הומתו באלימות קשה: ראיות חדשות להקרבת בני אדם במצרים
בדיקה מחודשת של גולגולות בנות כ-5,000 שנים חשפה סימני חבלה שלא זוהו בחפירות המקוריות. לפחות 39% מהנבדקים סבלו ככל הנראה ממכות קטלניות בראשם. החוקרים סבורים כי מדובר באנשים שנקברו לצד המלכים כדי להמשיך ולשרת אותם בחיים שלאחר המוות – אך עדיין לא ברור כיצד בדיוק מצאו את מותם יתר הנקברים
יותר מ-500 שנים לפני בניית הפירמידה הגדולה של גיזה במצרים, נקברו מלכי השושלת הראשונה במתחם קבורה שהוקף בקברים רבים של אנשי חצר ואומנים – קברים שרבים מהם נראה כי נחפרו בו-זמנית, דבר המצביע על מספר חשוד וגבוה של מקרי מוות שאירעו בעת ובעונה אחת. כבר לפני כ-100 שנים עלתה הסברה כי מדובר באנשים שהוקרבו לאחר מות המלכים "כדי לשרת אותם בעולם הבא", אולם לא נמצאו על העצמות סימני פציעה כלשהם, ולכן סיבת המוות נותרה בגדר תעלומה. כעת, בדיקה מחודשת ומקיפה של גולגולות מהאתר באמצעות שיטות פורנזיות מודרניות מספקת ראיות חדשות לכך שלפחות חלק מהנקברים נהרגו כתוצאה מאלימות מכוונת.
במחקר, שהתפרסם בכתב העת Frontiers in Environmental Archaeology, אושר כי הימצאותם של קברים כה רבים, הממוקמים בסמוך לקבריהם של מלכי השושלת הראשונה באבידוס – אחת הערים העתיקות והקדושות ביותר במצרים העליונה, השוכנת כ-11 קילומטרים מערבית לנהר הנילוס – מעידה על הקרבתם של בני-לוויה מחצר המלוכה לאחר מות המלכים.
הקברים הללו נחפרו בשנות ה-20 של המאה הקודמת על ידי הארכאולוג והאגיפטולוג הבריטי פרופ' פלינדרס פיטרי, שסבר כי לא ייתכן שמספר כה גדול של אנשים מתו באותו זמן מסיבות טבעיות. עם זאת, בחפירותיו הוא לא מצא ראיות לפגיעות קטלניות, ולכן לא היה בידיו ממצא שיתמוך בהשערה שמדובר באנשים שהועלו כקורבן.
כעת, בחינה מחודשת של מדגם גולגולות מהאתר, מצביעה על כך שלפחות 39% מאותם אנשים נהרגו במכוון, לאחר שהוכו בראשם. "נמשכתי אל האנשים האלה, בין היתר משום שלמרות שהם נקברו לצד בני משפחת המלוכה, הם נדחקו במידה רבה לשולי הנרטיב ההיסטורי הרחב יותר", אמרה ד"ר רוזלין קמפבל, ביו-ארכאולוגית ואגיפטולוגית מאוניברסיטת פרדו, שערכה את המחקר.
מתחמי הקבורה באבידוס נבנו בסביבות שנת 3,000 לפני הספירה, בתקופת מלכי השושלת הראשונה של מצרים המאוחדת. "לחלק מהאנשים היה ארון קבורה פשוט. רובם נקברו עם כמה חפצי קבורה, כמו כלי חרס, ובקברים רבים נמצאו גם חפצים קטנים כמו כלי נחושת, ראשי חצים או פסלוני שנהב קטנים. פרופ' פיטרי מצא כמה מצבות שעליהן היו שמות ולעיתים גם תארים רשמיים. נראה שהתארים התייחסו בעיקר לפקידים בדרגים נמוכים או בינוניים, וכן לבעלי מלאכה", אמרה ד"ר קמפבל.
