בנפילה, או כי היא אוהבת אותו ורוצה כל כך שתהיה לה סיבה טובה לסלוח לו. היא ישבה על הרצפה, משפשפת את החבלות בירך ובמרפק, ולא ענתה. קולה של גאיה ירה עוד צרור כדורים. "אסור לך להיכנס לשם. זה הסטודיו של סיניור הנס. שטח פרטי. תעזוב את גרייסי בשקט. היא פגועה. אתה פגעת בה. אז לפחות תעזוב אותה בשקט עכשיו. לך מפה! החוצה!"
טנקרדי התעלם ממנה. גרייסי שמעה את קולו ברור כל כך, כאילו היה באותו חדר. "גרייסי, תקשיבי לי. אני יכול להסביר. לא רציתי לפגוע בך, אבל רציתי אותך כל כך שלא יכולתי לקחת את הסיכון שתעזבי אותי. אני צריך אותך. את הכנסת אור לחיים שלי. לפנייך היה רק חושך כבד." כשהוא דיבר שוב קולו נשבר, ואיתו גם לבה של גרייסי נשבר שוב. "גרייסי, אני לא יכול לחיות בלעדייך. אני לא מסכים לחיות בלעדייך. הנישואים שלי הם כלום בשבילי. את הכול. בבקשה, תפתחי לי."
גרייסי היתה מבולבלת ולא ידעה איך להגיב. היא רצתה לומר לו ללכת, אבל לא רצתה שהוא ילך. "אני לא יכולה," היא אמרה לבסוף. גאיה ירתה עוד כמה כדורים, אבל טון קולה איבד את נחישותו, כאילו דבריו נגעו גם ללבה.
"אז אני נכנס!" הוא הכריז, ולפני שגרייסי הספיקה לקום על רגליה הוא בעט בדלת ופרץ את המנעול. הוא עמד בפתח, מבטו עליה. היא הביטה אליו מהרצפה באימה. הוא עמד בסטודיו הסודי של הנס, שרק היא ורוטגר הורשו להיכנס אליו. העובדה שבאותו רגע היתה גרייסי מוטרדת מהמנעול השבור יותר מאשר מבגידתו של טנקרדי היתה עדות למידת סמכותו של הנס הולינגסוורת. היא מיהרה לקום בחרדה ולהוציא את טנקרדי מהסטודיו מהר ככל האפשר. אבל טנקרדי לא זז. "אני מצטער," אמר, וגרייסי ראתה את הכנות מאחורי המילים בפניו המיוסרות. "לא רציתי לפגוע בך. התכוונתי לספר לך, אבל דחיתי את זה. ככל שדחיתי יותר, ידעתי שהבגידה תהיה גדולה יותר, אבל פשוט לא יכולתי. אני פחדן, גרייסי. אבל איתך אני חזק. בבקשה, גרייסי, אני מבקש שתסלחי לי."
"בוא נצא החוצה," היא פסקה. יכולת החשיבה הצלולה שבה אליה עכשיו. אבל משהו בקולה הסגיר את בהילותה להוציא אותו מהחדר. עיניו נדדו מפניה אל הציורים. ואז הצטמצמו בחשדנות.
"אלוהים ישמור, את משחזרת ציור של מאטיס!" הוא אמר למראה בד הציור שעבדה עליו.
"אני צריכה אוויר," היא אמרה וכמעט דחפה אותו בכוח בפתח.
"אבל את לא משחזרת אותו," הוא אמר ועקף אותה כדי להסתכל מקרוב. "את מציירת אותו."
"אני מציירת העתק, לקניינים אמריקאים, לא שום דבר מיוחד," היא אמרה בניסיון עלוב להסביר.
"אני לא טיפש, גרייסי. זה לא העתק. זה זיוף מעולה." הוא צחק והשעין את ידיו על מותניו. "אז אני רואה שאני לא היחיד פה שיש לו סודות."
גרייסי לכסנה מבט אל גאיה, שעדיין עמדה בסטודיו הסמוך ושמעה כל מילה. גרייסי הרגישה שהיא טובעת. העסק של דוד הנס היה, עד עתה, אטום למים, אבל עכשיו בגללה נוצר סדק בציפוי ומים החלו לדלוף בקצב מדאיג. "אני מציירת זיופים, אבל הם תמיד נמכרים כזיופים. אני לעולם לא ארמה קונה ואני ממילא לא עד כדי כך טובה. לעין של מומחה. גאיה, את יכולה לתת לי לדבר עם טנקרדי בארבע עיניים?"
"אם את בטוחה," ענתה גאיה, וגרייסי קיוותה שהיא האמינה להסבר.
גרייסי סגרה את הדלת והסתובבה אליו. "בסדר, אתה אומר לי את האמת עכשיו, אז גם אני אדבר איתך בכנות," אמרה בקדרות.
"ספרי לי."
"הדוד שלי הוא זייפן מומחה וגם אני."
למרות העובדה שהאשים אותה לפני רגע בזיוף המאטיס, טנקרדי היה המום מהווידוי. "אלוהים אדירים!" הוא הניד את ראשו והשיב את מבטו אל הציור. "איזו אישה מסתורית את, גרייסי, וכל כך מוכשרת. זאת עבודה של גאון."
"אני מקווה." היא עמדה לידו מול הציור.
"כמה הציור הזה יכניס לכם?"
היא משכה בכתפיה, כי הכסף באמת לא עניין אותה. "אני לא יודעת. הדוד שלי מטפל בכל הצד העסקי. אני רק מציירת."
