התור לשווייץ היה ארוך מדי: הבחירה האחרונה של אורן נהרי
פחות מחצי שנה אחרי שחשף שחלה ב-ALS, הלך לעולמו העיתונאי אורן נהרי, בן 70. כשהבין שלא יספיק להגיע לשווייץ, בחר בסדציה פליאטיבית בהוספיס בית. בנו החורג, רופא בעצמו, מספר על ההחלטה ועל השעות האחרונות. ד"ר דין אריאל: "כשראינו ששרירי הפנים שלו רפויים, הבנו שהוא סוף כל סוף שָׁלֵו. זו הייתה נחמה מהגיהינום"
"שלושת הימים האחרונים בחייו של אורן נהרי, האבא השני שלי, כשהוא מחובר לעירוי מטפטף חומרי טשטוש ומשככי כאבים לגופו המשותק - במטרה להשרות עליו רוגע בשעות חייו האחרונות - היו גרועים ממותו. אף אחד מאיתנו לא יצא מהבית ולא הלך לעבודה, כי רצינו להיות סביבו. צמודים אליו. זו הייתה חוויה קשה מנשוא, שבן משפחה אהוב נמצא ולא נמצא בחדר הסמוך, כאן ולא כאן, ועוד מעט בכלל לא כאן. זה מתעתע ומאוד עצוב", סיפר ל-ynet ד"ר דין אריאל, 35, נשוי ואבא של יונתן בן השנתיים, בנה של ורד אריאל-נהרי, אלמנתו של אורן ז"ל.
עוד בחייו של אורן, וגם אחרי מותו, מגדיר אותו דין "ההורה השלישי שלי. אני הבן של אבא אדיר, של אמא ורד ושל אבא אורן, שהיה לי הורה נוסף - קשוב, מסור, מעורב ואוהב".
באוגוסט האחרון, כשהוא בן 70, פחות מחצי שנה אחרי ששיתף בפתיחות כי חלה במחלת ניוון שרירים קשה וסופנית, ALS, הלך לעולמו אורן נהרי, מבכירי העיתונאים בישראל, בדרך שתכנן. כשהתעשת מעוצמת האבחנה שנחתה עליו, גייס נהרי כוחות לניהול קפדני של סוף ימיו, לרבות אופן מותו ותזמונו. הוא פתח תיקייה - "מות אורן", כך כינה אותה - ובה הניח מכתבי פרידה ואת מסמך ייפוי הכוח המתמשך שעליו חתם.
"לא רק איתנו, בני המשפחה, הוא דיבר בפתיחות על החלטתו לסיים את חייו כשיכלו כל הקיצין", סיפר דין. "הוא חשף את ההחלטה הטעונה והאמיצה הזו בריאיונות שנתן, כולל למאזיניו הרבים. לאמא הוא אמר שנקודת הקצה שבה ירצה לסיים את חייו תסתמן כשגם מיתרי הקול שלו ישתתקו, והוא כבר לא יוכל לדבר".
"כן, זה ALS"
אבחת האבחנה חסרת הרחמים נפלה על המשפחה בנובמבר 2025, אבל הסימנים המחשידים הופיעו כבר קודם לכן. "באוגוסט (2025) כבר היה חשד די מבוסס, אבל האבחנה הרשמית הייתה כאמור בנובמבר, והמחלה התקדמה בצעדי ענק. אם היה פתאום שבוע או שבועיים שלא התראינו, הוא לא היה אותו בן אדם. כל פעם משהו יורד, ועוד משהו יורד, ועוד משהו יורד. זאת הייתה שנה ממש גרועה לכולנו. כשמישהו חולה, גם כל הקרובים אליו קצת חולים", תיאר הבן.
זה התחיל ברעד קל ביד ימין שחזר על עצמו, ובהמשך התלונן על חולשה בפלג הגוף הימני. "אבא אורן היה גבר בריא וספורטיבי, וגם כשסימני המחלה כבר ניכרו בו היטב, הוא לא עשה לעצמו הנחות וטס עם אמא, איתי ועם אחי גיל והמשפחות שלנו לרודוס. בשלב הזה כבר התחזק החשד למחלה ניוונית, עד שהגיעה האבחנה שלא היה לאן להימלט ממנה".
