הטבע שמסייע לישראלים להתמודד עם טראומת המלחמה
מסעות חוסן רגליים לחיזוק הנפש, רפואת יער לפוסט-טראומתיים ורעיית עדרים למילואימניקים השחוקים. כך הובילו שלוש שנות המלחמה מאות אלפי ישראלים למצוא נחמה ומרפא על ידי פעילויות בשטח
זה כבר הוכח באופן מחקרי: בתהליך של מעבר מטראומה לריפוי, לטבע יש את התפקיד שלו. ואכן מ-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", ישראלים רבים נוהרים אל השטח, לחפש ריפוי טבעי. זה מתחיל בדבוראות, ממשיך בטיולים רגליים ומגיע גם לרעיית עדרים. המשותף לכל הפעולות: יכולתם לעזור לבני נוער, אנשי מילואים וכל מי שסובל מלחצים, כגון פוסט-טראומתיים - להרגיש הרבה יותר טוב.
בחברה להגנת הטבע הבינו מיד שהם רוצים לקחת חלק בסיוע לעשרות אלפי המפונים. בבתי הספר שדה בעין גדי ובאילת, החליטו להוציא את בני הנוער שפונו מביתם למסעות חוסן. "טראומת המלחמה לא מסתיימת כשהסכנה המיידית חולפת", הסבירה ליאלי מלמן, מנהלת פיתוח ואימפקט בחברה להגנת הטבע. "המלונות באילת וים המלח התמלאו. מצאנו עצמנו יום אחרי מגיעים למלונות ומנסים לתת עזרה כמו כל מי שהגיע, מלמיין בגדים ועד לחתל תינוקות. אחרי שבוע ראינו שרוב המתנדבים פונים למשפחות עם הילדים הצעירים או לגמלאים. יש איזו תפיסה שהנוער מסתדר. הם נראו לכאורה סבבה. נוער. אבל אחרי שבוע ראינו שהם נעלמים מהמרחב הציבורי. או שהיינו מגיעים בלילה ורואים אותם בפינות אפלות. זה היה לחזות בהליך מזורז כיצד נוער נורמטיבי הופך לנוער בסיכון".
לפרוץ גבולות
שלוש שנים אחרי, וליאלי ואנשי החלה"ט הוציאו 118 מסעות חוסן ברחבי הארץ עם 5,700 בני ובנות נוער. 94.7% מהם דיווחו שהצליחו "לפרוץ גבול" שחששו ממנו. 93% מההורים שילדם השתתף במסע החוסן הביעו רצון שילדם ישתתף במסע נוסף, ו-92.8% מבני הנוער הביעו זיקה חזקה יותר לטבע לאחר המסע. את כל המסעות הוציאו אנשי החברה בלי תמיכה מהמדינה, בזכות תרומות.
"במסע הראשון השתתפתי ואחד הש"שינים הסביר לבני הנוער איך נוצר מכתש," משחזרת ליאלי. "והילדים שותקים, ורגע אחרי אני שומעת ילדות דנות בשאלה אם נערה שהכירו תחזור מהשבי בהיריון, ונערים שלמדו ביוטיוב איך לעשות בקבוקי תבערה אם יגיעו מחבלים. חשבנו אז, באופטימיות, שעוד רגע המלחמה מסתיימת ונחזור למציאות". המסע החל ללבוש צורה חדשה, ובו בני הנוער קיבלו את הזכות להחליט איך הוא ייראה ויתעדו את עצמם.
"מסעות החוסן עברו מפה לאוזן והתחלנו להוציא מסעות לקבוצות מהעוטף והצפון", סיפרה. "העיקרון הוא שצריך להיות מנותקים. וקלישאתי ככל שזה יישמע, המצב הזה הכי טבעי לכולנו. לא סתם אנשים מצטלמים באינסטגרם ליד מפל. יש משהו בטבע שמרגיע אותנו, שמרומם את הנפש. זה נותן לנו אפשרות להסתכל על משהו שהוא מעבר לכוחותינו. והאתגר שהטבע מזמן הוא ברור. פה יש עלייה, מטפסים, ויודעים מתי ניצחנו. זה נראה בלתי אפשרי אבל מגיעים לפסגת ההר והצ'ופר מגיע מיד. אתה בחוויה מטורפת של ניצחון והנוף מדהים. זו חוויית חיים דחוסה מול הסביבה וגם מבחינה חברתית".
