הרבה לפני קין והבל: הממצא שמרמז על רצח קדום
חור עגול בעצם השכם של ניאנדרטלי, שחי לפני כ-75 אלף שנה במערת שאנידאר שבכורדיסטן העיראקית, עשוי להיות העדות הקדומה ביותר לאלימות קטלנית בין הומינינים באמצעות חנית עץ. החוקרים מעריכים כי הפגיעה חדרה לבית החזה וגרמה למותו
חור עגול, בקוטר 1.5 סנטימטרים, בעצם השכם של אדם ניאנדרטלי – ששרידיו החלקיים נחשפו במערת שאנידאר (Shanidar) בכורדיסטן העיראקית – עשוי להיות הדוגמה הקדומה ביותר לאלימות קטלנית בין הומינינים באמצעות חנית עץ, כפי שהיא משתקפת בתיעוד המאובנים.
עצם השכם של הניאנדרטלי – עצם רחבה ושטוחה, שבמקומות מסוימים היא דקה עד כדי כך שהיא נעשית כמעט שקופה למחצה בעת הצבתה מול האור – נשתמרה כמעט בשלמותה תחת שבעה מטרים וחצי של סלע ומשקעים, במשך כ-75 אלף שנים. הארכאולוגים מאוניברסיטת קיימברידג', שעמדו בראש צוות החוקרים אשר גילו את הממצא הנדיר, קבעו כי שימוש בחנית עץ מחודדת הוא שגרם לחור בעצם השכם, שכן ראש חנית מצור או מאבן היה מותיר חור שטוח או זוויתי.
החנית חדרה אל חלל בית החזה השמאלי מחזית הגוף ועברה דרכו – תוך שהיא פוגעת בריאה וככל הנראה גם בעורקים ראשיים – בטרם פרצה דרך השכם השמאלית, דבר שגרם למוות מהיר. החוקרים סבורים כי ייתכן שהמכה הקטלנית הייתה מכוונת כניסיון לפגוע בלב. "מדובר בממצא יוצא דופן, שכן עצם השכם נשתמרה להפליא. עצמות אלו דקות כל כך, עד שלעיתים קרובות לא מוצאים כמותן שלמות אפילו בקברים מתקופות מאוחרות יותר", אמרה ד"ר אמה פומרוי, מהמחלקה לארכאולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', שעמדה בראש צוות המחקר. "הצלחנו לחלץ אותה כיחידה אחת מתחת לשכבה של כמעט שמונה מטרים של סלע ומשקעים".
עקב תהליכי ריקבון, שרדו מעט מאוד חפצי עץ מתקופות פרהיסטוריות קדומות. בשנות ה-90, התגלו בשנינגן (Schöningen) שבגרמניה מספר חניתות עץ – שנשתמרו הודות לטבילתן במים – המתוארכות ליותר מ-200 אלף שנים (תקופה שבה ניאנדרטלים קדומים שוטטו ברחבי אירופה של ימינו). החניתות הללו – שחלקן עולות באורכן על שני מטרים – יוצרו מעץ שנבחר בקפידה, כך שחלוקת המשקל בהן תהיה מיטבית להטלה, בדומה לכידונים מודרניים. על פי ההערכות, הן שימשו לציד חיות גדולות.
מחברי המחקר, שפורסם בכתב העת Scientific Reports, סבורים כי ייתכן שטכנולוגיה דומה היא שגרמה למותו של "שאנידאר A". לדבריהם, הפצע עשוי להוות את העדות הראשונה לשימוש בחניתות עץ מחודדות במזרח התיכון בתקופה הפרהיסטורית. "חורים שנותרו בעקבות שחזורים של חניתות מאותה תקופה תואמים באופן מושלם לחור שמצאנו בעצם השכם של הניאנדרטלי", אמרה ד"ר פומרוי. "על כן, הטכנולוגיה הקדומה הזו בהחלט מסבירה את הפציעה שספג אותו אדם בגופו. הראיות שבידינו מצביעות על כך שהניאנדרטלים ואבות-אבותיהם פיתחו מיומנויות של עיבוד עץ וייצור כלי נשק אלפי שנים רבות לפני מותו של 'שאנידאר A'. מכלול יכולות זה עשוי היה להתפרס על פני כל מרחבי המחיה של הניאנדרטלים, מוויילס ועד סיביר של ימינו".
