אבא נאבק בממ"ד, אמא נחטפה מהגן - שניהם נרצחו. בתם מלמדת להציל חיים
11 שעות ישבה דקל גורן בדירה נעולה בניר עוז, בזמן שמחבלים עברו בין הבתים. גופת אביה, אבנר, נמצאה בשדות שבין הקיבוץ לגבול, ואת הבשורה המרה על אמה, מיה, קיבלה המשפחה אחרי שבועות של המתנה. את השבעה ישבו בלי גופה ובלי קבורה. עכשיו מספרת גורן על ההתלבטויות ועל הדרך שבה בחרה: "חיה את האובדן שלי כל יום"
בבוקר 7 באוקטובר, סגורה בדירת הצעירים שלה בניר עוז, התכתבה דקל גורן בווטסאפ עם הוריה. אביה, אבנר, סיפר לה שמחבלים נכנסו לבית המשפחה ויצאו ממנו, ושהוא נאבק על ידית הממ"ד. אמה, מיה, הסתתרה מאחורי ערימת מזרונים בגן הילדים שבו עבדה. כעבור כמה שעות הפסיקו שניהם לענות, ודקל המשיכה להסתתר בדירה עד אחר הצהריים. כל כמה דקות בדקה אם אחיה, שהיה בדירה סמוכה, עדיין בחיים. אביה נרצח וגופתו אותרה בשדות, אמה נחטפה לעזה ונרצחה. שלוש שנים אחרי, בגיל 21, היא משרתת כמפקדת קורס חובשים בצה"ל: "יש לזה משמעות גדולה", היא אומרת.
משפחה אחת, ארבע נקודות בקיבוץ
בני משפחת גורן היו מפוזרים באותו בוקר בין כמה נקודות. דקל הייתה בדירת הצעירים עם בן זוגה דאז, אחד משלושת אחיה היה בדירה סמוכה בקיבוץ, ושני אחיה האחרים היו מחוץ לניר עוז. אביה נשאר בבית המשפחה, ואמה הייתה בגן הילדים.
"בשישי בערב היינו בארוחת שישי אצל ההורים שלי, כרגיל", נזכרת גורן בשיחה עם ynet ו"ידיעות אחרונות". "בגיל 18 כבר הייתה לי דירת צעירים בקיבוץ, אז העברתי שם את הלילה עם בן הזוג שלי לשעבר. בבוקר בכלל לא שמעתי את האזעקות. אבא שלי התקשר אליי ואמר לנו לסגור את הדלת ואת החלון, ואז התחיל רצף ארוך של צבע אדום".
אבא אמר לי שהוא שמע את המחבלים נכנסים לבית ויוצאים, שנשמע שהם הורסים אותו וגונבים דברים, ושהוא נלחם כמה פעמים על הידית של הממ"ד. בשלב מסוים גם הוא הפסיק לענות. ההודעה האחרונה ממנו הייתה ב-10:23. רק חודשים אחר כך גילינו שהוא נפצע בבית ולקחו אותו משם בחיים
די מהר התברר שלא מדובר בעוד מטח. "בערך חצי שעה אחרי שזה התחיל, כתבו בקבוצה של הקהילה על שני מחבלים לבושים כמו חיילים באחד האזורים בקיבוץ". בשלב הזה בני המשפחה עוד הצליחו לשמור על קשר. "דיברתי עם אמא ועם אבא בטלפון ובווטסאפ, אבל בעיקר התכתבתי עם אבא. הייתי בטוחה שהם יחד בבית. רק בדיעבד גיליתי שהם בכלל לא היו באותו מקום".
"אמא שלי הייתה מכורה לעבודה שלה", מספרת דקל, "היא אהבה מאוד את מה שעשתה. היא עבדה בחינוך, ותמיד הייתה מגיעה מוקדם יותר ונשארת מאוחר יותר, וזה בדיוק מה שהיא עשתה גם באותה שבת". לדקל היא לא סיפרה שהיא בגן. "אני מניחה שהיא העדיפה לא להגיד לי, כדי שלא אדאג יותר. כשכבר היה ברור שיש מחבלים, אח שלי כתב לה ושאל אם יש דלת שאפשר לנעול ואם הטלפון שלה על שקט. היא הסתתרה מאחורי ערימת מזרונים. היא גם הספיקה לדבר עם בן דוד שלי, שהיה בשדרות, ודאגה לו. לא משנה כמה היא הייתה בתוך הסיטואציה, היא כל הזמן דאגה לאחרים, ובעיקר לאבא".
