רשימת חיסול - חלק שלישי
בלעדי למנויי ידיעות+: לוחם הנייבי סילס, קומנדר ג'יימס ריס, יוצא למסע נקמה עקוב מדם כשהוא מגלה שהממשל האמריקאי אחראי לחיסול חבריו ומשפחתו. מותחן צבאי-פוליטי סוחף ומלא אקשן שמוגש בהמשכים, חלק נוסף מדי יום
לקריאת החלקים הקודמים:
רשימת חיסול - חלק ראשון
רשימת חיסול - חלק שני
-פרק 11-
הפעם, בשונה מהחקירה המניפולטיבית של חוקרי ה NCIS בבגראם, הבלשים המקומיים לא האשימו אותו בדבר. הראיות הפיזיות העידו שלא מדובר במעשה של בעל קנאי או של גבר שמנסה להתנער מהאחריות שהחיים העמיסו עליו. הירי האוטומטי שהשכנים דיווחו עליו הבהיר את ציר הזמן של הפריצה האלימה לבית והרציחות שבאו בעקבותיה, והאליבי שלו בבלבואה היה מוצק. עוד לפני שהתחילו לחקור אותו, החוקרים שוחחו עם המפקד שלו וכבר ידעו איזה יום עבר עליו.
ריס ישב בפנים אטומות כשבלשי המשטרה תיארו בפניו את הפשעים המזוויעים שעמדו לזעזע את קהילתו השלווה. שלושה או ארבעה גברים, ללא ספק חמושים ברובי סער, אם לשפוט לפי תרמילי הפלדה בקוטר 7.62 מילימטרים ובאורך שלושים ותשעה מילימטרים שהיו פזורים בזירה, החלו לירות אל תוך הבית כשהתקרבו לדלת. הם פתחו אותה בבעיטה והמשיכו לירות תוך שהם עוברים בין החדרים ומרססים כדורים ללא הבחנה לכל עבר. אשתו נמצאה שרועה עם פניה מטה בחדר הארונות שבחדר השינה, שם גוננה בגופה על לוסי עד נשימתה האחרונה. היא כנראה הצליחה לפצוע לפחות אחד מהיורים באקדח ששלפה בחופזה מהכספת הקטנה שליד המיטה. בתוך חדר הארונות נמצאו תרמילי תשעה מילימטרים, ושביל של דם הוביל אל מחוץ לבית. הפציעות של לורן הצביעו על כך שהיא נפגעה בידיה ובזרועותיה בעת שהתגוננה, לפני שגוננה על בתה בגופה ונהרגה מירי רובה מטווח קרוב, שגבה גם את חייה של לוסי. נראה כי התוקפים רוקנו על לורן מחסנית שלמה של שלושים כדורים מטווח אפס. הפגיעות באיברים החיוניים העידו שהיא מתה מהר.
לוסי עוד נאחזה בחיים כשהאמבולנס הגיע, אבל גופה הפצוע לא היה יכול להילחם עוד, והיא מתה בדרך לבית החולים. הפרמדיקים נלחמו על חייה בכל כוחם, אבל הפציעות היו קשות מדי. לא היו סימנים לתקיפה מינית על אף אחת מהגופות ודבר לא נגנב, ככל הנראה הודות להתנגדותה האמיצה של לורן, שפצעה את אחד היורים.
השכנים ראו את הגברים נמלטים מהזירה בקאדילק סדאן שחורה. הבלשים העריכו שהם חברי כנופיה משכונת באריו לוגן שמעבר למפרץ. לאחרונה היו אנשיה חשודים ביותר ויותר מעשי ונדליזם, ריסוס גרפיטי ופשעי רכוש בקורונדו, שהיתה שכונה שקטה ובטוחה בדרך כלל. היה ברור שהפעם הכנופיה העלתה את הרף וביצעה פריצה אלימה וברוטלית.
ריס הקשיב לדברי הבלשים וידע היטב שאין סיכוי בעולם שהרציחות היו מעשה אלימות אקראי של חבורת עבריינים. מנגד, היה ברור שזאת לא היתה עבודה של מקצוענים מיומנים. והיה עוד דבר אחד, שהם סיפרו לו בהיסוס: לורן היתה בהיריון עם בן. היא הרתה ממש לפני שיצא לסבב המבצעי האחרון שלו, אם לשפוט לפי שלב ההיריון, ושמרה זאת בסוד, הפתעה שתהפוך את שובו הביתה, בפעם האחרונה, לבלתי נשכח. הוא חשב שהכאב לא יכול להיות גדול יותר, אבל הידיעה הזאת השליכה אותו למדרגה התחתונה של הייאוש.
***
בזמן שהבלשים דיברו עם ריס, צוות הזיהוי הפלילי המשיך לאסוף ראיות בביתו. פיליפ דוּבּין רצה להיות בלש משטרה כל חייו, ככל שזכר. הוא בא משושלת ארוכה של שוטרים בבוסטון, ולצערה של אמו, הוא מעולם לא שינה את דעתו. לרגע אחד, כשהתגייס לצי, הבליחה בה תקווה שהוא ישתמש במענק השחרור שלו כדי ללמוד רפואה או עריכת דין, אבל פיל בחר ללמוד במכללת ג'ון ג'יי למשפט פלילי בניו יורק וסיים כמצטיין הכיתה. אף שאמו התאכזבה שבחר במקצוע המשפחתי, היא התאכזבה עוד יותר כשהחליט להתמקם בצד השני של הארץ, בסן דייגו, שהכיר מתקופת שירותו בצי. הוא הספיק להילחם בסופה של מלחמת המפרץ ובילה את רוב הזמן הזה מתחת לסיפונה של שולת מוקשים, מה שלא עודד אותו בשום דרך לטפח קריירה ימית. אבל כשהוצב בחוף המערבי הוא התאהב במזג האוויר, בחופים ובאווירה הנינוחה, שעמדו בניגוד מוחלט לבוסטון שבה גדל. הוא פגש את אשתו כשעבדה במשרד התובע המחוזי. עכשיו הם היו נשואים באושר, היו להם שלושה ילדים, והיא ניהלה את משק הבית במשרה מלאה. אחרי עשרים שנה במשטרת סן דייגו הוא הגיע לדרגת סגן במחלק הרצח. פיל לא היה יכול לחלום על חיים טובים יותר. היתה לו עבודה שאהב ומשפחה שאהב אפילו יותר.
הבלש דובין התקשה להפריד בין עבודתו כשוטר ובין היותו בעל ואב כשהתקדם לאטו בחצר הקדמית של ריס. הוא נקרא לקורונדו, שהיתה עיירת נופש יפהפייה, כמה פעמים בעבר לצורכי עבודה. אחת מהן היתה לחקירת רצח והתאבדות אכזריים ואחרת לחקירה של התאבדות מפוקפקת בתלייה. בקורונדו היו בלשים שיכלו לטפל בחקירות כאלה, אבל כשהיה קשר לעיר שמעבר למפרץ, הם נהגו לבקש סיוע ממשטרת סן דייגו.
לאחר שנרשם בכניסה לבית והנהן לכמה פרצופים מוכרים, הוא עלה במדרגות החזית, בידיעה שהחלקים המזוויעים יותר של זירת הפשע עוד לפניו. הוא ראה הרבה בשנותיו כשוטר, אבל שום אבא לא יכול להתרגל לדבר כזה. הלילות שבהם חקר רציחות, שגדעו את חייהם של ילדים, תמיד גרמו לו להעריך את ילדיו קצת יותר כשחזר הביתה.
"היי, פיל."
"היי, צ'אק," הוא ענה לבלש המקומי. "כמה זה גרוע?"
"זה קשוח הפעם. לא קורים אצלנו הרבה דברים כאלה, כמו שאתה יודע. תודה שבאת."
