מול הים עם 8 מנות ו-0 יומרות: מצאנו מקום שכיף לשבת בו
רגע לפני שעונת הרחצה מסתיימת, קפצנו לערב של תחילת שבוע ב"קפה קשת", המקום החדש שנפתח בחוף השרון בהרצליה. גילינו תפריט מינימליסטי עם חומרי גלם טריים, סמאשבורגר פגז ופוקאצ'ה ששווה להגיע בשבילה
רגע לפני שעונת הרחצה נחתמת רשמית, הגיע הזמן לסמן עוד טריטוריה שבה סצנת האוכל המקומית חוותה נסיקה של ממש בשנה האחרונה. אנחנו מדברים, כמובן, על סצנת המסעדות והבילוי בחופים השונים: מאילת, דרך אשקלון ואשדוד, ועד לחיפה שפתחה בצורה נרחבת את הצוהר לים דרך שכונת בת גלים.
ממלכודות התיירים לאוכל ששווה להגיע בשבילו
עוד ועוד עסקים קולינריים נפתחו באחרונה בסמוך לחופים שלנו, תוך שאיפה מרשימה לקביעת סטנדרט גבוה בהרבה ממה שהורגלנו אליו. שנים ארוכות נתפסו אתרי הבילוי הללו, לא פעם בצדק, כמלכודות תיירים לקהל שבוי שחיפש פתרון זמין וקרוב לרעב ולחום.
והנה, המציאות לחלוטין משתנה. בחודשים האחרונים, למעשה מאז שנפתח, התפתח דיבור מסקרן על "קפה קשת", המקום החדש שנפתח בחוף השרון בהרצליה, ממש על חורבות מה שהיה בעבר אטרקציה לא קטנה: "גלידה אריה".
רגע לפני שעונת הרחצה מסתיימת, קפצנו לערב של תחילת שבוע כדי לבדוק על מה כולם מדברים. להפתעתנו, שעתיים תמימות אחרי שהשקיעה היפה נבלעה אל תוך הים, המקום עדיין היה מלא ושוקק חיים, בדיוק כמו כיכר דה שליט הסמוכה.
והאמת? המקום ממש חמוד. הוא מונה כחמישה עשר שולחנות, מעוצב במחשבה, ומשדר תחושה מוקפדת מאוד שמצליחה להתכתב בטבעיות עם האווירה הקלילה והמשוחררת שהים מביא איתו. תוך רגע הרגיש שנעים מאוד לשבת פה.
מפגן של מינימליזם קיצוני
תפריט הערב הוא מפגן של מינימליזם קיצוני. יש פה שמונה עד עשר מנות בלבד, הכוללות סלטים, כמה פיצות, סמאשבורגר ופלטת גבינות. לכאורה לא מבטיח, אבל מול העומס והקקופוניה הקולינרית שמאפיינים כל כך הרבה מקומות מסביב, מפתיע לראות עסק ששואף לבטא את הכוח שבמבנה מצומצם וממוקד. עכשיו רק נותר לבדוק אם זה גם טעים.
ראשית, חשוב לי לערוך תיאום ציפיות מתבקש: האדם הסביר יבין די מהר ש"קפה קשת" לא עונה באופן מלא להגדרה הקלאסית של מסעדה. מי שמחפש חווית סעודה מורכבת עם ראשונות, עיקריות ושלל מורכבויות, מוטב שיחשב מסלול מחדש. זהו מקום קליל לבילוי של סתלבט מול הים, עם כמה נשנושים איכותיים לצד השתייה. נכון, מי שיהיה באמת רעב ימצא כאן את מבוקשו ויוכל לשבוע וליהנות, אבל זו אינה תכלית הקיום של המקום.
התוצאה של המחסור בכוח האדם הורגשה בעיקר בקצב הוצאת המנות: ההמבורגר הגיע ראשון, אחריו הסלט, ורק בסוף כמחווה מאוחרת, נחתה על השולחן מנת הלחם. גם בנושא האחידות נדרש דיוק: כשההגשה והעיצוב כה מוקפדים, לקבל לפתע את הבירה בכוס פלסטיק חד-פעמית, מרגיש לא מתאים
האופי הזה בולט מיד גם בעבודת הצוות. את כל השולחנות המלאים שירתה מלצרית מעולה. היא הייתה ידענית ואנרגטית, אבל היא גם לגמרי לבדה. במטבח הקטן, שכולל פלנצ'ה ותנור פיצות, עמל בחור בודד שעבד בקצב גבוה ומרשים, אך ניכר היה שחסרות שם עוד זוג ידיים עובדות כדי לתמוך בעומס.