ד"ר פומרוי ציינה כי מיקום הפצע והכוח שנדרש כדי להחדיר אותו דרך גופו של הניאנדרטלי, נושאים את כל סימני ההיכר של מכה קטלנית מכוונת, שכוונה אל עבר הלב. אין דרך לדעת מה הייתה הסיבה לגילויי האלימות הללו, אך החוקרים סבורים כי מדובר באלימות בין שני ניאנדרטלים. "עדויות לאלימות שיטתית הן נדירות ביותר בתקופות פרהיסטוריות קדומות מאוד. הרוב המכריע של העדויות מגיע מתקופות של קהילות חקלאיות יושבות-קבע – אלפי שנים לאחר תקופתן של חברות ציידים-לקטים, כגון זו שחקרנו לאחרונה", אמר הארכאולוג פרופ' גרהם בארקר, מאוניברסיטת קיימברידג', שעמד בראש צוות החפירות במערת שאנידאר.
עצם השכם נחשפה לצד יד ימין שלמה ברובה, שתי צלעות שמאליות ושבר של צלע ימנית, וכן שבע שיניים – כל מה שנותר מאדם ניאנדרטלי בוגר, שגילו בעת מותו מוערך בכ-45 שנים. שן אחת – שן חותכת מהחלק הקדמי של הלסת התחתונה – נבקעה לאורכה והצטברה עליה כמות ניכרת של אבנית לאורך תעלת השורש החשופה. ממצא זה מעיד על כך שהיא נותרה בפה למשך זמן מה לאחר מה שהחוקרים זיהו כפגיעה אלימה באמצעות חפץ קהה בחלק הקדמי של הפנים. "הישרדות לאחר מכה שסדקה שן באופן כזה, והמשך חיים ואכילה למשך תקופה של שנה לפחות – ואולי אף יותר – הצריכו טיפול ותמיכה מצד ניאנדרטלים אחרים", אמרה ד"ר פומרוי. "ייתכן ששאנידאר A הוזן במזון רך לאחר אותה פציעה ראשונית. אין ספק שאותו אדם התקשה לתקשר, וכי היה נתון בייסורים נוראיים במשך תקופה ארוכה – כך שמדובר בממצא המשלב אלימות וחמלה בקרב הניאנדרטלים".
המערה למרגלות הרי כורדיסטן העיראקית היא אחד האתרים המפורסמים ביותר בעולם הקשורים לאדם הניאנדרטלי. בחפירות שנערכו בשנות ה-50 נמצאו שרידיהם של עשרה פרטים, בהם ארבעה שנקברו באותה נקודה, אף על פי שמתו במועדים שונים – ממצא המרמז כי הניאנדרטלים שבו למקום כדי לקבור את מתיהם. שרידיו של ניאנדרטלי מחלק אחר של המערה, שחי אלפי שנים מאוחר יותר, העידו על זרוע משותקת, דלקת פרקים, חירשות ועיוורון חלקי. עם זאת, הוא האריך ימים, ולכן סביר להניח שזכה לטיפול.
סימנים אלה של חמלה, תמיכה חברתית וטקסים סביב המוות הובילו לשינוי בתפיסה כלפי הניאנדרטלים כיצורים גסים ונחותים. ראיות למורכבות תרבותית המשיכו להתגלות – החל מאמנות מערות ועד ייצור תכשיטים – לצד ניתוחים גנטיים המעידים על רביית כלאיים בין הניאנדרטלים לבין בני האדם המודרניים.