"אין בעיה. מה יש לנו?"
"נראה כמו פריצה, אבל אף פעם לא ראינו כאן משהו כזה. קשה לי להאמין שזה אקראי. אני פשוט לא מבין למה שחברי כנופיה ירצו לפרוץ דווקא לבית קטן בקורונדו."
פיל הנהן והביט מעבר לבלש מקורונדו, שהמשיך לעדכן אותו.
השטיח היה ספוג דם והחדר היה זרוע תרמילים שצוינו בסמנים צהובים ממוספרים. הוא מעולם לא התרגל לראות חוקר מקרי מוות מכניס גופה לשק, והמראה של הגוף נטול החיים, שרק שעות קודם לכן היה אישה תוססת ויפהפייה, גרם לו להסיט את מבטו, אף שבא מבוסטון.
"זאת היתה לורן ריס. היא כבר לא היתה בחיים כשהיחידות הראשונות הגיעו לזירה. מצאו את הבת שלה מתחתיה, עוד בחיים. הפרמדיקים פינו אותה במהירות לבית החולים, אבל היא לא שרדה: פצעי ירי מרובים. נראה שהאמא הספיקה לירות כמה כדורים מאקדח גלוק. מצאנו את האקדח וכמה תרמילים ריקים בקוטר המתאים ליד הגופה שלה, קצת דם במסדרון ועוד קצת ליד דלת הבית. האמא והבת נורו כאן, אז אנחנו חושבים שהיא פגעה לפחות באחד מהם."
"יש סיכוי שזה הבעל?" שאל פיל. הוא כבר ראה לא מעט סכסוכים משפחתיים שנעשו אלימים.
"מפתיע, אבל לא. שכן נתן לנו תיאור טוב של הרכב ושל כמה חשודים. הבעל משרת בצי והיה במרכז הרפואי בבלבואה כל אחר הצהריים. אנחנו מתשאלים אותו עכשיו, אבל לא נראה שזה סביר."
"תודה, צ'אק. אני רק אסתכל קצת מסביב. כוח המשימה שלנו למלחמה בכנופיות יגיע בקרוב."
"בסדר. תודיע לי אם תעלה על משהו."
פיל החל לסייר בבית וניסה לחוש איך היתה המשפחה בחייה. הוא רצה להבין אותה כדי שיוכל להעריך ולנסות לפענח מה גרם לחייהן של האם והבת להסתיים בצורה כה אלימה באזור הזה, שבדרך כלל היה בטוח. הוא נכנס לחדר שליד חדר השינה, שנראה כמו משרד ביתי.
למה שכנופיה תפגע דווקא בבית הזה?
בתחילת דרכו במשטרה, פיל תמיד ניגש ישר לאלבומי התמונות המשפחתיים. לא פעם הסיפור שדלה מהזיכרונות המשפחתיים האלה עזר לו לחבר את הנקודות זו לזו ואפשר לו לפצח את התיק. כיום כבר כמעט לאף אחד אין אלבומי תמונות. התמונות היו מפוזרות בין מחשבים, בכוננים קשיחים ובחשבונות מקוונים, מה שהקשה מאוד להשתמש בהן כפי שעשה בשנות התשעים. במקום זה הוא נעזר בתמונות שהיו תלויות על הקירות או מונחות על שולחנות ועל שידות.
הוא סקר את החדר באופן שיטתי. לא מבולגן, אבל גם לא נקי במיוחד. התיאור המוצלח ביותר היה חדר ש"חיים בו". הדברים נראו מאורגנים, אבל לא באופן יוצא דופן. במבט ראשון נראה לו שהוא במשרד ביתי טיפוסי, אבל מהר מאוד התברר שיש משהו שונה במשפחה הזאת.
עיניו של פיל נמשכו לקיר שעליו היו תלויים שלושה גרזני טומהוק בגדלים שונים. זה לא משהו שרואים כל יום בסן דייגו. אפילו שהוא לא ידע כמעט כלום על כלי הנשק האלה, אחד מהם הזכיר לו משהו מהסרט "המוהיקני האחרון". גרזן בעל מראה מודרני יותר היה מחובר ללוחית מעל תמונה קבוצתית של גברים בציוד טקטי צבאי מלא, שעמדו ליד בניין שהופצץ. חיילים בכוחות המיוחדים. שניים מהם החזיקו דגל שחור שעליו כיתוב בערבית. הם כולם נראו כמו אנשים שמוטב שיהיו בצד שלך בקרב. על הלוחית נכתב: ללוטננט ג'יימס ריס מאנשי מחלקה אלפא. מתחת היה חרוט שלד של צפרדע, לצדו אזהרה אל תתעסקו איתנו ומעליה רשימה של קרוב לשלושים שמות.
פיל נסוג והשקיף על יתר החדר. מי הבחור הזה?
הוא זיהה חרב סמוראי מונחת על הקיר הנגדי, בתוך מסגרת תצוגה מזכוכית. היא נראתה עתיקה, לא כמו החיקויים שראה בחנויות במרכז העיר. לוחית מתכת קטנה היתה מודבקת בתוך הזכוכית, מתחת לחרב. פיל התכופף כדי להסתכל מקרוב:
לוטננט תומאס ריס
סיירים ופושטים
1945
לא בית רגיל ולא בחור רגיל, חשב פיל. הוא ניגש אל שולחן הכתיבה והרים תצלום משפחתי. ג'יימס ולורן ריס הביטו בו בחזרה. אפילו בתמונה הוא היה יכול להבחין שמדובר באנשים מיוחדים. שניהם קרנו מאושר, ג'יימס החזיק את בתם הקטנה בזרועותיו, ידה של לורן היתה כרוכה סביבו וראשה נח על כתפו. התמונה כנראה צולמה לפני אירוע רשמי כלשהו, כי ג'יימס לבש מדי שרד כחולים, וסמל הקלשון הבוהק של הסילס התנוסס על חזהו. פיל הסתכל מקרוב יותר. האם זה עיטור כוכב הכסף? ולידו כוכב הארד, עם האות וי מעוטרת בשני כוכבים מכל צד? אף ששירת בצי רק ארבע שנים, הוא הכיר היטב את הקלשון של אריות הים. בשולת המוקשים שירתו כמה חבר'ה שניסו להתקבל לתוכנית ההכשרה המפורסמת של יחידת העילית ונשרו לאורך הדרך. הוא החזיר את מבטו אל העיטורים שעל חזהו של ריס ואז סקר שוב את החדר. אף אחד מהעיטורים לא הוצג על הקיר. בחור צנוע, ציין לעצמו בהערכה.
הוא פתח מגירה בשולחן ונבר בתכולתה: עטים, כמה כרטיסי ביקור אקראיים וכמה פגיונות נאים. רגע לפני שסגר אותה, עצר והושיט יד פנימה מצית כסף משופשף צד את עינו. הוא הפך אותו בידו והתבונן בסמל העשוי אמייל, של גולגולת בכומתה המרחפת מעל הכיתוב MACV SOG, שלידו צוינה השנה: 1967. ראשי התיבות תס"ר 3 היו חרוטים מתחת לגולגולת. פיל הניח שהמצית היה שייך לאביו של ריס, בהתבסס על התאריך ועל ראשי התיבות. אם זכר נכון, MACV SOG היתה יחידה למבצעים חשאיים או מיוחדים בזמן מלחמת וייטנאם הוא יבדוק את זה יותר לעומק. הוא הפך את המצית והופתע לראות בצדו השני חריטה של תרנגול מוזר, מעליו המילים פאנג הואנג. מוזר.
הוא החזיר את המצית הישן למגירה והפנה את תשומת לבו אל מדפי הספרים.
הבחור הזה בהחלט אוהב לקרוא.
