"למה עדי לא שרדה ואני כן": הקרב שמלווה את סתיו עד היום
סתיו בכר נפצעה קשה בקרב בבסיס אורים, שבו נהרגה חברתה עדי גרומן. מאז היא מתמודדת עם כאב בלתי פוסק, פוסט-טראומה ותחושות אשמה. בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" סיפרה על השיקום המפרך ועל החיים שהשתנו: "אני נאבדתי". לצידה שיתפה ימית, שוטרת מג"ב שנפצעה בנובה, במאבק למצוא מחדש משמעות לחייה: "אני אמא אחרת, חברה אחרת, אישה אחרת"
"כשבעלי הולך לעבודה, כשהילדים הולכים למסגרות, מי אני?", שואלת ימית, שוטרת מג"ב שנפצעה קשה בטבח במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. שלוש שנים אחרי אותו בוקר, היא עדיין מתמודדת עם כאבים פיזיים ונפשיים, אבל גם עם אובדן הזהות המקצועית והאישית שלה. בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" סיפרו ימית וסתיו בכר, לוחמת איסוף קרבי שנפצעה קשה בקרב בבסיס אורים, על הרגעים שבהם כמעט איבדו את חייהן, על השיקום הארוך ועל הניסיון לבנות לעצמן עתיד חדש.
ימית הגיעה למסיבת הנובה במסגרת תפקידה במשטרה בסביבות השעה 6:30 בבוקר. זמן קצר לאחר שהחלו האזעקות הופסקה המסיבה, וכבר בשעה 7:00 החלו להגיע פצועים לעמדת החפ"ק. כשעתיים לאחר מכן הגיעו למקום מספר טנדרים של מחבלים, שפתחו באש לעבר השוטרים. שתי שוטרות, רס"ב דבורה (דבי) אברהם ורס"ב יוליה ווקסר דאונוב, שנפלו בקרב באותו בוקר, ניסו להוביל מבלים לעבר האזור המיוער. ימית נשארה עם שוטרים נוספים בחפ"ק, עד ששוטרת נוספת, רס"ב ליאת צביאלי, הציעה לימית להימלט איתה ברכב.
"עוד לפני שאנחנו מספיקות להניע את הרכב, אני חוטפת כדור בגב ואנחנו מתחילות נסיעה, לאן? אנחנו לא באמת יודעות", שחזרה. השתיים ניסו להגיע לאופקים, אך בדרך נתקלו במחבלים שסימנו להן לעצור. הנהגת זיהתה את הסכנה והסתובבה, ובמהלך המנוסה נפגעה ימית מכדור נוסף שחדר דרך דלת הרכב, פגע בירכה והגיע לאגן. השתיים נטשו את הרכב והסתתרו בין השיחים, בזמן שבעלה של ימית ואנשי מג"ב דרום ניסו לאתר ולחלץ אותן.
בשלב מסוים, כשהייתה משוכנעת שלא תצא משם בחיים, שלחה ימית לבעלה הודעת פרידה קולית. לדבריה, הוא שהה באותה עת בביתה של רחל מאופקים, שגם שם התחולל קרב. בהקלטה סיפרה לו שנפצעה, אמרה שהיא אוהבת אותו ואת ילדיהם וביקשה שישמור עליהם. "הייתי בטוחה שאני לא שורדת את האירוע הזה, הייתי בטוחה", אמרה. "כבר אמרו לנו עוד בחפ"ק בשעה מאוד מאוד מוקדמת שאנחנו לבד ואין צבא ומה אנחנו יכולים לעשות. יש שוטר עם אקדח מול עשרות מחבלים שיש להם הכול מהכול".
גם היום הפציעה ממשיכה להשפיע כמעט על כל היבט בחייה. היא סובלת מפגיעות עצביות ושריריות ומכאבים כרוניים, מתקשה לנעול נעליים סגורות ואפילו לגרוב גרביים, ואינה מסוגלת לישון על צד ימין. היא עברה ניתוח להוצאת קיבוע, שגם הסתבך בזיהום. "זה מלווה אותי כל יום, כל היום, כל הזמן", סיפרה.