"אני מקווה שהוא נותן לך את מה שמגיע לך."
"לא ממש אכפת לי אם כן או לא. אני ממילא שולחת את הרוב למשפחה שלי בלונדון וזה מספיק להם. לעצמי אני לא צריכה הרבה."
טנקרדי משך אותה אליו בפרץ תשוקה פתאומי. "הלוואי שהייתי נשוי לך. פֶּטְרוֹנֵלָה חושבת רק על כסף. אני מצטער, גרייסי." הוא נשק לה בלהט, וכוחה לא עמד לה להתנגד לו. היא עצמה את עיניה ולא הרגישה דבר פרט למה שמוכר ונכון. "פגעתי בך, ואני לעולם לא אסלח לעצמי. אני אפצה אותך איכשהו. אני אתגרש מאשתי. כן, זה מה שאני אעשה. אני אתגרש ממנה ואתחתן איתך." גרייסי האמינה לו, אבל גם אם לא, היא לא היתה מסוגלת לעזוב אותו, עד כדי כך חזק היה החיבור שהרגישה אליו. זה יהיה כמו לקרוע את לבה מגופה.
מאותו רגע הפך סיפור האהבה שלהם לרומן סודי עוד יותר. במקום לשקר זה לזה הם שיקרו לעולם יחד. במקום חוסר איזון ביחסיהם היה עכשיו שוויון. גרייסי ידעה שטנקרדי חלש, אבל הפגיעוּת הזאת היא שנגעה בה במקום הרך ביותר, עמוק בלבה, במקום שבו חוותה אובדן. טנקרדי היה זקוק לה, והיא הגיבה לצורך הזה בהתמסרות של אם לילד מהסס. וגרייסי, מצדה, היתה זקוקה לו. היא אהבה את הגבר הזה, אבל אהבה גם את האישה שהיתה במחיצתו. איתו היא הרגישה יפהפייה. בכל פעם שהביט בה, היא ראתה גרסה מוצלחת יותר של עצמה משתקפת בעיניו, ראתה את האישה שרצתה להיות.
היא המשיכה להיפגש איתו במסווה של מורה לציור ותלמיד. אשתו לא חשבה לרגע שעיניו ינדדו אל בחורה שלדעתה היתה פשוטה כל כך. בפעמים הנדירות שפטרונלה הגיעה לקסטלו היא התייחסה לגרייסי כאל אחד מעובדי המקום, למרות העובדה שגרייסי ישבה איתם בארוחות הצהריים, בהזמנתה של הרוזנת שדבר לא הסב לה הנאה רבה יותר מאשר תככים ואינטריגות. היא עצמה הרי היתה מומחית בתחום. טנקרדי הביט בגרייסי מעבר לשולחן, עיניו גדושות צחוק וחיבה, ורק הרוזנת היתה מודעת למתרחש. לפעמים היא הושיבה אותם זה ליד זה כדי שיוכלו להצמיד את רגליהם מתחת לשולחן ולגנוב מגע אקראי בידיים המושטות אל כוסות היין.
טנקרדי לא דיבר על אשתו. אולי לא רצה שהאנרגיות השליליות שלה יפגמו באושרו. מהמעט שיצא לה להכיר את פטרונלה, גרייסי ראתה אישה מפונקת שחושבת שמגיע לה הכול, שהבעת הזעף התמידית על פניה קלקלה את יופייה הטבעי. היא מצאה פגמים בכל דבר - בעיקר בבעלה, שנהגה לרדת לחייו בכל הזדמנות - והשתעממה מהשהייה בכפר בטענה ששום דבר מסעיר לא קורה שם אף פעם. היא היתה פיקחית וקצרת רוח ולא סבלה טיפשים. הדברים היחידים שהסבו לה הנאה היו תכשיטים ואופנה. אבני חן נצצו על אצבעותיה הארוכות והדקות, וגזרתה הדקיקה היתה עטויה תמיד בגדים יקרים. גרייסי לא הבינה מדוע טנקרדי התחתן איתה. מה הוא אהב אצלה מעבר ליופייה החיצוני? גרייסי תהתה אם ייתכן שמישהי שמגלה כל כך מעט הערכה לדברים הפשוטים בחיים תוכל למצוא אושר אמיתי אי פעם.
לשמחתם, פטרונלה לא הגיעה לקסטלו לעתים קרובות. טנקרדי חילק את זמנו בין רומא לבין קולדורו. הוא ניסה להקים עסק למסחר ביצירות אמנות, אבל העדיף להעביר את זמנו בחברתה של גרייסי ולהעמיד פנים שהוא לומד ציור, ואילו גרייסי המשיכה לעבוד על המאטיס. דוד הנס חזר ללה קולומבה בסוף מאי, ורוטגר שב זמן קצר אחריו. גאיה דאגה לתיקון המנעול, ודוד הנס לא ידע שום דבר. אם גאיה ידעה את האמת על המתרחש בסטודיו הסודי, היא לא אמרה על כך דבר. האדם הנוסף היחיד שידע על הרומן שלה היה רוטגר, הרי הוא היה זה שאפשר לו להתחיל, אבל מעבר לרמיזה קלה פה ושם מאחורי כן הציור שלו, דבר לא נאמר. דומה היה שהחיים שבו למסלולם. ואז גרייסי עשתה משהו שהניע שרשרת אירועים שתשנה את חייה לעד.