באותו בוקר ארור, התכתבה עם אביה: "איתו דיברתי קצת יותר. הוא אמר לי שהוא שמע את המחבלים נכנסים לבית ויוצאים, שנשמע שהם הורסים אותו וגונבים דברים, ושהוא נלחם כמה פעמים על הידית של הממ"ד. בשלב מסוים גם הוא הפסיק לענות. ההודעה האחרונה ממנו הייתה ב-10:23. רק חודשים אחר כך גילינו, ממידע מודיעיני, שהוא נפצע בבית ולקחו אותו משם בחיים".
כל יום חיכית לראות אם הבן אדם שלך נמצא ברשימה, ואז עבר עוד יום והיא לא הייתה שם, ועוד יום והיא לא הייתה שם, ואז הודיעו לנו שאמא נרצחה ושהגופה שלה נמצאת בשבי חמאס. עשינו שבעה בלי גופה, בלי קבורה
בינתיים נשארו דקל ובן זוגה סגורים בדירה. "מתישהו ההורים הפסיקו לענות לנו, כל אחד בזמן שלו. ניסינו להגיד לעצמנו שאולי אלה בעיות קליטה, כי גם אצלנו לא תמיד הייתה קליטה, וקיווינו. עם אח שלי, שהיה כמה מטרים ממני, המשכתי להיות בקשר. כל כמה דקות בדקנו מי חי. האחים האחרים שלי ניסו להזעיק את מי שאפשר, התקשרו לבתי חולים, ניסו להבין מה קורה. ככה היינו בערך 11 שעות, עד שחילצו אותנו בסביבות חמש וחצי אחר הצהריים".
המחבלים לא הגיעו אליכם?
"לא. בניר עוז היו שישה בתים שלא נכנסו אליהם, והדירה שלי הייתה אחד מהם. הייתי בשורה של ארבע דירות של צעירים. אני הייתי בקצה אחד, חברה אחרת בקצה השני, ובשתי הדירות האמצעיות לא היה אף אחד. שתי הדירות האלה נשרפו לגמרי והיו שחורות לחלוטין, ואלינו לא נכנסו. אולי הם הניחו שגם הדירה שלנו תישרף, או שפשוט לא היה שום סימן שיש מישהו בפנים. התריסים היו מוגפים. גם אצל אח שלי לא ברור בדיוק מה קרה. כשהגיעו לחלץ אותו, הדלת הייתה פתוחה, למרות שבבוקר היא הייתה נעולה, כך שכנראה מחבלים נכנסו ויצאו. הוא פשוט לא פגש אותם.
"כל הזמן שמענו יריות, צעקות בערבית ודפיקות על מכלי גז, והיו הפסקות חשמל. היו גם רגעים של שקט, וזה היה אולי אפילו יותר מפחיד. אלה היו שעות ארוכות מאוד של ניסיונות להזעיק עזרה, בלי להבין איפה הצבא ומתי מישהו יבוא. בדיעבד אנחנו יודעים שבניר עוז כמעט לא היה קרב, חוץ מזה של כיתת הכוננות. הצבא הגיע אחרי שהמחבלים כבר יצאו מהקיבוץ".
מהדירה הנעולה אל חוסר הוודאות
אחרי החילוץ העבירו אותה תחילה לדירה סמוכה, שם פגשה את אחיה, ומשם לחמ"ל של הקיבוץ. "שם ראיתי את כולם. אנשים מפויחים, בפיג'מות, פצועים, והמון אנשים שחסרו. הכול התחיל בשש וחצי בבוקר, ובשלב הזה כבר עבר כמעט יום שלם. עדיין לא ראינו את השכנים של ההורים, אז קיווינו שאולי עוד לא סרקו את האזור שלהם, שאולי עוד לא הגיעו לשם", תיארה.
בהמשך הועברו התושבים ללינה בגן ילדים בקיבוץ, ושם פגשו גם את שכני ההורים. "שאלנו אותם מה הם יודעים, והם אמרו ששאלו את החיילים ושבבית ראו רק את הכלב שלנו. ככה העברנו את הלילה, בחוסר ודאות. לא ידענו איפה ההורים, מה קרה להם. לא ידענו כלום".
