בית דין קבע: גבר שהורשע בפגיעה מינית בקטינות חייב לתת גט לאשתו
בדיון בבית הדין הרבני, בעקבות תביעת האישה לגירושים, נקבע כי הבעל מחויב לתת לה גט – ואם לא יעשה זאת יוחלט להורות על החמרת תנאי מאסרו. הגבר מרצה עונש מאסר של 11 שנים בעקבות הרשעה באינוס קטינה, במעשים מגונים אחרים כלפיה וכלפי שתי קטינות בנות משפחה, ובאלימות כלפי ילדיו
בית הדין הרבני האזורי בירושלים חייב גבר לתת גט לאשתו, לאחר שהורשע בפגיעה מינית בקטינות. בעקבות הרשעתו שוהה הבעל במאסר ממושך. כתב האישום נגד הבעל פירט מעשים חמורים של אינוס קטינה, מעשים מגונים אחרים כלפיה וכלפי שתי קטינות בנות משפחה, וכן אלימות כלפי ילדיו. הוא הודה במעשים הפליליים ונגזרו עליו 11 שנות מאסר, נוסף על הוראות נוספות המוזכרות בפסק הדין.
הרכב בית הדין, בראשות אב בית הדין הרב אוריאל לביא ובהשתתפות הדיינים הרב דוד מלכא והרב חיים וידאל, דן בתביעת האישה לגירושים ולתשלום כספי כתובתה בסך 26 אלף דולר. בני הזוג נישאו לפני כ-15 שנה ונולדו להם שלושה בנים.
בבחינת ההשלכות המשפטיות וההלכתיות של המצב, קבעו הדיינים כי "נסיבות אלו, שהבעל נכלא עקב מעשיו הבעייתיים, מביאות למסקנה שניתן לחייבו בגירושין ואף לכופו בגירושין". בית הדין ביסס את פסיקתו על פוסקים מרכזיים. כך למשל הובאו דבריו של ה"בית מאיר" (סימן יד), רבי מאיר פוזנר, שפסק כי בעל אסיר נידון כמורד בשל מעשיו הרעים, וכאשר האישה אינה זוכה למזונות או לעונה (יחסי מין) ממנו, "דהוה (שהיה) דינה כמונע כל ענייני אישות, ואף לא באונס ממנו אלא בפשיעתו מכוח דרכו הרעה, ודאי שהיה מן הדין לכופו אף בשוטים". בית הדין הבהיר כי אין לקבל את הטענה שהבעל אנוס בשל עצם מאסרו, שכן "הבעל נידון כמי שפשע והביא זאת על עצמו, ודינו כמורד, אף כשתקופת המאסר קצובה".
כמו כן, התייחס פסק הדין לשאלה האם תשלום מזונות מטעם המוסד לביטוח לאומי עשוי לפטור את הבעל מחובת הגירושים, בדומה לסוגיות הלכתיות שונות. על כך פסק בית הדין בנחרצות: "הדבר ברור שאם האישה ניזונת מהביטוח הלאומי, אין בכך להציל את הבעל מכפיית הגירושין, מאחר שהביטוח הלאומי אינו שלוחו של הבעל לפרנס את האישה, המוסד לביטוח לאומי אינו פועל על פי הוראות הבעל, אלא על פי חוק הקובע סיוע לנזקקים הנמצאים במצב סוציאלי קשה. דינה כאישה הניזונת מהצדקה ולא מבעלה". בהשוואה זו, בית הדין הסתמך על דברי ה"בית מאיר" והדגיש שאין לראות בגופים סוציאליים משום שלוחים של הבעל.
סוגיה נוספת שנדונה בפסק הדין היא האפשרות לקיום התייחדות בין בני הזוג בין חומות הכלא. בית הדין ציין את הכללים והנהלים של נציבות שב"ס, על "אסיר או עצור בגין עבירות במשפחה עם קורבן העבירה ובלבד שניתנה התייחסות של ועדת אלמ"ב (אלימות במשפחה) ו/או ועדת גילוי עריות על פי ההקשר". מעבר לעובדה שהנתבע לא הציג אסמכתא רלוונטית המזכה אותו בכך, הדיינים קבעו כי גם אילו היה מתקבל אישור כזה, "בדרך זו של התייחדות בכלא אחת לחודש, ההתייחדות כרוכה בהיעדר פרטיות בעת שהאישה מגיעה לכלא וכל הגורמים המופקדים על הסדרת ההתייחדות נחשפים למטרת הגעתה, דבר המנוגד בתכלית לחובתו של הבעל לקיים את היחסים עם אשתו בדרך צנועה ודיסקרטית, ולא בדרך המסבה לאישה ביזוי".
לנוכח כל האמור, ולאחר דחיית טענות ההגנה של הנתבע והיעדר הגשת סיכומים מטעמו במועד שנקבע, הגיעו הדיינים למסקנה נחרצת. בפסיקתם הסופית הבהירו כי "על פי דין ניתן לפסוק לכפות את הבעל בגירושין, לרבות באמצעות החמרת תנאי מאסרו עד שייתן גט". עם זאת, בשלב הנוכחי בחרו הדיינים לנקוט צעד מדורג והורו כי "בשלב זה אנו פוסקים לחייב הבעל בגירושין, והצדדים מוזמנים לדיון שנועד לסידור הגט בלבד". לצד זאת, הוסיפו הדיינים התראה ברורה: "ככל שבדיון הקרוב הקבוע לא יינתן הגט כמתחייב, יוחלט להורות על החמרת תנאי מאסרו עד שייתן גט".