במקביל למסעות, עשרות חוות טיפוליות קמו בשנים האחרונות. גליה בן חיים (56), גרה בנווה ירק ועוסקת ברפואת יער במתחם יער האפשרויות בפתח תקווה. לדבריה, לפעולה הפשוטה של ללכת בין העצים יש תועלת רפואית.
"ישראל היא אחת המדינות הלחוצות שיש, תוסיפו את המלחמה שלא נגמרת, וקיבלתם מתכון לאסון. עשרות חוות קמו כדי לייצר מרחב של ריפוי, הבראה ונשימה," מסבירה בן חיים, "לאנשים הייתה קריאה בלי להבין למה. אנחנו מארחים פעמיים בחודש ביער את עמותת שורדי הנובה. בהתחלה אמרתי לעצמי מה אנחנו מביאים אותם ליער? אבל זה אחד המקומות שהם הכי אוהבים. זה חלק מתהליך הריפוי. קרוב ל-6,000 אנשים כבר הגיעו לפה, ובנינו פרוטוקול טיפול יחד עם הקואליציה הישראלית לטראומה". בן חיים מבהירה כי היא לא רוצה להישמע כאילו מדובר בטיפול שנועד למחבקי עצים. "יש מאחורי זה מחקר ומדע. השהייה בסביבת היער יוצרת תהליך שינוי פיזיולוגי בגוף".
למעשה, פרופ' איתמר גרוטו, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, ערך מחקר קליני בנושא, ומצא תועלות רפואיות בדמות שיפור ברמות הסטרס.
החיים דבש
חוות רימון שבנגב מטפלת במאות מילואימניקים ונפגעי פוסט טראומה. באמצעות טיפול ועבודה במרחב הפתוח, רעיית צאן, טיפול בחיות משק ועבודה בגינת ירק, הנפש יכולה לנשום. לאחרונה החלו במודל טיפולי חדש למניעה וטיפול בפוסט טראומה - דבוראות חוסן. המשתתפים לומדים איך לרדות דבש ולטפל בכוורת, לובשים סרבל ועוטים כפפות וחובשים כובע רשת - מה שמזכיר לבישת מדים.
הטיפול בכוורות נעשה בסביבה שיש בה ממד של סכנה - החשש מעקיצות מעלה את רמת הדריכות אבל הפעם מדובר בסביבה בטוחה ומבוקרת. חיילים אמריקאים שחזרו מאפגניסטן התנסו בשיטת הטיפול הזו, שהובילה לירידה של כ-31% בתסמיני חרדה ודיכאון ולשיפור בכאבים ואי נוחות.
הדוקטורנט מרעי קאדי, חוקר דבורים באוניברסיטה העברית, עבד בחוות רוקה במושב חמד, שהיו החלוצים בתחום. "לעיתים המילואימניקים מתקשים לחזור לשגרה," הסביר, "ולא כולם מאובחנים בפוסט טראומה קלינית אבל ייתכן שיפתחו זאת בהמשך. כל מי שיש לו חשש לסימפטום של פוסט טראומה צריך לתפוס אותם ברגע המוקדם ביותר ולעבוד איתם. חשפנו את הלוחמים לתחום שלא ידעו שקיים. זה לפתוח בפניהם תחום חדש, שאולי ימלא את הפער שנוצר אחרי סבב לחימה קשה, כך שיהיה להם במה להתעסק והם לא יהיו עסוקים בטראומה.
"בשביל לעבוד עם הדבורים אנחנו חייבים להיות רגועים בעצמנו. כל פעם שצריך לטפל בכוורת ולעשות כל דבר הכי קטן - יהיה קשה לגשת לכוורת אם אנחנו לחוצים. וזה לא שהכוורת מרגישה שאנחנו לחוצים. פשוט כשאנחנו עובדים בלחץ ופזיזים, על הדרך אפשר בטעות למעוך דבורה, וזה מכעיס את הכוורת. אנחנו מלמדים אותם להירגע. לגשת לכוורת בקור רוח ולהיכנס לעולם הזה בראש נקי ומצב רוח נעים. יש הרבה שיעורים שאפשר ללמוד מהדבורים. בסופו של דבר הדבורה אחראית לכל מה שאנחנו רואים סביבנו".