גם הבוקר שאחרי לא הביא איתו הרבה תשובות. "עשינו רשימה של דברים שהיה צריך לקחת: ארנקים, דרכונים, דברים חשובים. הלכנו קודם לדירות ואז לבית של ההורים, עם חייל". בחוץ כבר היה קשה לזהות את הקיבוץ שהכירה. "היה עשן באוויר, ריח של שרוף, ריח של צבע שרוף בגלל שנירלט נפגע. נכנסנו לבית והתחלנו לחפש את הדברים שכתבנו לעצמנו, אבל כמעט לא נשאר כלום. הבית היה הרוס לגמרי. הוא לא נשרף, תודה לאל, אבל כמעט לא ראו רצפה מרוב בלגן. גנבו המון. החייל שסרק את הבית אמר לנו שהכלב שלנו מת על המיטה. זה היה בחדר שלי, כי עוד הייתי בשלבי מעבר. נפרדנו ממנו, ובסוף יצאנו כמעט בלי שום דבר מהרשימה".
נכנסנו לבית והתחלנו לחפש דברים שכתבנו לעצמנו, אבל כמעט לא נשאר כלום. הבית היה הרוס לגמרי. הוא לא נשרף, תודה לאל, אבל כמעט לא ראו רצפה מרוב בלגן. גנבו המון. החייל שסרק את הבית אמר לנו שהכלב שלנו מת על המיטה
אחר הצהריים של 8 באוקטובר עלו התושבים על אוטובוסים לאילת. "נפרדנו מהקיבוץ מבלי לדעת מתי אראה שוב את הבית".
בשלב הזה כבר הבנתם מה קרה להורים?
"שום דבר. בניר עוז אחד מכל ארבעה נחטף או נרצח, וכולם היו באותה סיטואציה של חוסר ודאות. בקבוצה של הקהילה כתבו לאורך היום על מחבלים פה ומחבלים שם, שמישהו נחטף, שמישהו נרצח, שבתים נשרפו. היו דברים שכבר התחילו להתבהר, אבל רוב מה שקרה עדיין היה לוט בערפל. פשוט לא ידעת איפה האנשים שלך ומה קרה להם. הכול היה כל כך סוריאליסטי. מבחינתנו ההורים פשוט הוגדרו נעדרים. לא רציתי להגדיר אותם אחרת.
"בערך עשרה ימים אחרי אמרו לנו שהם הוגדרו חטופים לפי איכון הטלפונים שלהם ברצועה. גם זה לא נתן לנו ודאות, כי הכרתי אנשים שהטלפון שלהם היה בעזה והם עצמם בכלל היו בארץ. וממש כמה ימים אחרי הדבר הזה הודיעו לנו שמצאו את הגופה של אבא בשדות שבין הקיבוץ לגבול".
איך הגבת?
"נשברתי. פשוט התפרקתי. לא באמת הבנתי מה הולך פה, באיזה עולם אני נמצאת, ופשוט בכיתי המון. הייתי אז באילת, והודיעו לנו על אבא בנפרד, כי כל אחד מאיתנו היה במקום אחר. אחר כך התאחדנו שם, וכמה ימים אחרי הייתה הלוויה. את הטקס עשינו בקיבוץ בערבה, והקבורה עצמה הייתה בניר עוז, עם מספר מאוד מצומצם של אנשים. כל הדבר הזה היה נורא סוריאליסטי, ובתוך כל זה עדיין לא ידענו מה קרה לאמא".
במקרה של אמה, מיה, חוסר הוודאות נמשך הרבה יותר זמן. ההודעה האחרונה ממנה נשלחה קצת לפני עשר בבוקר, ומאותו רגע לא היה למשפחה מושג מה עלה בגורלה. רק בנובמבר צץ קצה חוט כמעט מקרי: מישהו נזכר שבגן הילדים שבו שהתה הותקנו מצלמות אבטחה. "ראינו שהיא נחטפה משם. ידענו שהיא פצועה וצריכה טיפול, אבל לא ידענו מה קרה אחר כך, אם מישהו טיפל בה, אם היא שרדה. לא ידענו כלום".