ספרים, או היעדרם, סיפקו לו לעתים קרובות תובנה לגבי דרך החשיבה של חשוד. הוא ביקר בהרבה בתים במהלך השנים, אבל לא ראה בתים רבים כמו הבית הזה. הבחור הזה היה תלמיד מצטיין של תורת המלחמה. היה לו נדמה שהספרים מסודרים פחות או יותר לפי הנושא והתקופה. כמה שמות לכדו את תשומת לבו: "לוחמת הגרילה המקרית", "מלחמתו של הפרעוש", "לוחמה נגד התקוממות", "הקלע והאבן", "מבצעי לוחמה נגד גרילה" ו"המלחמה האכזרית על השלום". ליד מקיאוולי, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס היו ספרים שעסקו במלחמת הבורים, בכוחות המיוחדים של צבא רודזיה בזמן מלחמת הסבך שם ובעימותים אחרים מההיסטוריה הקרובה והרחוקה כאחת. פיל שלף את "ספר חמש הטבעות" מאת מיאמוטו מוסאשי ופתח אותו. הכריכה הבלויה העידה שהוא נקרא פעמים רבות, אבל מספרי העמודים שנרשמו בצד הפנימי של הכריכה הקדמית הם שעניינו אותו. הוא דפדף בספר והבין שבעמודים האלה היו קטעים מודגשים ומסומנים בקו תחתון, ושוליהם היו מלאים בהערות. הוא פתח באקראי באחד מהם וקרא הערה שהעבירה בו רעד.
הבלש דובין סגר את הספר והחזיר אותו למקומו על המדף ביראת כבוד. הוא הביט שוב בגרזני הטומהוק המאיימים שעל הקיר, ובראשו חלפה מחשבה שמעולם לא עברה בו בזירת פשע קודם לכן: שאלוהים ירחם על מי שעשה את זה.
כשילדיו יתעוררו בבוקר, פיל יהיה שם ויחבק אותם אפילו חזק יותר מהרגיל.
***
הימים הבאים עברו על ריס בערפול מוחלט. מרוב הלם הוא אפילו לא היה מסוגל לטפל בסידורי ההלוויה. משפחתה של לורן התגוררה בדרום קליפורניה, ואחותה, עורכת דין משפיעה בלוס אנג'לס, דאגה לכול.
כפי שקורה כשחיים צעירים נגדעים בטרם עת, מאות אנשים הגיעו לטקס האשכבה. שני הארונות היו סגורים, בשל חומרת הפציעות. ריס היה אפתי וקהה חושים. הכומר, שהכיר את לורן מילדותה, נשא את ההספד. היה נדמה שרק אתמול הוא חיתן אותם. הוא הצליח לבטא עד כמה נפלאה היתה לורן ועשה כמיטב יכולתו לנסות למצוא היגיון במותה של לוסי, כחלק מ"תוכניתו של האל". ריס הוקיר את המילים החמות שהרעיפו עליו חברים וקרובי משפחה בעלי כוונות טובות, אבל האמירה ש"הן במקום טוב יותר" כמעט גרמה לו להתפוצץ מזעם.
טקס הקבורה עצמו היה פרטי, אך לוחמי הסילס מהמחלקות האחרות ביחידה שבע פקדו אותו בכל זאת. הם היו משפחה. כולם הכירו את לורן ולוסי ואהבו אותן. לורן תמיד היתה שם בשביל הנשים ובנות הזוג האחרות בזמנים קשים, כשהחבר'ה היו מעבר לים. לוסי היתה תמיד צמודה לריס כשהיה בבית, וכל חייל ביחידה נמס לפחות פעם אחת מול חיוכה המלאכי. ארונה הזעיר הוצב לצד הארון של אמה, ובתוכו בובת הצפרדע האהובה עליה, לבקשתו של ריס.
כשהכומר סיים את דבריו הקצרים, ניגש נגד בן אדוארדס אל ארונה של לוסי ונעמד בדום מתוח במדי השרד הכחולים שלו, שהיו ללא רבב. הוא הסיר את סמל הקלשון המוזהב מחזהו השמאלי, הניח אותו על מכסה הארון ולחץ בחוזקה, נועץ את סיכות המתכת שמאחורי הסמל עמוק אל תוך ציפוי האגוז המבריק, עד שהתיישר לחלוטין עם פני השטח. אחר כך הצדיע, דמעות עמדו בעיניו, והוא התרחק במהירות. הטקס הזה חזר על עצמו עם כל אחד מלוחמי הסילס שנכחו בטקס, עד שמכסי ארונותיהן של לוסי ולורן כוסו כליל בסמלי היחידה המוזהבים. הלוחמים הקשוחים האלה, רובם בעלים ואבות בעצמם, חלקו כבוד אחרון ללורן וללוסי הקטנה, במסורת השמורה רק ללוחמי קומנדו שנפלו בקרב. מבחינתם, גם לוסי ולורן נפלו בקרב.
-פרק 12-
ריס לא זז במשך יותר משעה. כשסוף סוף זז, הוא כרע מול קבריהן של אשתו ובתו בראש מורכן. דמעות זלגו מעיניו. יד מנחמת שהונחה על כתפו עוררה אותו מהטרנס. הוא סובב את ראשו והביט מעלה בעיניו של גבר מקסיקני נמוך וצנום למדי. האיש עזר לו לקום על רגליו וחיבק אותו.
ריס הביט בו בהבעה אטומה. במאמץ ניכר, מרקו דל טורו הרחיק אותו מהקברים הטריים והוביל אותו לאט לעבר מרצדס אס קלאס מייבאך סדאן חדשה שהמתינה להם. נהג, שדמה באופן חשוד לסוהר, פתח להם את הדלת, ומרקו עזר לריס להיכנס לפני שהלך סביב המכונית הגדולה אל הדלת הנגדית. "לה קאסה," אמר לנהג, שהעביר להילוך נהיגה ופנה בחזרה לקורונדו.
"טקילה?" שאל מרקו. ריס הניד בראשו לשלילה.
מרקו הושיט יד אל גב המושב, שלף בקבוק משובח של קוארבו 1800 קולקסיון ולגם ישירות מהפייה.
"אני מצטער שפספסתי את ההלוויה, חבר. הייתי במקסיקו סיטי בענייני עסקים ולא הצלחתי לחזור בזמן."
מרקו היה אחד מחבריו הקרובים ביותר של ריס. במבט ראשון הם נראו זיווג מוזר: לוחם הקומנדו הימי ואיש העסקים המקסיקני. החיבור ביניהם נוצר דרך הילדוֹת. אנטוניה, בתו של מרקו, היתה באותו גיל כמו לוסי. הן הלכו לאותו גן ואהבו להיפגש אחר הצהריים ולשחק בחוף הים. לורן ואוליביה, אשתו של מרקו, התחברו בזכות אהבתן לטניס, ששתיהן שיחקו במרץ. אף על פי שניסו לגרור את בעליהן למגרש, ריס ומרקו בחרו לבלות את זמנם על המזרן ובזירה, באימוני ג'יו ג'יטסו ברזילאי ואגרוף. מרקו היה ללא ספק לוחם ג'יו ג'יטסו טוב יותר והכניע את ריס בכל פעם. היה מדהים שבאיש כה קטן אצורים כל כך הרבה כוח ונחישות. ריס מעולם לא הצליח לנצח אותו. הטכניקה שלו היתה מושלמת. בזירת האגרוף הכוחות היו שווים יותר, אבל בפעם היחידה שריס ניצח, הוא היה די בטוח שחברו נתן לו לגבור עליו.