היא הגתה תוכנית איך להחזיר לטנקרדי את הציור שהוא אהב כל כך בילדותו.
הכול התחיל ערב אחד ביוני, כאשר טנקרדי וגרייסי שכבו במיטה בראש המגדל מעל הסטודיו שבו אהב לצייר. הרוזנת היתה ברומא, הגננים הלכו הביתה, כולל דונאטו שעדיין עבד שם עם אביו, והם היו לבד. רק בגוויס נשאר בטירה, אבל היה אפשר לסמוך עליו שישמור על דיסקרטיות. בראש המגדל היה חם ומחניק. רוח לא נכנסה מהחלונות, רק אורה המוזהב של השמש הקיצית. גרייסי שכבה בזרועותיו, מנומנמת אחרי האהבה, לבה גואה מאושר. וזה היה הרגע שבו העלתה את הרעיון שלה, כי רצתה כל כך לשמח אותו.
"חשבתי על משהו," היא אמרה. "הציור 'הפיתוי של חוה' שאתה כל כך אוהב?"
היא הרגישה את גופו נדרך והתרגשותה גברה. "מה איתו?" הוא שאל.
"יש לי תוכנית שאולי תעניין אותך..."
"תמשיכי."
"אם תוכל איכשהו להביא לי את הציור, אני אוכל לצייר העתק. אתה תוכל להחזיר לדוד שלך את הזיוף ולהשאיר אצלך את האמיתי."
שתיקה ארוכה השתררה. גרייסי התחילה לפקפק בגאוניותה של תוכניתה כשהוא שחרר אותה בעדינות והתיישב. "גרייסי, אני לא יודע מה להגיד, את גאונה!" הוא הביט בה וחייך, והתרגשותה שבה אליה.
היא עטפה את גופה העירום בסדין והתיישבה על ברכיה לידו. "אתה באמת חושב?"
"אין לי ספק שאת יכולה לצייר ברטולוני. ראיתי את המאטיס שציירת. אם רק אצליח לחשוב על דרך להביא את הציור אלייך לשיקום "
"איפה הדוד שלך גר?"
"ברומא."
"אתה יכול להזמין אותו לפה? אולי הרוזנת יכולה להזמין אותו. ואז תספר לו על השחזורים שרוטגר ואני עשינו "
"אשתו היא זאת שנצטרך לשכנע."
"נצטרך?"
"כן. שנינו. אם נצליח להביא אותם לכאן, את המאמץ נצטרך להשקיע בליוויה. היא לא מבינה כלום באמנות, אבל חושבת שהיא שוחרת תרבות אמיתית. את תצטרכי לשכנע אותה למסור את הברטולוני לשיקום."
"איך אני יכולה לעשות את זה בלי לראות אותו?"
"את הגאון. תחשבי על משהו." טנקרדי אחז בסנטרה ברוך ונשק לה. "אני לא יכול להעלות את זה. הדוד שלי לא טיפש, הוא יודע שאני רוצה את הציור. זה חייב לבוא מאשתו, ואת צריכה להגיד משהו שיזרע את הרעיון בראש שלה. היא צריכה לחשוב שזה הרעיון הגאוני שלה."
"אז אין כאן שום אתגר," היא עקצה אותו.
הוא חייך בניצחון. "לא בשבילך."
לא היה קשה להביא את בְּרוּנוֹ ואת ליוויה לקסטלו. טנקרדי סיפר לגרייסי שהוא העלה את הרעיון בפני אמו בתואנה שלהרגשתו הגיע הזמן לטהר טינות ישנות, והיא שמחה מאוד. בכל זאת, ברונו היה אחיה היחיד, וציער אותה מאוד להתמודד עם ריב ממושך בין אחיה לבנה. ענף הזית הושט והתקבל בהתלהבות. נקבע תאריך לאחד מסופי השבוע באוגוסט. עכשיו כל שהיה על גרייסי לעשות היה לגרום לליוויה למסור לידיה את הציור לשחזור. לא היה לה מושג איך לעשות זאת בלי לעורר חשד, אבל טנקרדי רצה את הציור כל כך והיא ידעה שאסור לה להיכשל.
גרייסי תמיד ידעה שהיא ציירת זיופים טובה. היא עמדה לגלות שהיא טובה גם במניפולציות.
-פרק 14-
סוף השבוע המיוחל הגיע, וגרייסי עדיין לא ידעה כיצד תשכנע שני אנשים שהיא אינה מכירה לשלוח ציור שמעולם לא ראתה לשיקום אצל משחזרים שהם מעולם לא שמעו עליהם. המזימה נרקמה בתפרים כה קטנים ואטיים, עד שזה היה מגוחך. אבל גרייסי ידעה כמה חשוב לטנקרדי שהם ישיגו את הציור כדי שהיא תוכל להעתיק אותו. היא עוד לא ליטשה את הפרטים הקטנים של התוכנית, אבל קיוותה שתוכל לאלתר משהו בו ביום. היא תוצג בפני הדוד כמשחזרת, הרוזנת תהלל את עבודתה בשיקום היצירות שלה, וגרייסי תכוון את השיחה לתקופת הבארוק ותטען שהיא חוזרת לאופנה. מספיק שברונו ימנה את ציורי הבארוק שברשותו, וכל השאר כבר יהיה תלוי בה.