אבל לדבריה, ההתמודדות הנפשית קשה אף יותר. "אני אמא אחרת, חברה אחרת, אישה אחרת. אין לך סבלנות, אתה יותר עצבני, אתה רוצה יותר שקט. אתה רוצה שכולם יתרחקו ממך". היא סיפרה כי בני משפחתה מסייעים בטיפול בילדים ובניהול הבית, וכי היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי ובמעקב פסיכיאטרי. גם בני משפחתה מקבלים טיפול בעקבות האירועים והשלכותיהם.
"למדתי ללכת מהתחלה, מאפס"
סתיו בכר הייתה בשבת האחרונה לשירותה הצבאי כאשר מחבלי חמאס פשטו על בסיס פיקוד העורף הסמוך לבסיס שבו שירתה באורים. היא הייתה אז לוחמת איסוף קרבי, רגע לפני השחרור, עם תוכניות לטיול גדול בדרום אמריקה ולתחילת חייה האזרחיים. כשהחלו האזעקות נכנסו החיילים למיגונית, אך כעבור כשעה וחצי החלו לשמוע יריות. באמצעות רחפן שהעלו לאוויר זיהו מחבלים בבסיס הסמוך, והלוחמים הצטיידו ונכנסו להילחם בהם.
אחרי כארבע שעות של לחימה נפגעה בכר מירי מחבל שהגיע מאחוריה. לצידה נפגעה גם חברתה, עדי גרומן ז"ל, שנהרגה בקרב. "מאותו רגע אני נופלת על הרצפה בצרחות רק לא למות ושלא ישאירו אותי שם", סיפרה. מלבד החשש לחייה, היא פחדה שהמחבלים יחטפו אותה או יפגעו בה מינית.
השתיים פונו ברכב צבאי לבית החולים סורוקה. בכר הייתה בהכרה מלאה, אך לא ידעה מה חומרת הפציעה. הכדור חדר דרך אזור עצם הזנב, גרם נזק קשה לאגן, לעמוד השדרה ולמעיים, ונעצר באזור הבטן. היא הוכנסה לניתוח מציל חיים, ובהמשך נזקקה לניתוחים נוספים ולקיבועים בגבה ובאגן.
אחד החלקים הקשים ביותר בשיקום, סיפרה, היה חצי השנה שבה נאלצה לחיות עם סטומה, פתח בדופן הבטן שאליו מחוברת שקית לאיסוף הפרשות. "לילדה בת 20 זה לא ממש נחמד להסתובב עם הדבר הזה", אמרה. היא סיפרה כיצד הסתירה את השקית מתחת לבגדים רחבים, וכיצד רק חבריה הקרובים ביותר ידעו על כך.
לאחר חצי שנה עברה ניתוח לסגירת הסטומה, ולפני כחצי שנה עברה ניתוח נוסף להוצאת הקיבוע. אלא שגם כיום, אחרי שלוש שנים, השיקום רחוק מסיום. היא מתמודדת עם פגיעה עצבית ברגל שמאל, צליעה, כאבים קשים בגב והתקפים של כאב עצבי. "אני מבחינתי דורכת על אוויר", תיארה את הפגיעה בתחושה בכף הרגל. לדבריה, לעיתים היא חווה כאבים חזקים שמרגישים כמו זרמים חשמליים ברגליה. גם הפגיעה במעיים מוסיפה להקשות עליה, והיא כבר אושפזה בשל חסימת מעיים.