שני הגברים גם חלקו אהבה לאופנועים בהתאמה אישית. שנתיים קודם לכן הצטרפו ריס ולורן למרקו ולאוליביה לסטרג'יס לשבוע האופנועים. מרקו הטיס את כולם במטוס המנהלים שלו, ואופנועי הארלי דיווידסון חדשים ויפהפיים המתינו להם עם הנחיתה. במשך כמה ימים הם טיילו להנאתם בגבעות השחורות של דרום דקוטה וצפו במרוץ האופנועים המרהיב בסטרג'יס. ריס אהב לצאת להרפתקאות עם מרקו, אבל יותר מכול העריץ אצל חברו את מסירותו ואת אהבתו למשפחתו.
ריס ידע שמרקו עשיר. בתיו הרבים בקורונדו והאספקה, שנדמתה בלתי נגמרת, של רכבי יוקרה חדשים לא השאירו מקום לספק. אבל הוא הבין לעומק את היקף עושרו של מרקו רק כשהוא, לורן ולוסי בילו איתו באחת הווילות של המשפחה במקסיקו. ריס כבר ביקר קודם לכן עם מרקו באחוזותיו במקסיקו, פעמיים, לציד ציפורים באזורים שזרים בדרך כלל לא ביקרו בהם, אבל האחוזות היו כאין וכאפס לעומת הווילה. למעשה, רוב האנשים לא היו קוראים לה וילה, אלא אתר נופש פרטי. היא שכנה מעט מדרום לחופים השוקקים של פורטו ויארטה. צוות מלא עמד לרשותם, ואנטוניה ולוסי שיחקו בים תחת עינם הפקוחה של מאבטחים פרטיים. אחזקות נדל"ן עצומות, חברת תקשורת וחברת הביטוח הגדולה ביותר במקסיקו נכללו בתיק ההשקעות של מרקו, כך שעסקיו בהחלט שגשגו. והוא ומשפחתו בהחלט היו למטרות עיקריות בתעשייה המקסיקנית של חטיפות תמורת כופר.
לאחר תקרית מסוכנת במקסיקו סיטי כמה שנים קודם לכן, מרקו החליט לעבור עם משפחתו לסן דייגו ובחר בקורונדו בזכות תחושת הביטחון שבה וקרבתה לעסקיו שמעבר לגבול. בשנה האחרונה זכו מרקו ומשפחתו לכבוד להיות בעלי אזרחות כפולה, והוא היה אסיר תודה על כך. הוא לא התייחס לקבלת הפנים הזאת מצד ארצות הברית לו ולמשפחתו ולמקלט שמצאו בה מהאלימות ומחוסר הוודאות שבמקסיקו כמובנים מאליהם.
"זה בסדר, מרקו. תודה שבאת. כמה זמן עמדתי שם?"
"לא בטוח, חבר," אמר מרקו בחמלה. "הגעתי וראיתי אותך עומד לבד. חיכיתי שעה. כשראיתי אותך קורס על הברכיים, ידעתי שזה הזמן להושיט יד."
הם ישבו בשתיקה כשהמכונית התקדמה לאורך קו החוף בדרכה הביתה. מרקו היה קתולי אדוק, ודבר לא היה חשוב לו יותר מהדת ומהמשפחה. כשהוא דיבר שוב, נמסכו בקולו יראת כבוד ונחישות ברזל. "רק בזכות חסדו של האל אלה לא היו בתי או אשתי. מי שעשו את זה הם חלאות, פושעים עלובים. הם עברו את הגבול. אני אטפל בבוסים שלהם, ולא משנה אם הם ידעו על זה או לא. ואני אעזור לך, חבר. אני יודע מה אתה צריך לעשות."
-פרק 13-
קורונדו, קליפורניה
ריס ישב לבד בסלון החשוך בביתו. העומס על החושים שלו היו גדול מדי. הוא פשוט היה זקוק לא לראות ולא לשמוע דבר. כאבי הראש החמירו, והוא היה בטוח שהגידול הורג אותו. כשראה כך את ביתו, כמו זירת קרב בשטח אויב מעבר לים, הכאב המייסר רק התעצם. הקירות הפנימיים היו מחוררים מירי, והדלת הקדמית הוחלפה בלוח עץ גדול שהוברג למשקוף. השטיח בחדר השינה, שהיה ספוג בדם, פונה על ידי צוות הניקיון. רבים מהרהיטים היו מחוררים מכדורים או מרוסקים. מסיבות שלא היו ברורות לו, האלימות שהוא נלחם כדי שתישאר מעבר לים הגיעה לביתו ולקחה את משפחתו.
מה אם היה חוזר ישר הביתה משדה התעופה במקום ללכת קודם ליחידה? מה אם לא היה הולך לבוזר? מה אם היה מסרב לנסוע לבלבואה ונוסע ישירות הביתה למשפחתו? מה אם?
האם היה יכול להגן על משפחתו מפני כנופיה של עבריינים חמושים ברובי סער? האם המיומנות שלו באקדח היתה מספיקה? האם היה מצליח להגיע ל M4 או לרובה המקוצר שלו ולעצור אותם?
ריס ידע שהתשובה לכל אחת מהשאלות האלה היא כנראה "לא". הוא בוודאי היה מת לצד אשתו ובתו. הוא היה חייב להאמין שהוא ניצל מסיבה כלשהי, והסיבה היא שעליו לגלות מה קרה ולהעניש את האחראים.
הוא חשב שהוא יודע משהו על אשמת הניצולים, אחרי שראה כמה מהלוחמים המיומנים בעולם נופלים קורבן להשפעותיה ההרסניות לאחר שאיבדו חברים בקרבות. האירועים של הימים האחרונים גרמו לו להבין שבעצם לא ידע על התופעה הזאת כלום.
הייתי צריך להיות פה. הייתי צריך למות איתן, חשב, ומבטו נדד אל המקום הריק על הספה שלידו, שם אהבה בתו הקטנה להתכרבל ולשמוע סיפור, שם היתה אשתו מתיישבת לצדו עם כוס יין כדי לצפות בסרט אחרי שהשכיבו את לוסי לישון. המקום הזה לא יֵדע שוב את השמחה ההיא. המקום הזה היה עכשיו ריק, חלל שלא יתמלא לעולם. ובכן, הוא לא היה בדיוק ריק. עכשיו היתה בו שלדת המתכת הקרה והכהה של הגלוק תשעה מילימטרים שלו.
האם המוות יעלים את הכאב? אולי הוא צריך לסיים הכול ולהצטרף ללורן וללוסי? הוא רצה בכך יותר מכל דבר אחר. ידו נשלחה אל האקדח ואחזה בו לאט. ההרגשה היתה נוחה. טבעית. כאילו היה הגלוק עוד איבר בגופו. ריס הניח אותו על ברכיו והביט בתצלום המשפחתי שהיה מונח על השולחן לפניו.
"אני אוהב אותך, לורן," הוא לחש, כיוון את הקנה אל מתחת לסנטרו וליטף באצבעו את ההדק.
מעולם לא בחרת בדרך הקלה, ריס.
זה היה קל מדי. לעזאזל עם מה שקל.
ריס צמצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה.
תן לרגשות האלה לעבור, ריס. תן להם לעבור...
הוא רכן קדימה, תחב את האקדח לנרתיק שמאחורי מותנו הימני והפך את התצלום של משפחתו כך שפניו היו כלפי מטה על השולחן.
הגיע הזמן להבין מה קורה פה.
ככל שניסה לנקות את הראש ולהתעלם מכל הרעשים, הוא פשוט לא הצליח. עובדות שלא התאימו זו לזו הבזיקו במחשבותיו כמו מצגת שקופיות של ראיות: המשימה המוזרה והדחופה שבה נשחטו כל אנשיו, הגידולים, השאלות של NCIS, ה"התאבדות" של בוזר ומעשה האלימות הבלתי נתפס שהכה במשפחתו ברחוב הקטן והשקט הזה. דברים כאלה לא קורים סתם, בטח לא בסמיכות כזאת זה לזה.