טנקרדי וגרייסי עברו פעמים רבות על התסריט והחמיאו לעצמם על פיקחותם. אם התכסיס יצליח, ברונו הנורא יתהדר בזיוף מושלם וטנקרדי יקבל את המקור בעל הערך הרגשי, שהיה חשוב לו כל כך. אבל הם לא הביאו בחשבון את התנהגותה הבלתי צפויה של אמו. ברגע שטנקרדי הציע להזמין את גרייסי לארוחת הצהריים באותו יום שבת שבו היה אמור להתארח הדוד, הכריזה הרוזנת שהיא רוצה לכלול גם את הנס ורוטגר בהזמנה. טנקרדי אמר לגרייסי שהיא רוצה להתפאר בחבריה מחוג האמנות בפני אחיה. האח והאחות היו ידועים בתחרות הנצחית ביניהם. רצה המקרה והנס ורוטגר היו בלה קולומבה, ובמצב רוח טוב לאחר מכירת המאטיס של גרייסי לאספן אמנות יפני. גרייסי לא שמחה. היא לא יכלה לשקר בנוכחות דודה ורוטגר ולטעון שהבארוק חוזר לאופנה, אבל לא היה מה לעשות, שני הגברים נענו להזמנה בשמחה.
ביום שבת בבוקר התעוררה גרייסי כשבטנה מכווצת מדאגה. השמש האירה מבעד לווילונות הפשתן והביאה איתה מקהלת ציפורים, אבל המתח מנע ממנה ליהנות מהשחר הטוסקני כהרגלה. היא לא רצתה לאכזב את טנקרדי, אבל חששה שלא תעמוד במשימה. היא נחפזה מדי להציע תוכנית שאפתנית כזאת מלכתחילה. אמונו בה רק העצים את חרדתה. ומה אם היא לא תמצא הזדמנות לדבר עם ליוויה בארבע עיניים? ומה אם נושא שיקום האמנות לא יעלה כלל? ומה אם הנס ורוטגר יהרסו הכול? היא הרגישה שהדברים יוצאים משליטתה ושכל העניין הוא מעבר ליכולתה. היא רצתה לסגת, אבל לא יכלה. טנקרדי סמך עליה.
גרייסי לבשה שמלת קיץ בצבעי אדום ולבן עם הדפס תותים נועז ואספה את שערה. הנס חיכה לה למטה כשהוא מחזיק ביד את כובע הקש שלו ומביט בה בהנאה. "את נראית טעימה במיוחד!" הוא קרא והצביע על התותים. גרייסי עשתה פרצוף והוא צחק. "עדיין לא נמאס לך מהבדיחות שלי, אני מקווה?"
"בכלל לא." היא חייכה אליו בחיבה. "אני לא אדע מה לעשות בלעדיהן."
"יופי. אני רוצה לדבר איתך על המשימה שלך להיום, גרייסי." הוא הניח את הכובע על ראשו ואת זרועו על כתפה והוביל אותה אל הגן. ריחו המעקצץ של הבושם שלו גבר על ריחות הפריחה. בשביל גרייסי זה היה ריח של בית, והיא אהבה אותו אפילו יותר מניחוח הגרדניה והיערה. "את יודעת את מי תפגשי היום בארוחה?" הוא שאל.
"את אחיה של הרוזנת," היא ענתה.
"כן, את תכירי את הרוזן ברונו מונטפוסקו. אני בטוח שאת זוכרת שהוא ירש את החצי השני של האוסף של אבא שלו. אני בטוח שיש גם בחלק שלו כמה ציורים שצריכים ניקוי ושחזור. התפקיד שלך הוא לשכנע אותו שאנחנו הטובים ביותר."
לבה של גרייסי זינק מהתרגשות. דוד הנס שיחק לידיה ואפילו לא היה מודע לכך. "אני אשתדל," אמרה והרגישה קצת יותר טוב לקראת היום שחיכה לה.
"אולי בהמשך הוא ירצה להגדיל את האוסף שלו." הוא גירד את סנטרו בהרהור והביט בגרייסי במבט החודר שלו. גרייסי ידעה בדיוק מה זה אומר.
"אי אפשר לדעת," היא הוסיפה.
"אבא שלו, הרוזן גייטנו מונטפוסקו, קנה כמה מהעבודות הטובות ביותר שלי."
דוד הנס התחיל לשרוק מנגינה עליזה, מן הסתם הוא נזכר בזיופים שצייר לסבו של טנקרדי, חשבה גרייסי. בחולצת תכלת ובמטפחת צוואר כחולה צהובה הוא נראה רענן ונמרץ למרות החום. רוטגר יצא מהבית במעיל מקומט ובעניבה שראתה ימים טובים יותר. שערו המאפיר הסתלסל מאחורי אוזניו והזדקר בציצות מקלישות על פדחתו. השלושה יצאו לדרך במכונית הספורט הכסופה החדשה של הדוד הנס, בגג פתוח, כשהשמש קופחת על הפנים, ובטנה של גרייסי הלכה והתכווצה בדאגה.
כשגרייסי ראתה את המכוניות הנוצצות שחנו בחזית הטירה החלו ההתכווצויות בבטן להכאיב לה ממש. היא לא ידעה כמה אנשים הזמינה הרוזנת. אמנם בהתחלה לא רצתה שהנס ורוטגר יוזמנו, אך עכשיו שמחה מאוד על נוכחותם. היא לא היתה רוצה לצעוד לבדה אל כל הזרים שבמרפסת.