שלושת הימים האחרונים בחייו, כשהוא מחובר לעירוי מטפטף חומרי טשטוש ומשככי כאבים לגופו המשותק - במטרה להשרות עליו רוגע בשעות חייו האחרונות - היו גרועים ממותו. רצינו להיות סביבו. צמודים אליו
בריאיון ל"לאשה", עוד לפני שנפטר, תיארה אשתו ורד את הבשורה הקשה: "הייתה לנו פגישה אצל פרופסור ויויאן דרורי (מומחית בנוירולוגיה ובמחלות עצב-שריר), שהיא האורים והתומים בתחום. היא עשתה לאורן בדיקה מקיפה ואז אמרה: 'כן. זה זה'. אמרתי: 'סליחה, פרופסור, אני מבקשת שתגידי לי את שם המחלה. אני צריכה לשמוע אותך אומרת לי את זה, כדי שלא יהיה לי ספק'. והיא אמרה: 'כן, זה ALS'. וזה הוריד עליי את הבום. אורן כבר ידע, וכל הזמן קרא לי 'אישה בורחת מבשורה'. הבשורה תפסה אותי".
"מצווה לגאול חולה סופני מייסוריו"
ד"ר דין אריאל, מתמחה ברפואת המשפחה בכללית, דוקטורנט למדעי המחשב ואמן, סיפר על הדרך שבה בחר נהרי להיפרד. "בתחילת הסוף אורן כיוון ל'פתרון שווייץ', כלומר להסתייע בארגון דיגניטס, המסייע בשווייץ להתאבדות בסיוע רפואי. אבל מבירור שעשה עלה שמרגע ההרשמה ועד לביצוע חולפים חודשים ארוכים, עד שנה, ולאורן לא היה זמן החסד הזה, כיוון שהמחלה שלו דהרה. בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, זה אסור, אז האופציה הזמינה, הנגישה והמיידית הייתה סדציה פליאטיבית, שניתנה לו במסגרת הוספיס בית על ידי הצוות הנפלא של צבר רפואה".
מדובר בטיפול תומך בחולים סופניים, שמשחרר אותם מכאב ומהכרה לפני מותם. זו אינה המתת חסד: מטרת הטיפול להקל על הסבל, לא לקצר את החיים. הסדציה, שגורמת לטשטוש ולערפול, נועדה להשרות רוגע על החולה המיוסר, שתוחלת חייו הצפויה היא עד שבועיים. היא מתבצעת על פי הנחיות קפדניות של משרד הבריאות, במסגרת חוק החולה הנוטה למות. הטיפול החומל ניתן בעירוי, תוך שימוש מבוקר בתרופות שמורידות כאמור את רמת ההכרה ומקלות את סבלו הקיצוני של החולה הסופני עד למותו הקרב.
כבן וכרופא, תמכת בהחלטה הלא-פשוטה הזו?
"זו תחושה דואלית קשה, כי מי רוצה להיפרד מההורה שלו? ובאותה נשימה, מי לא מאחל להורה האהוב שלו שיפסיק לסבול? כרופא, לרגע לא עלתה בי התנגדות. להפך, אני חושב שזו מצווה לגאול חולה סופני מייסוריו בשארית הבלתי נסבלת של חייו".
מתי אורן נכנס לחיים שלך?
"אחי הקטן ואני נולדנו בבלגיה לזוג ישראלים, בעקבות רילוקיישן שעשה אבא שלי, מומחה בתחום ההייטק. בשנת 2002, כשאני בן 11 לערך, חזרנו עם אמא לארץ. אבא נשאר בבלגיה אחרי שההורים התגרשו. אני לא יודע לדייק מתי בדיוק נכנס אורן לחיים שלנו, כי בהרגשה שלי הוא תמיד היה שם. הגם שכניסת זר לבית משפחה היא לא בדיוק משהו טבעי, רצינו שלאמא שלנו יהיה טוב. נפתחנו אליו והוא אלינו, ודי מהר זכינו באבא נוסף, חם ומעורב. לאורן יש שני ילדים מנישואים קודמים, ובכל ההספדים הוזכרנו: ארבעת ילדיו ונכדיו. אחד מהם הוא הבן שלי.