הוא התחיל בדברים שידע בוודאות: מותו של בוזר לא היה התאבדות. קודם כול, בוזר לא היה טיפוס שמוותר, ובטח לא היה מוותר על החיים, ואין סיכוי שהוא היה נוטש אותו באמצע כל זה, עם או בלי פוסט טראומה. והיה משהו משמעותי יותר מכל אלה, שריס לא חלק עם חוקרי המשטרה. משהו שרק מי שהכיר את בוזר ידע: הוא לעולם לא היה יורה בעצמו באקדח תשעה מילימטרים. מישהו שהיה רוצה לביים התאבדות של לוחם בסילס היה בוחר להשתמש באקדח מהסוג שסופק לאנשי היחידה, זה היה הכי קל. מי שלא הכיר את בוזר לא היה יכול לדעת שהיתה לו תשוקה אמיתית לכלי נשק והוא עסק בירי תחרותי עוד לפני שבכלל חשב להתגייס לצי ולקומנדו הימי. בוזר היה מאוהב באקדחי 1911 מותאמים אישית בקליבר 0.45, וזה היה רומן שרוב האנשים פשוט לא הבינו. הוא שנא את התשעה מילימטרים, ואף על פי שהיה לו באוסף זיג P226, כמחווה של כבוד לאקדח שכל לוחמי הסילס נשאו בקרב מאז פיגועי 11 בספטמבר, הבוז שלו לקליבר הקטן היה חלק מזהותו.
אבל מי לעזאזל רצה להרוג את בוזר והתאמץ כל כך כדי שזה ייראה כמו התאבדות? אותם אנשים ששלחו כוח שלם למארב ואז רצחו משפחה בביתה והפילו את האשמה על כנופיה אלימה. למי שעשה את זה היו הרבה משאבים, אולי הוא אפילו היה חלק משרשרת הפיקוד של הלוחמה המיוחדת בצי, אבל ריס עדיין לא היה מוכן להגיע למסקנה הזאת. הוא לא היה חסיד של קונספירציות ממשלתיות, אבל גם ראה מספיק דברים מפוקפקים ובלתי מוסברים קורים מעבר לים, ולכן לא היה תמים עד כדי כך שישלול משהו על הסף. אבל מה הקשר? המארב, בוזר, המשפחה שלו, הגידולים, לכולם היה מכנה משותף אחד: ריס. הגידולים היו יוצא הדופן. זה חייב להיות קשור לגידולים. הראש שלו הלם בכאב והוא איבד לרגע את קו המחשבה. הוא היה זקוק למישהו שיסתכל על זה בעיניים רעננות. אבל על מי הוא יכול לסמוך, אם לא על אף אחד משרשרת הפיקוד שלו?
הוא זינק מהספה, רץ במסדרון ופתח בתנופה את דלת החניה המקורה, הוריד בזריזות את התיק שלו מהמתלה שעל הקיר ושלח יד פנימה אל הכיסוי של המחשב הנייד. הוא הוציא את המקבוק אייר, פתח את המסך, וכרטיס ביקור נפל לרצפה. הוא התחיל לחייג את המספר באייפון שלו אבל עצר את עצמו וניתק עוד לפני שהשיחה התחברה.
הוא הציץ בשעון: 22:36, כנראה לא מאוחר מדי. הוא יצא מהדלת האחורית של ביתו וחצה את הדשא אל הדלת הקדמית של השכנים. הוא דפק בשקט, כך שימשוך את תשומת לבם של ההורים בלי להעיר את הילדים. ואז דפק חזק יותר ויותר, עד שהשכן, שבבירור קם משינה, פתח את הדלת בבוקסר ובלי חולצה.
"היי, ג'יימס, מה קורה? מה אני יכול לעשות בשבילך?"
השכן היה בחור טוב, חנון מחשבים שתמיד היה מנומס וקצת העריץ את ריס. כשראה שהוא נוהג להחנות את הטנדר שלו ברוורס בשביל הגישה, הוא התחיל לעשות אותו דבר. מהר מאוד הוא כבר הרכיב אותם משקפי שמש כמו ריס ונהג בטויוטה לנד קרוזר ישנה. הבחור לא היה מזיק ואפילו היה עשוי להועיל. ריס מעולם לא זכר את שמו הפרטי.
"היי, גבר, נגמרה לי הסוללה ואני ממש חייב להתקשר למישהו. אני יכול להשתמש בטלפון שלך?" שאל ריס בנימה הכי חביבה שהצליח לגייס.
"בטח, ג'יימס... זאת אומרת, ריס. תיכנס. אתה יכול להשתמש בטלפון שבמשרד שלי." הוא הוביל אותו למשרד ביתי קטן, שם היה טלפון קווי ליד מערך של שלושה מסכי מחשב. הוא עמד ליד הדלת והביט בריס לרגע, עד שקלט את הרמז, מיהר לצאת וסגר מאחוריו את הדלת.
"קייטי מדברת," היא ענתה כבר בצלצול הראשון.
"קייטי, אני מצטער שאני מתקשר בשעה כזאת מאוחרת. זה ג'יימס ריס. נפגשנו באפגניסטן לפני כמה שבועות."
"ג'יימס, ברור, אלוהים. קראתי על מה שקרה למשפחה שלך ורציתי ליצור קשר. אני כל כך מצטערת."
"תודה. בעצם בגלל זה אני מתקשר. כל הסיפור הזה פשוט לא מסתדר לי, ואני צריך שמישהו מבחוץ יסתכל על זה. קראתי את סדרת הכתבות שלך על בנגאזי. היא היתה מרשימה מאוד. יש סיכוי שתסכימי להיפגש איתי?"
"בהחלט. אתה יכול להגיע ללוס אנג'לס או שאתה רוצה שאני אסע אליך?"
"לא, לא, לוס אנג'לס זה בסדר. את יכולה להיפגש מחר?"
"כן. שמונה זה לא מוקדם מדי? יש סניף של סטארבקס מתחת לדירה שלי. בפינה של הרחוב החמישי ופיג, במרכז העיר."
"שמונה זה בסדר. אני גם ככה לא ישן. נתראה בבוקר."
"אני מבינה," אמרה קייטי בטון מלא אמפתיה. "איך אפשר לישון? נתראה בבוקר."
"נתראה, וקייטי..."
"כן, ג'יימס?"
"תודה."
-פרק 14-
לוס אנג'לס, קליפורניה
הנסיעה צפונה על כביש 5 ללוס אנג'לס עזרה לריס לנקות קצת את הראש. הוא לא הצליח להירדם בלילה הקודם, אבל אחרי קפה חזק, עם מעט דבש וחלב, כשנסע בחלונות פתוחים, הוא הרגיש כמעט סביר. בחוץ עוד היה חשוך לחלוטין כשיצא מהבית. כדי להגיע למרכז לוס אנג'לס בזמן לפגישה עם קייטי היה עליו להימנע מאחד הפקקים הגרועים בעולם. בניגוד למה שאזרחים נוטים לחשוב, לא כולם בצבא קמים לפני עלות השחר, וריס בהחלט לא היה טיפוס של בוקר.
בדרך כלל הוא היה משתמש באפליקציית הניווט כדי למצוא את דרכו בפקקים של העיר, אבל הוא בכוונה השאיר את הטלפון על השידה בבית. בסילס תמיד צחקו ואמרו שסמארטפונים הם "מכשירי מעקב שבמקרה גם מתאימים לשיחות טלפון", והוא לא היה בטוח מי בדיוק עוקב אחריו כרגע. הוא נסע על כביש 5 כל הדרך עד כביש 10, ואז עלה על 110 פשוט כי זאת היתה הדרך שהכיר. הוא לא התלהב מנסיעה לעיר מפלצתית כמו לוס אנג'לס ולא עשה זאת לעתים קרובות. החניה שם היתה סיוט, אבל הוא זכר מנסיעה לקניות עם לורן שיש חניון ליד אזור החנויות של הרחוב השביעי ורחוב פיג במרכז העיר, שיהיה בו מספיק מקום בשעה מוקדמת כזאת.