המכונית בקושי הספיקה לעצור על החצץ, ובגוויס כבר הופיע בחיוך, בשלווה ובסבלנות הרגילים שלו, ללוות אותם אל שאר האורחים שכבר ישבו בצל ונהנו ממשקה לפני הארוחה. גרייסי מיד קלטה את טנקרדי. הוא הרים את עיניו וחייך, אבל חיוכו היה מוטרד משהו. בטנה שוב התכווצה בדאגה, אך היא התעודדה מיד מעצם העובדה שראתה אותו. הוא נראה טוב במעיל פשתן, בחולצה לבנה ובמשקפי שמש שנצצו באור, והיא חשבה שאולי הוא סתם חרד כמוה. הגבר הגבוה וכהה השיער שקם ללחוץ את ידיהם היה מן הסתם הרוזן ברונו מונטפוסקו, כי הוא דמה לאחותו הרוזנת בשערו השחור המבריק, באפו הנשרי ובמבט הטורף שבעיניו. אשתו, שהיתה זערורית וכחושה כמו ציפור לאחר חורף ארוך וקשה, הפנתה את ראשה לעברם אבל לא קמה לכבודם. היו לה שפתיים דקות וחיוורות ופנים עגמומיות של אישה שלעולם אינה מרוצה. לבה של גרייסי החסיר פעימה למראה אישה שלישית, שהיא לא ציפתה לראות, ואז הבינה מדוע חיוכו של טנקרדי היה כה מתוח. זו היתה אשתו, פטרונלה, שטנקרדי לא הזמין, היא ידעה. גרייסי תהתה אם הרוזנת הזמינה אותה סתם כדי לבחוש בקלחת. היא ישבה קפואה על ספת נצרים לצד הרוזנת, שקמה עכשיו וגלשה לה על אבני המרצפת לקדם את פניהם.
הרוזנת מעולם לא מיהרה לשום מקום. דומה היה שהיא חיה בעולם שבו הזמן חולף בקצב נינוח יותר. היא הושיטה יד בתנועה אטית ועצלה וחייכה בנימוס כאשר רוטגר לחץ את ידה. "טוב לראות אותך שוב, סיניור יאנסן." דוד הנס הסיר את כובעו ואת משקפיו והחמיא לה על הסומבררו שפרחי הגן היו שזורים בו. היא הושיטה לו את ידה, והוא רכן לנשק אותה באבירות. עיניה הכהות זהרו בתגובה לקסמו של הנס בהנאה ובחינניות של אישה שרגילה למחמאות אבל עדיין מתרגשת מהן. כשהגיעה לגרייסי היא חייכה כממתיקת סוד ואמרה בשקט, "אז היום אין שיעור ציור?" וגרייסי הרגישה שלחייה עולות באש. "בואו, סיניור יאנסן וסיניור הולינגסוורת, אני רוצה להכיר לכם את המשפחה שלי." גרייסי החליפה מבטים עם טנקרדי, והוא החווה קלות בראשו בתנועה שמיד הרגיעה אותה וחיזקה את החיבור שהיה ביניהם כשותפים למזימה. לא עניין אותה שהרוזנת התעלמה ממנה עכשיו והקדישה את מלוא תשומת לבה לרוטגר ולהנס, ששמחה להציג אותם כמשקמי אמנות ידועים באירופה.
פניה של פטרונלה התעוררו לחיים פתאום כשנערכה ההיכרות בינה לבין הנס. גרייסי ראתה את החיוך שלה מתרחב כשהוא החמיא לה באותו קסם אישי קליל שבו החמיא לרוזנת ונישק גם את ידה, מדגדג את עורה המושלם בשפמו. האישה, שהתעלמה מגרייסי בקור צונן, שפעה עכשיו יופי ונחמדות כאילו תמיד היתה כזאת. פיה כבר לא היה דק ומעוות בזעם, אלא מלא ומעט משורבב. דוד הנס, שתמיד השרה על אנשים הרגשה שהם מיוחדים, כבש אותה בכמה משפטים שנבחרו בקפידה ובנשיקה אבירית. כשהוצג לפני ליוויה מונטפוסקו נזכרה גרייסי שוב כמה נאה דודה. גון עורה המשעמם של האישה הזאת ממש הווריד כשקסמיו החלו לפעול גם עליה, והצחקוק שנמלט מגרונה כלל לא הלם את הקדרות נטולת ההומור שאפפה אותה בדרך כלל.
גרייסי לא התפלאה שפטרונלה בקושי זכרה שהן כבר נפגשו פעם. היא החוותה קלות בראשה בנימוס והסבה את תשומת לבה בחזרה לדוד הנס שהתיישב לידה על הספה, במקום שבו ישבה קודם הרוזנת. גרייסי מצאה את עצמה לבד עם ליוויה מונטפוסקו, שישבה עכשיו כפסל על הספה והביטה בפטרונלה בקנאה. לגרייסי לא היתה ברירה אלא לדבר איתה. כעבור כמה ניסיונות כושלים לקשור שיחה, שליוויה הגיבה להם בתשובות מינימליות ומשועממות, מעיינה של גרייסי יבש. לא היה לה סיכוי לשכנע את האישה הזאת לשלוח להם את הציורים שלהם. היא אפילו לא ניסתה להסתיר את העובדה שהיתה מעדיפה לדבר עם דוד הנס.
ואז לרגע נחה ההשראה על גרייסי. היא הביטה בדודה ואמרה לליוויה בקול שקט, "התפלאתי שהרוזנת הזמינה את הדוד שלי היום." זה כבר משך את תשומת לבה של ליוויה.
