מהלבשה תחתונה לפריט אופנה ברחוב: כך יצאה החזייה מחוץ לבגדים
מציצה בחושניות מתחת לז'קט מחויט, נלבשת דווקא מעל חולצה מכופתרת, או פשוט מופיעה ללא הסתרה – המגמה שנשמרה בעבר לתצוגות ולשטיח האדום הפכה לחלק בלתי נפרד מאפשרויות הלבוש היומיומי. איך היא משפיעה על המאבק לשליטה בגוף הנשי?
בשעה שהזמרת טיילה התייצבה חמושה בחזייה בדוגמת נחש פיתון מקולקציית אביב-קיץ 2027 של מותג האופנה Mowalaala בטקס הפרסים של MTV בלוס אנג'לס, וג'וג'ו בחרה בחזיית קריסטלים שחורה של Nué – שורה ארוכה של דוגמניות צעדו בשבוע האופנה במילאנו עם חזיות צבעוניות על המסלול בשילוב חצאיות מידי, כפי שניתן היה לראות בתצוגות של פראדה, פנדי, דולצ'ה & גבאנה וארמנו סרבינו.
שבוע קודם לכן הייתה זו המעצבת מוואלולה אוגונלזי שהציגה על המסלול בלונדון מראות מינימליסטיים של חזיות וחצאיות, בניסיון "לחזור לקודים שהגדירו את ראשית המותג: אוטונומיה, חושניות ושחרור רדיקלי של העצמי", לשון ההודעה לעיתונות, "אני מנהלת את החברה שלי, ואני לא מתלבשת כמו 'מנכ"לית'. כך אני מופיעה בעולם ואלה הנשים שדומות לי: נשים שנהנות מהמיניות שלהן ומוצאות בה כוח".
החזיות מככבות – מניו יורק ועד פריז
כבר כמה עונות שהחזייה פורצת את דרכה החוצה מהבגדים, מציצה בחושניות מתחת לז'קטים מחויטים, נלבשת באופן פרדוקסלי מעל חולצה מכופתרת, או מופיעה בפשטות ללא צורך בהסתרה. כבר בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, מפורסמות כמו בריטני ספירס, גוון סטפני וביונסה הופיעו על שטיחים אדומים וקיבלו פרסים בחזיות או בחלקים עליונים שנראים כמו חזיות.
המגמה שהייתה בעבר הצעת לבוש על מסלולי התצוגות בלבד והשטיח האדום, היא כיום חלק בלתי נפרד מאפשרויות הלבוש לנשים. הן, בדרכן, אימצו אותה באופן לא מתנצל. מספיק לקרוא על מקרים שבהם לא הוכנסו נשים בחזייה למסעדות ולתחבורה הציבורית, או סתם להתהלך ברחוב אלנבי ושדרות רוטשילד בתל אביב ביולי-אוגוסט.
אם להסתמך על תצוגות אביב-קיץ 2027 שהתקיימו זה עתה בבירות האופנה – בקיץ הבא צפויה המגמה להתגבר והיא נוכחת כמעט אצל כל בית אופנה, בין אם הוא בניו יורק, בלונדון, במילאנו או בפריז. פראדה, פנדי, דולצ'ה & גבאנה, אטרו, ארדם, אלטוזארה, כריסטיאן קוואן, ארמנו סרבינו ואפילו ענקית האופנה השמרנית מבריטניה מרקס אנד ספנסר – כולם הציגו דוגמניות בחזיות על המסלול, כולן בעלות נוכחות שניתנת ללבישה כפריט עצמאי.
הדוגמה הבולטת ביותר העונה מגיעה מכיוונו של בית האופנה פראדה. המעצבים מיוצ'ה פראדה וראף סימונס הציגו חזיות בשלל גדלים וצורות – רחבות או צרות, מתחת לז'קטים או בצמוד לחצאית מעטפת, חלקן עשויות משי עם תחרה ובגזרת balconette נוסטלגית. במקרים מסוימים החזייה פשוט החליפה את החולצה.
מריה גרציה קיורי בפנדי שילבה חזיות תחרה וסאטן, שכבות שקופות, צעיפי פרווה ונעלי עקב; באטרו הופיעו חזיות קטנות מתחת לחליפות טוויד; ובדיזל וב-MM6 של מרג'יאלה הן הופיעו בגרסאות נוספות. גם בניו יורק ובלונדון התמה הייתה דומה, כאשר הדוגמנית קאיה גרבר פתחה את התצוגה של המותג קייט בחצאית עור וחזייה לבנה פיסולית.