לא היה קשה לעקוב אחריו, בייחוד אם היו מעורבים בעניין לוויינים או כטב"מים, ולכן הוא לא ניסה שום תרגילים שנועדו להתנער ממישהו שאולי עקב אחריו. החניון היה שומם, וההליכה הקצרה מהרחוב השמיני לרחוב החמישי עברה ללא אירועים מיוחדים, למעט כמה פניות מדרי הרחוב הרבים. משהו בהתנהלותו אותת להם לא להיות תובעניים מדי בבקשותיהם, אם כי רובם היו מחוקים מכדי להתאמץ בכלל. הוא לא הצליח לכבוש גיחוך כשראה איש שוכב בפניו למדרכה וסביב צווארו קשור חבל, שקצהו השני מחובר לבקבוק וודקה זולה.
הוא תכנן להגיע לסטארבקס לפני קייטי כדי שיוכל לבחור להם מקומות ישיבה בלי לעורר חשד בכך שיבקש ממנה לזוז, אבל היא הקדימה אותו. ברגע שנכנס הוא זיהה אותה בפינה המרוחקת, יושבת בגבה אל הקיר. היא תפסה לו את המקום. אף על פי שהיתה צעירה למדי, קייטי בוראנק כבר היתה כתבת תחקירים מוערכת, ולא אפשר היה להכחיש שהיא מושכת, גם בלי שהתאמצה. היא היתה מאופרת קלות, ואולי בכלל לא, ולבשה בגדי ספורט: טייץ שחור וטופ צמוד, כתום זוהר, עם רוכסן. שערה הבלונדיני הכהה היה אסוף בקוקו, והיא הרכיבה משקפיים שחורים מלבניים, שנראה כאילו נועדו לשוות לה מראה רציני יותר מאשר לשיפור הראייה. היא אמנם עבדה בפרינט, אבל מבחינת המראה והשכל יכלה בהחלט להתברג באחד מערוצי החדשות בכבלים. ריס, שהיה בשנות השלושים המאוחרות לחייו, העריך שהיא צעירה ממנו לפחות בעשר שנים, אם לא בחמש עשרה.
בפעם האחרונה שנפגשו, בבגראם, הוא בדיוק השתחרר מהמרפאה, והיא מצאה אותו בבית הקפה גרין בינס. כן, בגראם נהפך עם השנים לאמריקה הקטנה, וגרין בינס היה דומה לסטארבקס, עם ויי פיי בחינם, קפה משובח ומבחר שולחנות שבהם אפשר לגמוע לאטה בהנאה. מבחינתו של ריס, ככל שניסו להפוך את אפגניסטן לדומה יותר לבית, כך המקום נעשה זר ומנוכר יותר. אף שהיה בבגדים אזרחיים, קייטי ידעה בדיוק מי הוא כשהתיישבה מולו. היא החליקה את כרטיס הביקור שלה על פני השולחן ופשוט אמרה, "לוטננט קומנדר ריס, אני מצטערת על האנשים שלך. אני יודעת שזה לא הזמן המתאים, אבל אם תרצה לדבר על זה, אתה יודע איפה למצוא אותי."
עיתונאית שניחנה במספיק טקט לא להתפלש בדם אנשיו שטרם יבש היתה ציפור נדירה, והיה ברור שיש לה מקורות טובים. ריס היה קצת מכור לחדשות, והוא זכר את שמה מסדרת כתבות שפרסמה, שחשפה את השקרים ואת הטיוחים שליוו את הכישלון בבנגאזי. הוא הכיר את שני לוחמי הסילס שנהרגו באותו לילה בספטמבר 2012 בלוב, במהלך קרב יריות שנמשך שלוש עשרה שעות, ולכן גילה עניין אישי בסיקור ובתחקיר של קייטי על המתקפה.
היא נעמדה בחיוך קטן והושיטה את ידה.
"טוב לראות אותך שוב, ג'יימס." עצב אמיתי ניכר על פניה כשהוסיפה, "אני כל כך מצטערת על כל מה שעברת ואעשה כל מה שאני יכולה כדי לעזור. תודה שבאת במיוחד."
היה לה שמץ של מבטא, אם כי רוב האנשים לא היו מבחינים בו. מזרח אירופי, ריס שיער לפי שם משפחתה.
"אין בעיה. תודה על המילים החמות ועל שהצלחת להיפגש בהתראה כל כך קצרה. אני אקנה קפה ונוכל לדבר."
הוא עמד באי נוחות בתור ההולך ומתארך לקפה של הבוקר, בזמן שקייטי התעסקה במחשב הנייד שלה. היא קלטה אותו מציץ לעברה והביטה בו בחיוך מבין. לבסוף הוא קיבל את הקפה שלו והתיישב מולה ליד השולחן הקטן.
לרוב, הוא היה מהסס לדבר על אירועי הימים האחרונים במקום ציבורי כל כך, אבל המוזיקה בבית הקפה היתה רועשת מספיק כדי שכל ניסיון לצותת לשיחתם, בין שבאופן אישי ובין שבאופן אלקטרוני, נידון לכישלון. הוא וקייטי רכנו זה אל זה משני צדי השולחן כדי להצליח לדבר. הוקל לו כשהיא סגרה את המחשב הנייד ושלפה פנקס ספירלה כדי לרשום הערות. הוא לא התלהב מהרעיון שהדברים שהוא עומד לדבר עליהם יהיו באיזשהו מחשב.
"תתחיל מההתחלה ואל תשמיט שום דבר. אני מבטיחה לא לכתוב על זה בלי אישור ממך."
ריס התחיל את הסיפור בשבוע שלפני המבצע המקולל כדי להוסיף קצת רקע. הוא לא חשף שום דבר שהיה אפילו קרוב לסיווג סודי, אבל הצליח להבהיר שחריג מאוד שהיעד יונחת מהדרגים הגבוהים יותר ברמה כזאת של פירוט ובדחיפות כה רבה. היא רשמה הערות מקושקשות שאולי רק ארכיאולוגים היו מצליחים לפענח. ראשה התרומם באחת כשסיפר לה על גידולי המוח שנמצאו אצל אנשיו, ושאלותיה העידו שהיא מבינה לא מעט בתחום הרפואה.
הוא תיאר לה את החקירה המוזרה של סוכני ה NCIS ואת חוסר העקביות בהתאבדות לכאורה של בוזר, ובסופו של דבר הגיע לרצח משפחתו. היא עצרה אותו בנקודות שונות בסיפור וביקשה ממנו להבהיר פרטים או להרחיב על שיחות מסוימות. הלחץ, האבל והתשישות ערפלו את זיכרונו בקטעים מסוימים, אבל הוא היה די בטוח שסיפר לה כל מה שהיה רלוונטי.
כשסיים את הסיפור, היא הניחה את הפנקס והסירה את משקפיה. היא התבוננה בו מעבר לשולחן וקולה היה שקט ורציני כשדיברה.