המספר העצום של הקברים המשניים – בחלק מהמקרים מאות קברים המקיפים קבר יחיד – גרם לפרופ' פיטרי לחשוד כי אין זה מקרי, אלא עדות למנהג של הקרבת משרתים בעת העתיקה. "הקרבת משרתים היא סוג של הקרבת אדם, שבה אנשים המקורבים לשליט מומתים כאשר השליט מת", הסבירה ד"ר קמפבל. "בתרבויות רבות, מנהג זה רווח מתוך אמונה שהאנשים שהוקרבו ימשיכו לשרת את השליט בעולם הבא. אבל הקרבה כזו יכולה להיות גם הפגנת כוח מוחשית ואכזרית של השליט. ייתכן שחלק מהמשרתים התנדבו למות כדי לזכות בחיי נצח או בכבוד, בעוד שאחרים נבחרו או שהומתו בעל כורחם".
פרופ' פיטרי ניהל תיעוד מדוקדק בעת החפירות שערך, אך את רוב השרידים הוא קבר, בעוד שאת הגולגולות הוא שמר ושלח חלק מהן לבריטניה. ד"ר קמפבל איתרה 46 מהן באוסף דאקוורת' שבאוניברסיטת קיימברידג' ובחנה אותן מחדש. הבדיקה חשפה ראיות משמעותיות לאלימות שלא זוהו בחפירות המקוריות.
ב-18 מתוך 46 הגולגולות נמצאו סימני חבלה משמעותיים – שברים ליניאריים בגולגולת, שנראה כי פרופ' פיטרי פירש בטעות כנזק שנגרם באופן טבעי. ההתקדמות שחלה מאז בתחום המדע הפורנזי מאפשרת לזהות כיום את הפגיעות הללו כפציעות שנגרמו בסמוך למועד המוות. "הפגיעות בגולגולות שנשתמרו הן בדרך כלל שברים ליניאריים, שסביר כי גרמו לאובדן הכרה מהיר, לדימום פנימי ולמוות", אמרה ד"ר קמפבל, שזיהתה בחלק מאותן גולגולות גם פגיעות שנגרמו משימוש בחפצים חדים, לרבות פגיעה באזור העין של אחד הנקברים.
עם זאת, לא ידוע כיצד בדיוק התרחשו מקרי המוות. מלכי מצרים מתוארים לא פעם כשהם מכים את אויביהם באמצעות אלה, אך האנשים האלה לא היו אויביהם של המלכים. נוסף על כך, פגיעה באמצעות אלה הייתה צפויה לגרום לשברים שקועים בגולגולת, ולא לשברים הליניאריים שנמצאו.
שברים ליניאריים נגרמים בדרך כלל ממכה באמצעות כלי נשק שטוח ורחב, או כתוצאה מנפילה. אלא שנפילה בעוצמה מספקת כדי לגרום לשבר בגולגולת הייתה ככל הנראה גורמת גם לשברים בעצמות אחרות. שברים כאלה אמורים היו להופיע בתצלומיו של פרופ' פיטרי או בתיעוד שערך במהלך החפירות.
ומה עלה בגורלם של יתר האנשים שנקברו סביב הקברים המלכותיים? גם כאן נותרה התעלומה בלתי פתורה. ייתכן שחלקם מתו מוות טבעי. לחלופין, ייתכן שחלקם נהרגו באופן שלא הותיר סימנים שניתן לזהות בעצמות – למשל בחניקה. אפשרות נוספת היא שהם נפגעו בדרכים שהיו ניתנות לזיהוי אילו החוקרים היו יכולים לבחון את שאר חלקי השלד שלהם. "אם היו לי משאבים בלתי מוגבלים, הייתי שמחה מאוד לגלות היכן נמצאות גופותיהם של האנשים האלה ולנתח אותן", אמרה ד"ר קמפבל. "עם זאת, המחקר הזה מדגים כמה מידע חדש על העבר ניתן לחשוף כאשר בוחנים מחדש נתונים קיימים בעזרת שיטות וידע שהתפתחו מאז – גם כאשר מדובר במערכי נתונים חלקיים, כמו במקרה הזה".