כלי של העצמה, תמיכה או דיכוי?
השאלה המעניינת שהציב סבב שבועות האופנה הנוכחי היא האם קוד הלבוש צפוי להשתנות? והאם החזיות ינצחו במאבק מול כוחות שמרניים וטרנדים כמו "לקחתי על עצמי צניעות פעם בשבוע" עם המודל המשוחרר שהן מציעות?
"חזייה מעולם לא הייתה רק פריט פונקציונלי", הסבירה החודש חוקרת האופנה ד"ר ולרי סטיל, מנהלת ואוצרת ראשית במוזיאון של בית הספר לאופנה FIT בניו יורק, בשיחה מתוך הפודקאסט החדש Allure Perspectives של מגזין האופנה האמריקאי Allure. "היא תמיד חלק מהאידיאליזציה של הגוף, בהתאם לרגישות ולטעם של אותה תקופה ושל אותה תרבות".
"לחזייה היה תפקיד מורכב בהיסטוריה של נשים: היא הייתה בעת ובעונה אחת סמל להעצמה נשית, אמצעי לתמיכה פיזית וכלי של דיכוי", אמרה ד"ר סטיל. "עיצוב המחוך השתנה לעיתים קרובות כדי להדגיש את האידיאל הגופני של כל תקופה. שדיים תמיד היו 'סוגייה באופנה'. הם חלק מהאנטומיה הנשית, ובדרך כלשהי צריך להתאים את הבגד אליהם".
לדברי סטיל, החזיות תמיד היו קשורות ללבוש ולצללית האופנתית של התקופה, וביקשו לאזן בין מראה "מכובד" לבין מראה "סקסי". במילים אחרות, החזייה היא "מכשיר" שמספר לא מעט על האופן שבו כל תקופה רוצה שהגוף הנשי ייראה. "בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, האידיאל היה חזה קטן", היא הוסיפה, "רוב הנשים לא עמדו באידיאל הזה, וחזיות שטוחות או משטחות סייעו לנשים באותה תקופה שרצו להפחית את המראה של שדיים גדולים יותר".
המאבק על השליטה בגוף הנשי
את הנוכחות של החזיות השנה ניתן למסגר גם כחלק מהמאבק על השליטה בגוף הנשי: מי רשאי לקבוע כיצד הוא ייראה, כיצד יכוסה, כיצד יוצג ובאילו תנאים. בשנים האחרונות נשים ניצבות מול שורה של מגמות חברתיות, תקנות וחוקים המבקשים להסדיר מחדש את היחסים שלהן עם גופן: מאיסור או הגבלה על הפלות, דרך הפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים ובמסגרות לימוד, ועד מאבקים סביב לבוש ומיניות.
הדיון הזה לא מסתכם באופנה – בגדים הם רק הייצוג שלו. בפסטיבל הסרטים בחיפה, לדוגמה, הוקרנו השנה שלושה סרטים שונים שעסקו כולם בנושא משטור נשים: הסרט הצרפתי "נשים במשפט, סיפורה של מארי קלייר" על המאבק לביטול החוק האוסר על הפלות בצרפת בתחילת שנות ה-70; "אנגלית שבורה" על הזמרת מריאן פיית'פול שנאבקה להכרה כמו זו של הגברים שסבבו אותה; ו"רוז" המטלטל בכיכובה של סנדרה הולר הגרמנייה. על אף העלילות השונות – הצהרת הכוונות אחידה.
בתוך המציאות הזו, שאינה ייחודית למדינה אחת בעולם – ולראיה, הנוכחות של המגמה בלטה בכל בירות האופנה, כל אחת וצרותיה שלה – הבחירה לחשוף את הגוף אינה רק החלטה אסתטית, כשם שהבחירה לכסות אותו אינה בהכרח ביטוי לדיכוי. היא הצהרה על הזכות של אישה לקבוע בעצמה מה היא חושפת, מסתירה, כיצד היא מעוניינת להפגין את המיניות שלה ומה היא מבקשת לעשות בגופה. בתוך כך, החזרה של החזה הנשי אל המסלול מקבלת ממד פוליטי.