"את גיל ההתבגרות שלי עברתי בבית של הורים דעתניים, אנשי רוח וספר. אני זוכר שאורן היה מקבל ארגזים עם ספרי היסטוריה. גם אמא שלי, ד"ר לספרות, הרבתה לקרוא. היינו משפחה מטיילת, בארץ וברחבי העולם, ודרכו נחשפתי למקומות מרתקים. אבל הייתי מתבגר קלאסי, נרגן וקצר רוח, ורק רציתי שיפסיק כבר עם ההסברים שלו. בדיעבד אני מתחרט נורא, ומבין איזה אהבל הייתי".
להיות איתו לבד, עוד כמה שעות
במשך עשרות שנים שרטט נהרי את העולם בפני צופיו ומאזיניו. ב-8 באוגוסט, חמישה ימים בסך הכול לפני מותו, הוא נפרד מהם בתוכנית האחרונה של "שבת עם אורן נהרי", שעלתה בשלוש השנים האחרונות ברשת ב' של כאן וריתקה אלפי מאזינים מכורים. "הייתי שמח מאוד להמשיך להיות כאן, לשדר לכם מדי שבת, אבל לצערי המחלה מתקדמת מהר מאוד. הקול שלי הולך ודועך", אמר.
נהרי סיפר למאזיניו שהנשימה הפכה למאמץ, ושהדיבור, כלי העבודה שלו לאורך כל הקריירה, הולך ונעשה קשה. הוא הבהיר שבינתיים הוא נפרד רק מהאולפן ומהמיקרופון, לא מהעולם, ולסיום ביקש: "המשיכו להסתכל, להקשיב, לשאול שאלות, לא לקחת דברים כמובנים מאליהם ולהמשיך להתעניין". ד"ר דין אריאל נזכר באותו שידור: "אני שמח שהוא הספיק לעשות תוכנית פרידה. הבנו שכשהוא מפסיק גם את זה, זה כבר קצה גבול היכולת שלו, ובאמת כך היה בסוף".
ימים ספורים אחרי השידור האחרון היה ברור שאות הסיום מתקרב. הקרובים היו לצידו עד הרגע האחרון. "הוא לא רצה לחיות יותר", סיפר דין, "אבל באמת הוא הגיע לנקודה שבה כבר לא יכול להיות המשך בלי איזושהי הנשמה פולשנית או הזנה, כי היכולת לבלוע ולנשום כבר לא הייתה טובה".
הוא לא רצה לחיות יותר. הוא הגיע לנקודה שבה כבר לא יכול להיות המשך בלי איזושהי הנשמה פולשנית או הזנה, כי היכולת לבלוע ולנשום כבר לא הייתה טובה
"אורן סבל נורא", הוסיף. "הוא שכב במיטה כאוב, משותק וחסר אונים, בלי יכולת להניע זרת ולזוז, כשהוא נאבק על כל נשימה. במחלת ה-ALS, כשגם שרירי הנשימה משתתקים, המוח משדר רעב דחוף ומתמשך לחמצן, והתרופות שקיבל בעירוי דיכאו גם את המצוקה המוחית הזו ואת תחושת המחנק. הוא טופל על ידי רופא ואחות מצבר רפואה, שהיו זמינים לנו, נגישים, אדיבים ותומכים לאורך כל שעות היממה. כבר מתחילת שירות הוספיס הבית עדכנו אותם ברצונו המפורש של אורן לסיים את חייו, וכשהמטפלים אבחנו שנותרו לו שעות עד ימים מעטים לחיות, התחילה אותה פעולה של הסדציה הפליאטיבית.
"הם היו איתנו גלויים לאורך כל הדרך, וגם בימים שקדמו למותו. הם שיתפו אותנו בכל המידע על פרטי המהלך שיסיים את חייו, וכיבדו את הפרטיות שלנו ואת הצורך להיות איתו לבד, עוד כמה שעות. מרוב שחוויית הימים האחרונים הייתה כל כך מטלטלת ומגייסת, אני לא זוכר אם בכלל עזבנו אותו. רחשנו סביבו, וכשראינו ששרירי הפנים שלו רפויים, הבנו שהוא סוף כל סוף שלו. זו הייתה נחמה מהגיהינום, ובכל זאת זו הייתה אחת הנחמות היחידות - שהוא לא נראה סובל".
צילום: לירון ארזוני. עריכת וידאו: ליעד פוסטלניק