אלה היו ימי עסקת החטופים הראשונה, וכל רשימה חדשה הביאה איתה עוד סיבוב של תקווה ופחד. "כל יום חיכית לראות אם הבן אדם שלך נמצא ברשימה, ואז עבר עוד יום והיא לא הייתה שם, ועוד יום והיא לא הייתה שם, ואז הודיעו לנו שאמא נרצחה ושהגופה שלה נמצאת בשבי חמאס". גם הפעם לא הייתה למשפחה אפשרות להיפרד כמקובל. "עשינו שבעה בלי גופה, בלי קבורה. זה היה בסוף נובמבר, תחילת דצמבר. הכול היה פשוט לא נתפס".
הדבר הכי פרקטי שיש
אחרי כל זה נותר, איכשהו, לבנות את החיים מחדש. כמה שבועות לפני 7 באוקטובר גורן בכלל הייתה במקום אחר בחיים. היא רק התחילה שנת שירות ונכנסה לשגרה חדשה. בחודשים שאחרי ניסתה, לאט ובזהירות, למצוא את הדרך חזרה למה שהתחילה. "הייתי מגיעה מדי פעם לראות חברים מהקומונה, לפעמים ליום, לפעמים לכמה ימים, אפילו עוד לפני שידעתי מה קרה לאמא. בסופו של דבר חזרתי בינואר לפעילות ולהדרכה, וזה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות לעצמי", אמרה. "החניכים שלי היו הכול בשבילי. הם נתנו לי המון משמעות למה שעשיתי. סיפרתי להם על כל מה שקרה, ולאט לאט התחלתי להבין שיש גם ערך למה שיש לי לספר, למה שאני יכולה להעביר הלאה".
החניכים שלי היו הכול בשבילי. הם נתנו לי המון משמעות למה שעשיתי. סיפרתי להם על כל מה שקרה, ולאט לאט התחלתי להבין שיש גם ערך למה שיש לי לספר, למה שאני יכולה להעביר הלאה
בנובמבר 2024 הגיעה העת להתגייס לצה"ל, וגורן התלבטה. עוד לפני 7 באוקטובר היא הייתה מיועדת למסלול פרמדיקים, שאליו כיוונה מראש. אבל אחרי כל מה שעברה, התוכנית הזאת כבר לא הייתה מובנת מאליה. כעת נאלצה לשאול את עצמה לא רק מה היא רוצה לעשות בצבא, אלא גם למה היא בכלל מסוגלת.
"הייתי נורא צריכה להקשיב לעצמי ולהבין מה אני יכולה ומה לא יכולה לעשות בתקופה ההיא. ויתרתי על פרמדיקים וחתמתי על מסלול נח"ל עם החברים משנת השירות. באותו שלב הייתי פשוט צריכה קרקע יציבה, והם היו הבית והמשפחה שלי. אבל לקראת הגיוס הבנתי שאני רוצה לחזור למה שעניין אותי מלכתחילה", הסבירה.
כיום היא מפקדת בבית הספר למקצועות הרפואה של צה"ל (בה"ד 10) ומכשירה חובשים. "אני שמחה שהגעתי לזה בסוף, כי מבחינתי אין הרבה דברים חשובים יותר מללמד אנשים איך להציל חיים. התפקיד הזה משלב שני דברים שאני מאוד אוהבת: הדרכה ופיקוד, והיכולת לתת לאנשים כלים שיום אחד באמת יכולים לעשות את ההבדל".
בהדרגה נכנס להדרכה גם הסיפור האישי שלה. "בהתחלה היה לי חשוב לספר כדי שיזכרו את ההורים שלי, אבל ככל שסיפרתי יותר, הבנתי שאנשים לוקחים מזה גם דברים לחיים שלהם. בקורס החובשים שלי סיפרתי לחברים את הסיפור ולקחתי אותם לסיור בניר עוז, והתגובות שקיבלתי גרמו לי להבין שיש לי עוד משהו לתת מעבר להכשרה המקצועית", תיארה.
"אני לא באה ללמד אנשים איך להתמודד. אני פשוט משתפת במה שאני עברתי, במה שעזר לי לבחור להמשיך, לחיות, לעשות דברים שטובים לי וגם לאחרים, ובמקביל אני מלמדת אותם את הדבר הכי פרקטי שיש: איך להציל בן אדם. בטח במציאות שאנחנו חיים בה היום, אני מרגישה שיש לזה משמעות מאוד גדולה".