לצד הפגיעה הגופנית, בכר סיפרה על הפוסט-טראומה שהתפרצה אצלה רק כשנתיים לאחר האירועים. היא תיארה כיצד בזמן הקרב התקשתה לתפוס את המציאות ואת המתרחש סביבה. "ממש הרגשתי שאני במשחק מחשב. כשראיתי אותם מול העיניים, כשיריתי בהם", שחזרה. רק בחלוף הזמן החלה לעכל את מה שעברה. "מאז נפל האסימון. אני יכולה להגיד שאת הפוסט-טראומה שלי אני גיליתי רק לפני שנה. עד אז לא באמת הרגשתי שזה משהו שעובר עליי בכלל. תמיד הייתי אומרת אני בסדר, הכול טוב". לדבריה, במצבי לחץ היא סובלת מתסמינים גופניים קשים, ובהם גרד ונפיחות, והיא נמצאת בטיפול. עם הזמן מציפות אותה גם מחשבות ותחושות אשמה על כך ששרדה את הקרב, בעוד שחברתה עדי גרומן נהרגה. "למה עדי לא שרדה ואני כן, ואיך היה אפשר לעשות שאולי זה יהיה הפוך", שיתפה. "ב-7 באוקטובר ראיתי המון את המחבלים, ראיתי אותם מול העיניים שלי. בסוף הייתי בת 20 כשזה קרה. תמונות שהולכות איתי וילכו איתי כל החיים".
"יש לנו עוד דרך לעשות"
ציפי פלדמן, סגנית ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, אמרה כי מאז תחילת המלחמה מטפל האגף בכ-30 אלף פצועי חרבות ברזל, וכי כ-8% מהם נשים. לדבריה, המלחמה המחישה את הצורך בהתאמת שירותי השיקום לנשים, לנוכח העלייה במספר הלוחמות והשוטרות שנפצעו בפעילות מבצעית. בין היתר הזכירה צרכים ייחודיים בתחומי הזוגיות, הפוריות, ההיריון והלידה, והודתה כי המערכת עדיין אינה מספקת את כל המענים הנדרשים. "זה ברור שאישה פצועה צריכה מענים ייחודיים ומה שמתאים אולי לגבר שעובר שיקום לא מתאים לאישה שעוברת שיקום. יש לנו עוד דרך לעשות בעניין הזה, אנחנו עוד לא לגמרי שם", אמרה.
פלדמן הדגישה כי הצלחת השיקום אינה נמדדת רק בהחלמה הגופנית או הנפשית, אלא גם ביכולת לחזור ללימודים, לעבודה ולחיי החברה והמשפחה. עבור ימית וסתיו, האתגר הזה עדיין ניצב במרכז החיים.
כשנשאלו מה הן מאחלות לעצמן להשיג בעוד שנה, לא דיברו השתיים על הישגים גדולים או יוצאי דופן. בכר סיפרה כי היא חולמת למצוא זוגיות, להתחיל ללמוד ולעבוד, ובעיקר למצוא מחדש את הדרך שנקטעה. "אני נאבדתי. זה ממש שינה לי החיים", אמרה. "היו לי תוכניות לטוס לדרום אמריקה, לטייל כמו כולם, זה ממש שיבש לי את כל התוכניות. אני רוצה עוד שנה קודם כל להכיר את הזיווג שלי ולהתחיל את החיים. למצוא עבודה, להתחיל ללמוד ולהתחיל את החיים".
ימית, מצידה, דיברה על הרצון למצוא מחדש את תחושת המשמעות שאבדה לה עם הפציעה והפרידה מהמשטרה. "אני מודה על מה שיש לי חד משמעית. על המשפחה שלי, על הילדים שלי, על מה שהשגתי", אמרה. "במשטרה הייתי משהו, הייתי מישהי והיום זה מאוד מאוד קשה כשבעלי הולך לעבודה, כשהילדים הולכים למסגרות, מי אני? את נשארת לבד ואין איזושהי משמעות. אני ממש מאחלת לעצמי למצוא עבודה או מקום שייתן לי משמעות. למצוא את עצמי מחדש".