פרופ' ברבש משיבא רותח כשהוא שומע "נמות ולא נתגייס"
אביו ניהל את איכילוב והיה מנכ"ל משרד הבריאות, אבל הוא בחר בשיבא כדי להפריך את הלחישות שהוא מתקדם בזכותו. שם הוא חותך עלי מסתם בזרם חשמלי, בלי לפתוח את בית החזה. פרופ' איסי (ישראל) ברבש מדבר בגילוי לב על החשיבות של נשים בחדר הצנתורים, על הבת שהתחתנה בגיל 21 ועל הרופאים שלא חוזרים מחו"ל: "אני מאוד מודאג מהתופעה הזאת"
פרופ' איסי (ישראל) ברבש, מנהל היחידה לקרדיולוגיה פולשנית וצנתורי לב בשיבא, הציב לריאיון הזה תנאי אחד: "רק אל תוציאי אותי 'הבן של'. אני איסי, ואני כאן בזכות עצמי". כך ביקש להתבדל מצילו הענק של אביו, פרופ' גבי ברבש, שהטביע את חותמו על הרפואה הישראלית ודחף אותה לחדשנות. השפעתו ניכרת עד היום, שנים אחרי שפרש מניהול איכילוב. בראש בית החולים עמד בשתי קדנציות לא רצופות, ובין לבין שימש מנכ"ל משרד הבריאות.
פרופ' איסי ברבש, 53, גדל בגבעתיים, הבכור מבין שלושה ילדים. אחיו איש שירותי הביטחון ואחותו רופאה. בגיל 15 בערך הצטרף לנוער מד"א. הוא נשוי לד"ר זוהר ברבש, ביולוגית ובעלת חברת הסטארט-אפ LEMBAS, ואב לשלוש בנות. "הבת הבכורה שלי התחתנה בגיל 21, למורת רוחי ולמורת רוחה של אשתי. ניסינו להניא אותה מזה, אבל מי הקשיב לנו? היא מדריכת סימולטורים בקבע בחיל האוויר, ושם גם הכירה את בעלה, פרח טיס דתי. הם התחתנו כדי שיוכלו לגור יחד, אבל בפועל היא עדיין גרה במגורי הבנות. רק כשהוא יסיים את הקורס הם יוכלו לעבור לגור תחת קורת גג אחת. אנחנו זכינו באחלה גבר".
המשפחה גרה בשוהם. "אין מצב שאגור ביישוב דתי. אנחנו בית מסורתי-ציוני שלא מקפידים בו על קלה כבחמורה, ורק לפעמים אני הולך בשבת להתפלל בבית הכנסת".
החשד המופרך
בבית בגבעתיים, עבודתו האינטנסיבית של האב הייתה נוכחת, אבל לא השתלטה על האווירה. "אבא שלי לא הסליל את אחותי ואותי לרפואה, וגם לא ציפה שנעסוק בתחום. גם אילו ציפיתי לכך מהבנות שלי, הן כבר הודיעו שאף אחת מהן לא תהיה רופאה. 'השתגענו? להתעורר בשתיים בלילה ולרוץ לבית החולים כמו אבא?'".
כשהיה בן 17 בערך התגרשו הוריו, והפרידה טלטלה אותו קשות. "אני לא יודע אם יש קשר בין הגירושים של הוריי להחלטה שלי להתחתן רק בגיל 29. זה גיל שנחשב מבוגר גם במגזר הדתי-לייט".
בצבא שירת בסוללת טילי פטריוט. לקצונה לא יצא, כי רצה להשתחרר בזמן, בלי לחתום קבע, ולהתחיל ללמוד. "הרצון ללמוד רפואה זמזם לי בראש ברקע, אבל רק בצבא, תכלס, ננעלתי על זה".
אנחנו כבר בעיצומה של מהפכה: המעבר מצנתור של עורקי הלב הכליליים לטיפול בצנתור בבעיות מבניות בלב. ישראל שותפה בפיתוח טכנולוגיות שלא רק יאריכו את חייהם של החולים, אלא גם ישפרו את איכותם
אחרי השחרור למד רפואה בבאר שבע, ואת דרכו המקצועית בחר לעשות בשיבא. האפשרות לעבוד באיכילוב לא עלתה על הפרק, מסיבה מובנת. "כבר כשסיימתי את לימודי הרפואה שמעתי סביבי אמירות שאני מתקדם בזכות אבא שלי. את החשד המופרך הזה נטרלתי כשבחרתי בשיבא".
חשמל בלב
את השתלמות העמיתים עשה ב-MedStar Washington Hospital Center בוושינגטון הבירה, בית חולים בעל שם בינלאומי. שם עסק גם במחקר ונחשף להליכים חדשים. "נשארנו בארה"ב יותר מהתקופה הנדרשת להתמקצעות. גם אני וגם אשתי קיבלנו כמה הצעות עבודה טובות בארה"ב ובקנדה, ודי דגדג להישאר. אבל רצינו לגדל את הבנות שלנו בישראל".
המשפחה חזרה, המשרה בשיבא חיכתה, וברבש מיהר להנחיל לצוות המצנתרים את הידע שצבר. "בזכות הקשרים הטובים שיצרתי בארה"ב, התאפשר לי לפני כשבע שנים להביא לישראל את הטכנולוגיות החדישות ביותר, שמרחיבות את קשת הטיפולים שאפשר לבצע בצנתור".