היא הביטה בגרייסי כאילו היא רואה אותה בפעם הראשונה. "למה?"
גרייסי צחקקה קצרות כדי לעשות רושם תמים. "כי הוא התגלית הסודית שלה," אמרה. "היא מאוד רכושנית כלפיו. בדרך כלל היא מזמינה אותו רק כשהיא לבד. אבל אני מניחה שממילא לך ולבעלך כבר יש משקם משלכם ברומא."
"בעלי אף פעם לא חשב לשקם את האוסף שלו," ענתה ליוויה בפקפוק.
"באמת? מפתיע. כמו שאת יודעת, הנס גילה עבודה של גיינסבורו באוסף של הרוזנת. ציור שנראה רגיל לגמרי התגלה כבעל ערך רב. אבל זאת בדיוק הגאוניות של הנס. הוא ורוטגר הם כמו צמד בלשים. לא יהיה דיסקרטי מצדי לספר לך על שאר התגליות שהם מצאו באוסף שלה, אבל אני יכולה לומר בוודאות שהיא היתה מרוצה מאוד."
ליוויה הביטה בה בעניין רב עכשיו. "באמת?" אמרה. "כלומר, ציורים לא נחשבים התגלו כאוצרות יקרי ערך?"
"כן, הנס ורוטגר הם הכי טובים בתחום."
"ואת האחיינית של הנס?"
"כן, אני מתמחה," היא שיקרה, וקיוותה שליוויה תחשוב שחוסר הטקט שלה נובע מתמימות ולא מכוונת זדון או מניסיון למניפולציה. "לוקח שנים ללמוד את המקצוע, אבל עשרות שנים לרכוש את הניסיון והתבונה שיש לשניים האלה. אני מקווה להגיע לרמה שלהם יום אחד."
"אני בטוחה שזה יקרה," אמרה ליוויה ומבטה נדד בהיסח הדעת להנס, ששוחח עכשיו הן עם הרוזנת והן עם פטרונלה. "אני מבינה שהדוד שלך הוא סוחר אמנות."
גרייסי החלה לצבור ביטחון. לפי הניצוץ בעיניה של בת שיחתה היא ידעה שזכתה בתשומת לבה ושכל שנותר לה לעשות כדי להשלים את המשימה הוא למשוך בזהירות את הדג שבקצה החכה. "כן, הוא כמו חזיר כמהין של עולם האמנות," היא המשיכה. "הוא מצא כמה עבודות מדהימות במקומות הכי פחות צפויים. נדיר שיצירות לא ידועות של ציירים נחשבים צצות פתאום, אבל כשזה קורה, הנס מוצא אותן. הוא מכר יצירות לאספנים הכי גדולים בכל מקום בעולם. אבל הוא לא מדבר על זה. הוא נורא מקפיד על דיסקרטיות. לפעמים הוא אפילו לא מספר לי את הדברים האלה."
"באמת?" ליוויה צמצמה את עיניה, וגרייסי הרגישה את האנרגיות התחרותיות הדוקרניות שלה.
"אני יודעת שחמך, הרוזן גייטנו מונטפוסקו, היה לקוח שלו, ולכן הרוזנת רצתה כל כך להיעזר בו." גרייסי צחקה וידעה ששירתה עכשיו הן את מטרתו של טנקרדי והן את זו של הנס. "אולי היא יודעת שאחיה לא ממש מתעניין בתחום, אז היא לא טורחת לשתף אותו בסוד שלה."
"אולי," אמרה ליוויה.
ארוחת הצהריים הוגשה על השולחן הארוך באחת המרפסות הנמוכות, מתחת לפרגולה שזורה בקנוקנות גפנים ואשכולות ענבים מבשילים. גרייסי התיישבה מול הרוזנת, טנקרדי לשמאלה וברונו, אחיה של הרוזנת, לימינה. הרוזנת ניהלה את הסעודה מראש השולחן, כשהנס לימינה ורוטגר לשמאלה. בנדיבותה הרבה היא העניקה את הנס לליוויה, ששמחה מאוד, והשאירה את רוטגר לשעשע את פטרונלה, ששמחה פחות. פטרונלה בקושי העיפה מבט לכיוונו של בעלה, אבל גרייסי חששה לדבר איתו למקרה שמשהו בשפת הגוף שלה יחשוף אותם, אז היא דיברה עם ברונו, כשברכו של טנקרדי נצמדת אליה מתחת לשולחן ומלחיצה אותה עוד יותר. להפתעתה, ברונו כלל לא היה המפלצת הקטנונית שהצטיירה מתיאוריו של טנקרדי. היא ציפתה שהוא יתעלם ממנה, כמו כל השאר, אבל הוא נהג בה כשווה, שאל אותה שאלות על חייה והאזין לתשובותיה בעניין, כאילו היתה האדם היחיד בשולחן שהוא באמת נהנה לשוחח איתו. כשהספגטי אָלֶה ווֹנְגוֹלֶה והיין הרגיעו אותה ושמש אחר הצהריים נסכה בה רצון קל לנמנם, היא התחילה לתהות אם אכן ברונו הוא שעומד מאחורי הסירוב לוותר על הציור, או שזו אשתו. היא לכסנה מבט אל ליוויה, שהיתה שקועה בשיחה עם הנס, ראשה נטוי, הבעת פניה קשובה ורצינית כאילו סודות היקום נפלטים מפיו של הנס בזה אחר זה, וחשבה שזה אפשרי לגמרי. היה לה פרצוף של אישה שקשה להשביע את רצונה. לברונו היו פנים של איש המנסה למצוא את הטוב בכל אדם.
