הקצין שמסתייע בכלבת שירות: "אין לי מה להתבייש בזה"
סגן-אלוף נתנאל חי דוד מתמודד עם פוסט-טראומה מאז צוק איתן. כקצין בדרגה הגבוהה ביותר שמלווה על ידי כלבת שירות, הוא מבקש להעלות את המודעות לדרכי הטיפול בפציעה השקופה
סגן-אלוף נתנאל חי דוד (37) החליט שהוא כבר לא מתבייש. הוא הקצין הצבאי הבכיר ביותר שמסתובב עם כלבת שירות, לברדור מתוקה שעונה לשם וגה, בעקבות התמודדות עם פוסט-טראומה ששורשיה במבצע "צוק איתן". כאשר בתו הבכורה ליאן נולדה, גילה שהוא לא יכול לבכות ומתקשה להרגיש.
בשנת 2023 אובחן כסובל מפוסט-טראומה, ובאותו קיץ הגיש בקשה להכרה לאגף השיקום. ואז פרצה המלחמה. היום הוא מפקד מרכז רפואי ערבה, לאחר שבתפקידו הקודם היה ממ"ג הכשרות בבה"ד 10. בנוסף, הוא מרצה לחיילים על ההתמודדות שלו עם פוסט-טראומה ומבקש להעלות את המודעות לנושא. "הייתי מוכן להזדכות על כל הזכויות שלי מאגף השיקום, כולל וגה שהיא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים, כדי לקבל בחזרה את השנים שאיבדתי ואת החברים שאיבדתי. אני מתעקש ללכת עם וגה כשהיא עם וסט, למרות שיכולתי להסתפק בתעודה בכיס. זה כדי להעלות את המודעות לנושא. הריאיון הזה הוא יציאה אמיתית מהארון. אין לי דרך אחרת לגרום לעולם להבין אותי יותר טוב".
"ירו עליי לא פעם ולא פעמיים", מספר נתנאל על מבצע צוק איתן. "נאלצתי לפנות פצועים תחת אש ואירועים רבי-נפגעים, והיה את האירוע הקשה של מותו של הילד דניאל טרגרמן ז"ל. אני והצוות שלי הגענו למקום, ואני זוכר את כל מה שהיה טוב מאוד. הוא הולך איתי כבר הרבה מאוד זמן, זה היה אירוע נוראי. הבן שלי בן ארבע עכשיו, כמו דניאל. זה לא עוזב אותי".
נתנאל המשיך בתפקידו, אך גילה שהוא מתקשה לישון. "אתה כל הזמן עייף ומותש, עם סימני עוררות ודריכות גם בלילה. יש תנודתיות, רעשים, אתה שומע ומדבר עם אנשים שלא קיימים. אתה יושב על הספה, מוגן, ומריח דברים שלא קיימים. בלידה של הבת שלי ממש רציתי להביא רגש, לבכות בלידה, אבל הייתי חסום. ושם בעצם אני ואשתי הבנו שיש בעיה. התחלנו טיפול, זה יצר המון מתחים, אבל מצד שני הייתי סופר-תפקודי ומאוד ממוקד. אבל אתה מנותק. לא מרגיש את הדרך".
נתנאל ואשתו הלכו כאמור לטיפול זוגי, ושם המטפלת הבינה שיש לו בעיה. בני הזוג התגרשו, אך בסופו של דבר הוא הבין שהוא צריך לטפל בעצמו. "אחרי שהבן שלי נולד ב-2022 הכל החמיר. המטפלת אמרה שמדובר בפוסט-טראומה ושאני צריך לחשוב אם אני רוצה להתחיל בהליך הכרה".
לבסוף נתנאל קיבל את ההכרה כפוסט-טראומטי, ואז קיבל את הכלבה וגה. היא מלווה אותו לכל מקום, וגם בראיון, כשדיבר על חוויות קשות, עשה זאת כשהיא בחיקו. "כשאתה במשרה בכירה בארגון, מוביל אנשים, אני לא מתבייש לומר - יש לי אתגר. גם כשיש לי שתי רגליים וידיים, יש משהו בקופסה שלא עובד כמו שהייתי רוצה. אין לי מה להתבייש בזה, אבל התביישתי בזה המון זמן".
כיום הוא עסוק, בנוסף לתפקידו בצבא, בניסיון להעלות את המודעות לנוכחות של כלבי סיוע במרחב הציבורי. "התפתח בי רצון לשליחות, בעיקר עם האוכלוסייה הצעירה. כשבאתי להתגרש בבית הדין הרבני, אמרו לי שאני לא יכול להיכנס. באתי על מדים עם וגה, המאבטח הסתכל אחורה והצביע על השלט של 'אין כניסה לבעלי חיים'. אמרתי לו אתה צודק, אבל היא לא כלבה רגילה. יש לה זכויות כי היא כלבת סיוע. הייתי נבוך והרגשתי מושפל. הם היו מאוד נחמדים ובסוף נכנסתי. אבל אני לא רוצה שזה יקרה לבן אדם הבא".