התוצאה של המחסור בכוח האדם הורגשה בעיקר בקצב הוצאת המנות, שלא היה דרמטי, אבל קצת מוזר: ההמבורגר הגיע ראשון, אחריו הסלט, ורק בסוף, כמעט כמחווה מאוחרת, נחתה על השולחן מנת הלחם. גם בנושא האחידות נדרש דיוק: כשההגשה והעיצוב כה מוקפדים, לקבל לפתע את הבירה בכוס פלסטיק חד פעמית מרגיש לא מתאים.
ועכשיו - לאוכל עצמו
הראשון להגיע היה הסמאשבורגר (84 שקלים). המנה אינה גדולה במיוחד והתמחור אינו נמוך, אבל הביצוע, לעילא. שתי קציצות בשר שנמעכו כהלכה על הפלנצ'ה מבלי לאבד מעסיסיותן, איולי שום עשיר, לחמנייה מתקתקה שנקלתה במידה, וריבת בצל שסגרה את האירוע בהרמוניה מצוינת. וואלה, ממש כיף של ביס.
לצד ההמבורגר הוגשו תפוחי אדמה זעירים שבושלו ואז זכו לטיגון פריך, ולצידם שני קורנישונים. ספק אם המנה הזו יכולה להוות ארוחה מלאה לאדם רעב מאוד (היא תדרוש כנראה חיזוק נוסף), אבל היא פשוט טעימה ומנחמת, בדיוק כפי שסמאשבורגר טוב אמור להיות.
אחריו הגיע סלט העגבניות (67 שקלים). מדובר במנה נדיבה של עגבניות שרי, שבמרכזה נחתך כדור מוצרלה טרי שעוטר בפסטו ובעלי בזיליקום. הסלט אומנם לא ערבב בתוכו את המרכיבים כהלכה, כשבתחתיתו הוסתרו בצלים סגולים וזיתי קלמטה ברוטב של שמן זית ובלסמי מצומצם, אבל בסך הכל התקבלה מנה מרעננת. לא משהו שלא נשכח, אבל סלט קיצי ראוי וסטנדרטי.
רק כמה דקות לאחר מכן הגיעה מנת הלחם (31 שקלים). שלוש חתיכות נאות של פוקאצ'ה תפוחה ושמנונית, שנקלתה בעדינות רגע לפני ההגשה. לצידה הוגשו עגבניות מגורדות בשמן זית וחריף. למרות שמדובר רק בלחם, הפוקאצ'ה הזו הייתה מוצלחת מאוד. כזו שהייתם שמחים לקבל כמעטפת לכל סנדוויץ' שהוא, ורק בשבילה נהיה מעניין לבדוק את כריכי הבוקר של המקום.
יש משהו מרשים במקום שאינו מתיימר להיות מה שהוא לא, אלא מציע אווירת חוף מעוצבת, נוף לגלים ואוכל פשוט שמבוצע ברובו היטב. אם רק יקפידו על יציבות וישפרו את השירות, החוף של הרצליה יזכה לשדרוג של ממש
מכיוון שאין בתפריט הערב דגים נאים, פסטות או תבשילים, חתמנו את הארוחה בטעימה משתי הפיצות. המרגריטה (79 שקלים) מגיעה בגודל בינוני המתאים לחלוקה זוגית, עשויה מבצק יציב ולא דק שנאפה יפה, ומעליו רוטב עגבניות סטנדרטי ומוצרלה. אחלה פיצה, לא מעבר.
הפיצה ביאנקה (82 ₪) כבר הפגינה יצירתיות רבה יותר: היא כללה תערובת גבינות עשירה, פלפל שחור גרוס ותפוחי אדמה אפויים (אותם תפוחי אדמה המלווים את ההמבורגר, רק ללא הטיגון). מנה חריפה מעט, גבינתית וכבדה כמתבקש, שעושה את העבודה בצורה נהדרת. מאחר שהקינוחים אינם נעשים במקום, ויתרנו על המתוק.
לסיכום
בסופו של דבר, "קפה קשת" הוא לא מסעדה במלוא מובן המילה. זה עדיין לא אומר שלא היה לנו טעים, נעים וקליל. יש משהו מרשים במקום שאינו מתיימר להיות מה שהוא לא, אלא מציע אווירת חוף מעוצבת, נוף לגלים ואוכל פשוט שמבוצע ברובו היטב. אם רק יקפידו על יציבות וישפרו את השירות, החוף של הרצליה יזכה לשדרוג של ממש. בכל מקרה, כבר במצבה הנוכחי, "קפה קשת" היא תוספת ראויה לסצנת בילויי החוף שהולכת ומתעצמת.