טנקרדי דיבר עם דודו בנימוס, אבל גרייסי ראתה את הקור בהליכותיו הנעימות. למרות ניסיונותיו להיות חיובי, הוא פשוט לא הצליח להסתיר את רגשותיו, אף שהוא יזם את עצם הזמנתו כדי להשלים איתו, כביכול. אם ברונו חש בכך, הוא לא אמר דבר. הוא דיבר עם אחיינו כאילו מעולם לא התגלעה מחלוקת ביניהם. גרייסי ניסתה לפצות על איפוקו של טנקרדי. היא מילאה את השתיקות כשענה תשובות קצרצרות וכיוונה את השיחה הרחק מנושאים הקשורים לציורים ולילדוּת. היא שאלה את עצמה אם ברונו וליוויה היו נותנים את הציור לטנקרדי אילולא ידעו עד כמה הוא רוצה אותו. היתה לה הרגשה שליוויה נאחזת בו רק כדי להכעיס, כי היא מקנאה בגיסתה, הרוזנת בסנלי הרברבנית. ככל שהוסיפה לצפות בבני הזוג כך השתכנעה גרייסי שההתעקשות על הציור אינה קשורה כלל לטנקרדי אלא לאמו.
בסוף הארוחה, כשהקפה הוגש על ידי בגוויס ואישה חסונה במדים ורודים ובסינר לבן, הציתו פטרונלה וליוויה סיגריות והשיחה גלשה לנושאים כלליים. ברונו לא דיבר הרבה. הוא התרווח בכיסאו כשהקפה בידו והאזין להנס שהיה במרכז, כרגיל. הרוזנת פלרטטה עם הנס, והוא בתורו פלרטט בחזרה. אילו היה אפשר לראות את האנרגיות ביניהם, ניצוצות היו עפים במופע זיקוקים מרהיב. גרייסי צפתה בהנאה בכניעתן הבלתי נמנעת של פטרונלה וליוויה לכוחות גדולים מהן. הן פמפמו בסיגריות שלהן, זועפות ונעלבות, כשהרוזנת הטילה את ראשה לאחור בצחוק גרוני עמוק. האיטלקית המלודית שלה זרמה כמו נחל שמפכפך על סלעים חלקים, ואצבעותיה האלגנטיות והארוכות, בעלות הציפורניים האדומות המטופחות, נעו לכל עבר כמו ציפורים אקזוטיות, בשעה שאירחה את כולם בנינוחות ובאלגנטיות. היא היתה מהפנטת, וגרייסי ריחמה על גיסתה ועל כלתה שנדחקו הצדה, די בכוונה כנראה, על ידי האישה העוצמתית הזאת, שגזלה בתאווה כל טיפה של תשומת לב לעצמה.
ברכו של טנקרדי עדיין היתה צמודה לברכה של גרייסי, וזה היה הכי טבעי בעולם, כאילו הרגל שלו היא הארכה של רגלה שלה. היא לכסנה אליו מבט מהיר וראתה שהוא מביט בה. ההערצה על פניו היתה גלויה לעיני כול, אילו מישהו היה טורח לשים לב. היא הזדעזעה מהחשיפה חסרת האחריות של רגשותיו, קמה, הניחה את המפית שלה על השולחן, התנצלה ויצאה משם בשקט. טנקרדי עקב אחריה במבטו בצאתה. היא הרגישה את עיניו על גבה. אולי היין הפך אותו לחסר אחריות, חשבה בדרכה לשירותים.
היא לא שייכת לעולמו של טנקרדי, חשבה בדרכה למטה. עם כל רצונה העז להיות איתו, היא הרגישה שהיא כנראה אינה רוצה להיות בחברת בני מינו. האנשים האלה, האנשים העשירים, המיוחסים והמשכילים האלה, לא משכו אותה בכלל, אדרבה, הם רק גרמו לה להרגיש נחותה. היא תהתה אם גם חבריו הם כאלה. היא חששה שכן, אחרת מדוע התחתן עם פטרונלה, אם היא לא מסוג האנשים שהוא רגיל אליהם? גרייסי שיערה שכל הנשים ברומא הן כמוה בדיוק - מתנשאות, מפונקות ויהירות. עצם הרעיון לבלות בחברתן מילא אותה חרדה. כאן בקולדורו הנשים היו נעימות, לא קשות כמו פטרונלה וליוויה. הן קיבלו אותה כאחת משלהן, ואילו ליוויה ופטרונלה בקושי הכירו בקיומה. והרוזנת, אין ספק שידעה על הרומן של גרייסי עם טנקרדי ושלא התנגדה לכך, אלא אפילו עודדה אותו, אבל גרייסי לא חשבה שהיא תשמח אם טנקרדי יחליט להתגרש מאשתו ולהתחתן איתה. היא ידעה שהיא לא עומדת בדרישות לתפקיד הרעיה. במסגרת המקובל לבחורה במעמדה היא תוכל להיות לכל היותר מאהבת.
היא חצתה את הספרייה בדרכה חזרה למרפסת. לפתע תפס מישהו את ידה, משך אותה לכוך חבוי בצללים מאחורי הדלת והצמיד אותה אל הקיר. פיו של טנקרדי היה על פיה בנשיקה עמוקה ולוהטת. היא טעמה את היין על לשונו, הריחה את התאנים בהבל פיו והרגישה את חום ידיו דרך שמלתה הדקה. משקל גופו הלהיט אותה, תשוקתו גירתה אותה. היא שכחה מפטרונלה ומליוויה ומרגשי הנחיתות שלה. דבר לא היה חשוב פרט לאהובה ולתאווה הגוברת בשיפולי בטנה, שדרשה סיפוק.