"תשמע, ג'יימס, אני יודעת מה אתה עושה בחיים ואתה כנראה כבר יודע את זה, אבל אתה צריך להיזהר. שנינו צריכים. מי שעומד מאחורי הדבר הזה לא משחק משחקים. אין שום היגיון לעשות את כל זה ולהשאיר אותך בחיים, מה שאומר שכנראה התכוונו להרוג אותך יחד עם המשפחה שלך. במקומך לא הייתי סומכת על אף אחד, כולל הקצינים הבכירים בצי. לא תאמין באילו שיטות ניסו להפחיד אותי כשהסדרה שלי על בנגאזי התפרסמה. פרצו לי למייל. שני בחורים ענקיים, שהיה ברור שהם סוכנים פדרליים, חסמו אותי כשרציתי לרדת במדרגות בבניין שלי. שילחו בי את מס הכנסה. ואפילו, כשקניתי את הדירה, ניסו לחבל לי בזה. הם דאגו להבהיר לי שהם יכולים להגיע אלי והם לא פחדו בכלל שאפרסם משהו שקשור לזה. כלי התקשורת הגדולים שייכים להם, יש להם גישה לראיונות, והם מפעילים את השפעתם כדי לתמרן את הסיקור ומאיימים על עיתונאים. זה לא גרוע כמו מה שהמשפחה שלי עברה בצ'כוסלובקיה בשנות השמונים, אבל זה לא רחוק. אני רוצה לעזור לך ואני רוצה את הסיפור הזה, אבל אני גם רוצה ששנינו נישאר בחיים. מעכשיו, אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד כשאנחנו מתַקשרים."
ריס הנהן בהבנה.
"את לא צריכה לספר לי מה הם מוכנים לעשות, והדבר האחרון שאני רוצה זה שתיפגעי. התקשרתי אלייך אתמול בלילה מהטלפון הקווי של השכן שלי, והיום השארתי את הטלפון הנייד שלי בקורונדו. הם כנראה לא יודעים שהכרנו באפגניסטן, אז הם לא יעלו עלייך, אלא אם כן אני אוביל אותם אלייך, ואני מבטיח לך שזה לא יקרה. תמצאי לעצמך אייפון משומש, עדיף מקרייגסליסט, ושלא יהיה לך שום קשר למוכר. תשלמי במזומן, תזרקי את הסים ותאפסי אותו להגדרות היצרן. תצטרכי לפתוח כתובת מייל חד פעמית כדי ליצור חשבון אנונימי באייטיונז. תעשי את זה ממחשב בספרייה או ממחשב אחר שלא מקושר אלייך בשום צורה. את עוקבת? אני יודע שזה די הרבה."
"קלטתי," אמרה קייטי. היא רשמה הערות מפורטות ולא הרימה את מבטה.
ריס המשיך, "תשתמשי במזומן כדי לקנות כרטיס מתנה של אייטיונז, כדי שתוכלי להוריד את סיגנל. זה שירות מסרים מאובטח מחנות האפליקציות. תשתמשי בזה בתור שם המשתמש שלך."
הוא לקח מפית מהשולחן וכתב עליה סדרה של אותיות ומספרים אקראיים. אחר כך העתיק אותה לתחתית המפית, קרע אותה לשניים והכניס חצי אחד לכיס חולצתו. הוא הניח את החצי העליון על השולחן והחליק אותו לעבר קייטי.
"זאת בעיקרון אפליקציית מסרים. תצטרכי קליטה סלולרית כדי להתקין אותה. תשתמשי בסים פריפייד ותשלמי עליו במזומן. אחרי זה אל תשתמשי יותר ברשת הסלולרית. תשתמשי באפליקציה רק דרך רשתות ויי פיי ציבוריות. תורידי גם שירות VPN מתשתית פרטית ותשלמי עליו בגיפט קארד או במזומן. תשאירי את הוויי פיי כבוי כשאת לא משתמשת בו. בעצם, תשאירי את הטלפון כבוי כשאת לא משתמשת בו. תשתדלי לבדוק אותו לפחות פעם ביום. הם עדיין יוכלו להגיע אלייך אם הם יחפשו אותך ספציפית, אבל זה יקשה עליהם מאוד."
קייטי הרימה את מבטה מהפנקס שלה. "אני מניחה שכבר עשית את זה פעם."
"אנחנו עושים הרבה יותר מאשר סתם לצלול ולהרוג אנשים רעים בימינו. חוץ מזה, כל החבר'ה אצלנו פרנואידים לגבי התקשורת והרשתות החברתיות. הרבה מאיתנו משתמשים בטריקים קטנים כאלה כדי להרחיק את האח הגדול. ראינו איזה יכולות יש לנו באיתור יעדים מעבר לים באמצעות הטלפונים שלהם ואנחנו לא רוצים שאף אחד יעשה את זה לנו. בלי טלפונים ניידים, רוב היעדים החשובים שחיסלנו עדיין היו בחיים."
"אוקיי, ואיך אני יוצרת איתך קשר?"
"אני אצור איתך קשר מאוחר יותר הלילה. את תדעי שזה אני."
"נשמע טוב."
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה, קייטי? אני לא יודע למי עוד אני יכול לפנות, אבל אני לא רוצה לראות עוד מישהו נהרג בלי צורך."
"כן, אני בטוחה במאה אחוז. אני יודעת לשמור על עצמי," היא אמרה ותהתה למה הוא התכוון כשאמר "בלי צורך".
"אני בטוח שאת יודעת. שוב תודה שהקשבת."
"ג'יימס, אם זה בסדר שאני אומרת, אתה צריך ללכת לבדוק את הגידול הזה. אל תניח ישר את הגרוע מכול."
"את נשמעת כמו לורן."
קייטי הטתה את ראשה באמפתיה כשהוא קם מכיסאו. "מה אתה הולך לעשות עכשיו?"
"אני הולך לעבוד."
הוא הסתובב וצעד לעבר הדלת, תוך שהוא סורק אוטומטית את הפנים בבית הקפה. הפגישה שלו עם קייטי ניערה אותו מהדיכאון והחזירה אותו למצב מבצעי.
-פרק 15-
קאנטרי קלאב ריביירה
לוס אנג'לס, קליפורניה
איש לא ידע איך סטיב הורן נראה כילד. רוב האנשים פשוט הניחו שהוא הופיע יש מאין בחליפה מחויטת או בבגדי גולף. אף שהחזיק בתים ברחבי המדינה, הוא מיעט לשהות בהם. אם לא היה במשרדו, היה אפשר למצוא אותו במגרש הגולף. הוא לא אהב את המשחק כפי שהיה אפשר לצפות, אלא מצא בו פורקן. וחוץ מזה, הוא שאף לבצע את החבטה המושלמת החמקמקה.
אהבתו האמיתית היתה נתונה לכוח, וכסף היה כוח. הוא לא רצה להיות נשיא ארצות הברית. הוא רצה לשלוט בנשיא ארצות הברית. בעיניו זאת היתה עמדה מרשימה הרבה יותר. מי ששולט באדם החזק ביותר עלי אדמות הוא באמת מלך העולם. התשוקה שלו להיות קרוב למוקדי הכוח אולי היתה אמורה להוביל אותו לוושינגטון, אבל הוא לא סבל את מזג האוויר ואת האנשים שם. הוא אהב להיות בחברת אנשים מסעירים ומושכים, ובקטע הזה האליטה של וושינגטון לא יכלה להתחרות בלוס אנג'לס. לשיטתו, האנשים היפים ביותר בעולם נהרו ללוס אנג'לס במשך יותר ממאה שנה. מדובר בערך בחמישה דורות של השבחה גנטית שהתרכזו לאורך חופי קליפורניה. למה שמישהו יגור במקום אחר?
הורן היה על רחבת האימונים כשהטלפון הסלולרי שלו צלצל. הוא התעלם מהמבטים הנוקבים שתקעו בו האנשים שבתור, הציץ בצג והחליט לענות. הוא תחב את האוזניות לאוזניו, הסתובב וצעד לעבר קלנועית הגולף שלו. בדרכו חלף על פני שלט "אין להשתמש בטלפון סלולרי" בעודו מדבר.
"הורן מדבר."
"סטיב, זה ג'יי די."
"אדוני חבר הקונגרס, מה אוכל לעשות למענך ביום יפה זה?" שאל הורן. הוא כבר ידע שייאלץ לעסוק קצת בבקרת נזקים.