אחת מהן היא אלקטרוכירורגיה (Electrosurgery). השיטה נחשבה אז לפורצת דרך, והיא נמצאת על קו התפר בין הצנתור הזעיר-פולשני לבין ניתוחי הלב והחזה. "מדובר בשינוי פרדיגמה מוחלט: המצנתרים מפעילים חשמל בתוך גוף המטופל. דרך ציוד צנתור סטנדרטי מחדירים ללב להב מילימטרי, במקום לפתוח את בית החזה כדי לתקן מסתם או להחליף אותו".
עלי המסתם, הנקראים גם צניפים, דואגים שהדם יזרום בכיוון אחד בלבד. הם נפתחים ונסגרים בהתאם ללחצים שנוצרים בזמן פעימות הלב. במסתם אבי העורקים, למשל, העלים נפתחים כשהלב מתכווץ. כשהלב מתרפה, הם נצמדים זה לזה כדי שהדם לא ידלוף לאחור. במהלך תיקון או החלפה של המסתם, העלים האלה עלולים לסכן את המטופל, והלהב הזעיר חותך אותם או מסיט אותם מהדרך.
מאז התרחב השימוש בשיטה. "הטכנולוגיה הזאת הפכה אותנו מאינסטלטורים למנתחים הכי עדינים", אמר ברבש.
הקרדיולוגיה הפולשנית כובשת עוד ועוד תחומים שהיו עד לא מזמן נחלתם של מנתחי הלב והחזה, ברוח הגישה המקובלת במערב, שמעדיפה פעולות זעיר-פולשניות על פני ניתוחים. ברבש ליווה את התחום לאורך כל שלבי התפתחותו: מצנתור לצורכי אבחון, דרך פתיחת עורקים חסומים באמצעות בלון, ועד השתלת סטנטים שמשמרים את העורק פתוח. לדבריו, הצנתורים כבר לא מסתפקים בפתיחת עורקים, ועוברים לטיפול במסתמים ובמבנה הלב עצמו. "אנחנו כבר בעיצומה של מהפכה: המעבר מצנתור של עורקי הלב הכליליים לטיפול בצנתור בבעיות מבניות בלב. ישראל שותפה בפיתוח טכנולוגיות שלא רק יאריכו את חייהם של החולים, אלא גם ישפרו את איכותם".
לפני שמגיע הבום
"ביחס לעולם המערבי אנחנו במקום טוב, באמצע, עם שיעורי תמותה נמוכים", מתייחס פרופ' ברבש למצבו של הלב הישראלי, "את זה אני זוקף לזכות רופאי המשפחה והקרדיולוגים בקהילה, שמקפידים לרשום תרופות להורדת כולסטרול ולחץ דם. הישראלים מודעים לבריאות שלהם, אבל לא בהכרח שומרים עליה לפני שמגיע הבום".
בארה"ב ובאירופה יש לא מעט מצנתרות, ואצלנו תמונת המצב עגומה. אני משכנע כל מתמחה שמגיעה אלינו להמשיך אצלנו. אם אין תקן, בשביל רופאה אני כבר אדאג שיהיה. נוכחות של אישה בצוות משדרגת אותו
אנחנו מגיעים לצנתור בזמן?
"בשעת חירום, כשנשקפת סכנת חיים, מד"א מפנה ישירות לחדר הצנתורים ואנחנו מצילים חיים. אבל בתקופת הקורונה ובזמן המלחמות, חולים שחשו משהו בלב נמנעו מלצאת מהבית. חלקם מתו, ואחרים הגיעו כשהלב כבר ספג נזק בלתי הפיך. הבשורה הטובה היא שכ-70% חוזרים לעצמם אחרי התקף לב".
רס"ן (מיל') ברבש שירת במילואים ביחידת החילוץ 669, עד ששוחרר לפני כשש שנים. "אבל ב-7 באוקטובר לא יכולתי להישאר בבית, ועם הכניסה לעזה הצטרפתי ליחידה שלי. כשאני שומע את הסלוגן 'נמות ולא נתגייס', אני רותח מכעס. כולם, כל תושבי ישראל, חייבים לתרום למדינה, כולל ערבים". כשנשאל על חסימות הכבישים של פלגים חרדיים קיצוניים, השיב בקללה ישראלית עסיסית.
אתה מגיע מבית מסורתי. צדקו החיילים שסירבו לצאת לפעילות מבצעית עם פרמדיקית?
"זה לא סביר מה שהם עשו. זו התנהלות לא הגיונית בכלל".
ועד המהפכה הבאה בצנתורים, שעליה אתה ועמיתיך כבר עובדים, מה חשוב לך לשנות?
"את הרכב הצוותים בחדרי הצנתורים: הרוב הגורף שלהם גברים. בארה"ב ובאירופה יש לא מעט מצנתרות, ואצלנו תמונת המצב עגומה. אני משכנע כל מתמחה שמגיעה אלינו להמשיך אצלנו. אם אין תקן, בשביל רופאה אני כבר אדאג שיהיה. נוכחות של אישה בצוות משדרגת אותו".
מה דעתך על בריחת המוחות, שמתרחבת מאוד בקרב הרופאים?
"כשהיינו בהשתלמות בחו"ל קיבלנו הצעות. ידענו שבישראל ההתפתחות המקצועית של אשתי ושלי תהיה קשה ומאתגרת יותר, ובכל זאת בחרנו לחזור. פה ושם דובר על עזיבת רופאים, אבל הנחתי שמדובר במספרים קטנים. בתקופה האחרונה, לעומת זאת, אני שומע על מכרים שלי שלא חוזרים מהשתלמות או שעוזבים לחו"ל. אני מאוד מודאג מהתופעה הזאת, שלא נראתה בעבר בסדר גודל כזה".