הוא הרים את ברכה גבוה ופתח בזריזות את מכנסיו. "אתה משוגע!" היא קראה בלחישה כשהסיט את תחתוניה הצדה וחדר אליה.
"את אוהבת שאני משוגע," הוא צחק לתוך צווארה.
"אבל לא שמת שום דבר," היא מחתה ופתאום התחילה לדאוג.
"אני לוקח את הסיכון."
"מה אם...?"
"לא אכפת לי," הוא לחש בנשיפה חמה על עורה. גרייסי צחקה כי גם לה לא היה אכפת. הוא הניע את האגן שלו, ועם כל תנועה העונג בתוכה גבר ובהדרגה הציף את תודעתה והטביע כל חשיבה הגיונית. היא כרכה את רגליה סביבו והוא האט לקצב עדין.
"אני אוהב אותך, גרייסי," הוא אמר.
"אני אוהבת אותך, טנקרדי," היא השיבה, עצמה את עיניה והניחה לתחושות החמימות להתפשט בבטנה.
לאחר המעשה חזרה גרייסי לשולחן ראשונה, אחרי שסידרה את שערה ויישרה את שמלתה, כדי לא לעורר חשד בכך שיחזרו יחד. אבל לא היה מה לדאוג היות שבינתיים יצאו האורחים אל הגן. הרוזנת הראתה לאורחיה את הרכישה החדשה שלה, פסל של קופידון שהיא הציבה בקצה שביל תחום בשיחי ורדים. גרייסי הצטרפה אליהם, מעט מאחור, בביישנות.
ברונו הסתובב וחייך אליה בעידוד. "אה, הנה את, גרייסי. לא כדאי שתפסידי את הסיור בגן," אמר.
היא קיוותה שהוא לא רואה עליה סימנים מסגירים. "בכל פעם שאני באה לכאן אני רואה משהו חדש."
"כן, אין דבר שאחותי אוהבת יותר מלבזבז כסף." מורת רוחו ניכרה היטב בטון קולו.
"יש לה טעם מעולה," אמרה גרייסי בדיפלומטיות. "אם היה לי טעם כמו שלה, גם אני הייתי רוצה לקשט את הבית שלי."
הוא צחק והיא ידעה מה הוא חושב, שטעם טוב זה דבר אחד, אבל ראוותנות היא כבר משהו אחר. הם המשיכו בטיול, הנס עם פמליית שלוש הנשים שלו, ורוטגר משרך את רגליו מאחורי הקלעים, כמו כלב פרוע שעוצר פה ושם להתבונן בהנאה בנוף או בפרחים. הוא היה רגיל להנס התיאטרלי. זו היתה הדינמיקה ביניהם, ודינמיקה יעילה ביותר. גרייסי ידעה שהנס מפעיל את שלושתן, ובדרכה שלה גם היא היתה חלק מהדינמיקה האמורה. בזמן שהוא פיתה את הנשים היא פיתתה את ברונו. בשל העובדה שהיתה גם במשימה למען טנקרדי, היא הרגישה כמו סוכנת כפולה ומצפונה הציק לה מעט כשדוד הנס לכד את עינה וקרץ לה.
אבל לא היתה כל ערובה לכך שמתקפת הקסם האישי שלהם תשתלם. בסוף היום הם נפרדו והלכו איש איש לדרכו. לא היה ספק שהרוזנת מחבבת את הנס, כי היא צחקקה כמו נערה כשהשפם שלו דגדג את ידה והשתהה שם טיפה מעבר לנדרש. גרייסי תהתה אם היא ניסתה אי פעם לפתות אותו בפרגולה הסמוכה למגרש הטניס. כמה רחוק היה דודה מוכן להרחיק לכת כדי לקדם את עסקיו? לפי הפלרטוטים שלו עם הרוזנת, גרייסי החליטה שהוא ירחיק ככל שיידרש כדי לסגור מכירה. הוא פלרטט גם עם ליוויה - הנס הולינגסוורת לא היה טיפש! הוא דאג להקסים גם את פטרונלה. אווירה תחרותית בערה בין הנשים, וגרייסי ראתה אותה כמעט כגלי חום שרוטטים על אבנים לוהטות. היא נפרדה מהם וכולם היו מנומסים מאוד חוץ מברונו, שמילות הפרידה שלו נאמרו כמעט בחיבה של ממש. טנקרדי נישק קלות את לחייה, ואיש לא היה מנחש שרק לא מזמן הם עשו אהבה מאחורי הדלת בספרייה. הם חזרו הביתה במכונית הספורט הנוצצת של דוד הנס, באווירה של ניצחון.
אך השבועות חלפו והם לא שמעו מילה מהרוזנת ואף לא מליוויה מונטפוסקו. גרייסי התחילה לדאוג שמא התוכנית שלה נכשלה, שמא היא נכשלה ואכזבה את טנקרדי. ואז, בתחילת נובמבר, קיבל הנס מכתב מעניין.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.
סנטה מונטיפיורי / הפיתוי של גרייסי
לרכישת הספר
מאנגלית: כנרת היגינס דוידי
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני - סטודיו גאלה
עריכת התרגום: רותי יוליוס
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play