השמיים, האוויר והשקיעה
גורן נולדה וגדלה בניר עוז, ובמשך 18 שנה המילה "בית" לא דרשה ממנה שום מחשבה מיוחדת. היום היא חיה במקום אחר, ומדי פעם חוזרת אל המקום שבו עברו עליה כל שנות הילדות והנעורים. למרות כל מה שקרה שם באותו בוקר, על דבר אחד אין אצלה ויכוח: ניר עוז עדיין בית. יום אחד, נורא ככל שיהיה, לא מספיק כדי למחוק חיים שלמים.
"אני עדיין מפונה בקריית גת", אמרה. "התחילו לחזור לקיבוץ, ויש את שכונת החלוץ, שכבר נמצאים בה לא מעט אנשים, אבל הקיבוץ לא מאוכלס לגמרי. הוא עדיין בשלבי פירוק ובנייה. בפעם הראשונה חזרתי רק יום לפני ההלוויה של אמא שלי, כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר. מאז הגעתי כדי לארוז את הדירה שלי ואת הבית של ההורים, ומדי פעם גם סתם לבקר. לא מזמן עשינו שם ארוחת שישי".
איך התחושות?
"אני אוהבת לבוא לשם. עם כל מה שהמקום הזה עבר, הכול קרה ביום אחד, אבל היו לי גם 18 שנים לפני כן. זה אפילו משמח אותי להגיע".
אולי אפשר לקרוא לזה חזרה מהוססת לשגרה, אלא שהשגרה של היום רחוקה מאוד מזו של אז. עבור ישראלים רבים שלא חוו את 7 באוקטובר ממש מול העיניים, התאריך חוזר פעם בשנה בעוצמה מרוכזת, עם הטקסים, הכתבות והזיכרונות. אצל גורן הוא לא באמת צריך לחזור. מבחינתה, האובדן נמצא שם גם בשאר 364 הימים.
"יש משמעות לתאריך הזה, אבל היא יותר עבור אנשים שלא חיים את זה כל הזמן", אמרה. "אני חיה את האובדן שלי כל יום. יש ימים שהוא נוכח יותר ויש ימים שהוא רגוע יותר, אבל הוא תמיד שם, יחד עם כל מה שנלווה אליו. ברור שב-7 באוקטובר זה עולה יותר, יש טקסים ופתאום מדברים על הדברים הרבה יותר, אבל מבחינתי אין באמת הבדל בין היום הזה לבין יום אחר. גם עכשיו, כשאני מדברת איתך, אני עדיין בתוך אותה סיטואציה. ההבדל הוא בעיקר במה שאני בוחרת לעשות איתה".
את הסיפור שלה היא מספרת בהזדמנויות רבות. "אנשים עדיין מתעניינים, מקשיבים ורוצים לדעת כמה שיותר", אמרה. "גם בתוך הקהילה זה נמצא כל הזמן. יש כל מיני פרויקטים ויוזמות שמנציחים את האנשים שאיבדנו, וזה מורגש בצורה נעימה כזאת".
אני חיה את האובדן שלי כל יום. יש ימים שהוא נוכח יותר ויש ימים שהוא רגוע יותר, אבל הוא תמיד שם, יחד עם כל מה שנלווה אליו
בינתיים היא מתכוננת לפרקים הבאים בחייה. האם תחזור לגור בניר עוז? היא עצמה עוד לא יודעת, וממילא מדובר בגיל שמתאפיין בלא מעט אי-ודאות. "אנחנו עדיין בתוך המלחמה, ולי עצמי לא ברור מה עומד לקרות ואיך זה עומד להסתיים, גם פיזית וגם מבחינת הביטחון האישי שלי. אני גם בתקופה בחיים שבה הכול עוד פתוח: אני בצבא, בטח אטוס מתישהו, יהיו לימודים. מבחינה רגשית לפחות אני רוצה לבחון את זה, לראות איך אני מרגישה שם", אמרה. "קרו שם המון דברים, אבל כשאני נכנסת לשם ורואה את השמיים, מריחה את האוויר ורואה את השקיעה, זה עדיין מרגיש לי כמו הבית שלי. את התחושה הזאת עוד לא הרגשתי בשום מקום אחר".