"סטיב, העסק הזה עם הפרויקט מסתבך. ניסיתי ליצור קשר עם טדסקו, אבל אני מגיע כל הזמן לתא הקולי, וזה חריג. האם הקבוצה מעודכנת בקשר למצב ולאן שאנחנו הולכים?"
"אתה מתקשר בשמך או בשם אשתך?"
"לעזאזל, הורן, אני מתקשר כי לוריין ואני לא רוצים לראות את כל העסק הזה מתפוצץ לנו בפרצוף בחדשות הערב. איך אתה מתכוון לסדר את הבלגן הזה?"
הורן החניק גיחוך. מי בכלל צופה בחדשות הערב? ואם ג'יי די הארטלי צופה בהן, הוא בוודאי לא עושה זאת עם אשתו.
"ג'יי די, דברים כאלה לא תמיד הולכים לפי התוכנית. אתה מבין. מה שחשוב זה לשמור על קור רוח ולהסתגל. רוצה לדעת למה אני כל כך מצליח?" הורן לא המתין לתשובה והמשיך, "כי אני רואה הזדמנויות בכאוס ומתאים את עצמי למצב מהר יותר מכולם. כן, השורד שלנו עדיין בחיים וזאת בעיה. בגלל ההתעניינות של התקשורת בסיפור נצטרך לשקול להפעיל את אחד הנכסים שלכם. הגיע הזמן. זה ישתלב בצורה מושלמת בסערה התקשורתית סביב המארב והפריצה לבית. זה יסגור יפה את כל הפינות, ואנחנו נהיה חופשיים."
"הורן, אתה בכלל לא אמור לדעת על הנכסים האלה, והיחידה שיכולה לאשר את זה היא אשתי. אבל אני מבין למה אתה מתכוון. זה בהחלט יסגור יפה את הסיפור. אתה בטוח שזאת הדרך היחידה?"
"ג'יי די, זאת דרך, ובנסיבות האלה, זאת הדרך הטובה ביותר."
"בסדר. אני אתקשר אליה עכשיו."
חבר הקונגרס הארטלי נשמע מדוכדך יותר מהעובדה שעליו לדבר עם אשתו מאשר ממצב העניינים הנוכחי.
"בסופו של דבר כל זה ישתלם, ג'יי די. בבקשה תמסור ללוריין ד"ש."
הורן ניתק את השיחה.
הוא זרק את הטלפון על מושב הקלנועית, חזר למקומו ומיקם את רגליו בקפידה מול אחד הכדורים.
-פרק 16-
קורונדו, קליפורניה
קייטי צדקה. הוא היה חייב להיבדק. יכול להיות שכאבי הראש האלה הם כלום, או שהם תוצאה של גידול, והוא צריך לדעת בוודאות. במצב הנוכחי, ריס לא סמך על המערכת הרפואית של הצי, אבל היתה לו אפשרות אחרת.
כשחזר הביתה, הוא שלף את כרטיס הביקור של ד"ר אוהלורן מתרמיל הגב שלו מאפגניסטן, התיישב על הספה וחייג למספר של המרפאה בלה הויה.
"מרפאת ראש ועמוד שדרה, איך אפשר לעזור?" ענה קול נשי ידידותי.
"היי, קוראים לי ג'יימס ריס. ד"ר אוהלורן בדק אותי באפגניסטן ואמר לי להתקשר למרפאה שלו כשאחזור הביתה. אני יודע שהוא עדיין בחו"ל, אבל רציתי לבדוק אם אפשר לקבוע אצלו תור עתידי."
"אממ, רגע, אה, תמתין בבקשה," גמגמה האישה מעבר לקו, שבבירור החלה להילחץ.
מוזר, חשב ריס, ותחושה רעה החלה להתפשט בגופו.
שתי דקות חלפו עד שקול גברי עם מבטא ספרדי כבד דיבר בצד השני.
"מר ריס, מדבר ד"ר גֶרמן. אני קולגה של ד"ר אוהלורן. הייתי קולגה שלו, ליתר דיוק. אני מצטער לספר לך את זה. היתה תקרית באפגניסטן שזעזעה את כולנו. ד"ר אוהלורן נהרג. דיברו על זה בחדשות. אפגני שנחשב לבעל ברית, אני חושש. מקרה איום ונורא."
שיט, העסק הזה רציני.
"אני משתתף בצערכם, אדוני. הייתי עסוק מאז שחזרתי. לא היה לי מושג. לא הכרתי היטב את ד"ר אוהלורן, אבל הוא בהחלט נראה כמו בחור טוב," אמר ריס בכנות, ומוחו כבר חיבר את הנקודות. האם זה באמת צירוף מקרים? הרופא שגילה את הגידולים מת פתאום. לורן ולוסי מתות. בוזר מת. המארב. בגידה מבפנים היא לא דבר נדיר בימינו, הוא חשב. אנשים טובים מתים במלחמה. ובכל זאת, משהו כאן לא הסתדר. או ליתר דיוק, משהו כאן הסתדר לכדי עניין מחריד.
"הוא באמת היה בחור טוב, מר ריס. איש מדהים, רופא ברמה עולמית ואדם טוב יותר מרובנו. הוא שיתף אותי במקרה שלך במייל, וקיוויתי שתיצור קשר. אני אשמח לרדת לשורש העניין. ד"ר אוהלורן ביקש ממני לעזור לך אם תתקשר. אני אחראי הנוירוכירורגיה כאן במרפאה ואני אבצע את הביופסיה שלך. אני אשמח לעשות זאת. למעשה אני מתעקש לעשות זאת. זאת היתה הבקשה האחרונה של חברי המנוח. תישאר על הקו ואחת הבנות תקבע לך תור. זה לא סיפור גדול, אני מבטיח. והבדיקה תהיה ללא תשלום, אני עומד על כך. תמתין, בבקשה."
ריס קבע תור להמשך השבוע וקיבל הנחיות לקראת ההליך. לפי התיאור של צוות המרפאה, זה היה עניין שגרתי, אך הוא לא הצליח לדמיין שום דרך "שגרתית" שבה ייקחו דגימת רקמה מתוך הגולגולת שלו.
כעבור חמש דקות, בעודו מהרהר בהליך, צלצל הטלפון. על הקו היה הרס"ר של קומנדר קוקס, לוחם סילס בשם דייב עם מבטא ניו יורקי כבד, שבתוספת קיסם השיניים שהיה בפיו דרך קבע הפך את דבריו לבלתי מובנים בטלפון. למשפחתו היתה היסטוריה ארוכה בלוחמי האש של ניו יורק, והוא איבד אח ודוד כשהמגדלים קרסו ב 11 בספטמבר. מאז הוא ענד את סמל היחידה שלהם, כבאית 55, על כתפו בכל פעם שלחץ על ההדק בקרב.
דייב ניגש ישר לעניין. "ריס, אני לא בטוח מה העניין. קוקס מחוץ למדינה, אז אני עניתי לשיחה. אתה צריך להתייצב בוורקום היום בארבע עשרה אפס אפס. אדמירל פילזנר זימן אותך אליו."
המכות פשוט ממשיכות להגיע.
"קיבלתי, דייב. לא נראה לי שאני יכול להתמודד עם עוד חדשות טובות. אני מבין שנגמרה לי החופשה."
"לא תלוי בנו, ריס. וריס? אממ... אני ממש מצטער על המשפחה שלך. אני לא יודע מה להגיד חוץ מזה שאני מצטער. תהיה חזק, אתה תעבור את זה. תודיע לי אם יש משהו שאני יכול לעשות."
"תודה, דייב, אני באמת מעריך את זה."
ריס נשען לאחור בספה ותהה אם יש לו מדים נקיים מספיק בשביל ביקור בפיקוד.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.
ג'ק קאר/ רשימת חיסול
Jack Carr / The Terminal List
לרכישת הספר
מאנגלית: ערן בן יעקב
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play