הבמאית שמנציחה סיפורים של שורדי שואה דרך אנימציה
שרון פאיס נחשפה למאות סיפורים של שורדי שואה במסגרת עבודתה כצלמת עדויות עבור "יד ושם". מהרצון לתווך את הזיכרון לדור הצעיר נולד מיזם הקולנוע העצמאי שלה, "חפצים של הלב" – סדרת סרטי דוקו-אנימציה קצרים, שכל אחד מהם מתמקד בחפץ משמעותי אחר של שורד, מתיבת נגינה ועד בובה: "החפצים האלה שרדו את התופת כדי שאנחנו נמשיך לספר"
כששרון פאיס התיישבה מול מאות שורדי שואה במסגרת עבודתה כצלמת עדויות עבור "יד ושם", היא לא רק תיעדה שמות, מקומות ותאריכים; היא הקשיבה לעומק הפרטים הקטנים, למבט בעיניים ולחפצים שנאחזו בהם לאורך שנות האימה. עם ניסיון של יותר משלושה עשורים כבמאית, צלמת ועורכת, פאיס הבינה שהאתגר האמיתי כיום הוא כבר לא רק לתעד את הדור ההולך ומתמעט, אלא לפצח את השפה החזותית שתגרום לדור המסכים לעצור, להקשיב ולהרגיש.
המרוץ לזכור ולא לשכוח הגיע לנקודת הכרעה, ושמיעת העדויות ממקור ראשון מגיעה בימים אלה לישורת האחרונה. מתוך התובנה הזו נולד המיזם הקולנועי העצמאי שלה, "חפצים של הלב" (Pieces of the Heart) – סדרת סרטי דוקו-אנימציה קצרים, כ-5 דקות כל אחד, שמספרת את סיפורי ההישרדות דווקא דרך החפצים שהשאירו אחריהם הניצולים.
המיזם, שזכה לתמיכת פיתוח ראשונית מקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, נמצא כעת בשלבי הפקה מתקדמים. לצורך השלמת האנימציה, הפסקול המקורי ועיצוב הסאונד מתקיים בימים אלה קמפיין גיוס המונים דרך אתר Giveback (לתמיכה לחצו כאן).
"רוב שורדי השואה שאנחנו מתעדים כיום הם באזור גיל 90 – אנשים שהיו ילדים קטנים בזמן המלחמה", אומרת פאיס. "כשאני פוגשת אותם, אני תמיד שואלת למה דווקא עכשיו החליטו להעיד. רבים מהם עונים שהסכימו לבקשת הנכד או הנכדה שלחצו עליהם. לילדים שלהם היה קשה לספר, והם שתקו; הדור השלישי הוא זה שמצליח לרכך את הדרך למתן עדות – מעשה שהוא כשלעצמו צעד קשה מאוד עבור השורדים מבחינה נפשית. אותם נכדים, בני הדור השלישי והרביעי לשואה, הם קהל היעד המרכזי של הפרויקט שלי".
לדבריה, הבחירה באנימציה נולדה מתוך רצון לפצח את המחסום הבין-דורי: "אנימציה היא דרך עוצמתית, רגישה ומקרבת לספר סיפור מורכב וכואב. המטרה היא לא לעשות היסטוריה תאורטית, אלא לייצר חיבור אנושי מיידי. חפץ הוא עוגן פיזי – כשנער רואה חפץ שהיה שייך לילד בגילו לפני שמונים שנה, ושומע את קולו האמיתי של השורד מספר איך החפץ הזה היה הדבר היחיד שנותר לו בעולם – המרחק נמחק בן רגע. בעידן שבו הכחשת השואה מרימה ראש ברחבי העולם, חייבים למצוא שפה ויזואלית ממוקדת, קצרה ומרגשת כדי לגעת בדור הצעיר, ולא רק בישראל".
העיסוק של פאיס בחפצים אינו מקרי: היא מרבה לחקור את מערכות היחסים הרגשיות שבני אדם מפתחים עם פריטים דוממים. "אנחנו נוטים לשייך לחפצים זיכרונות, משמעויות סמליות ורוחניות, ומשמרים את הזיכרון דרך שימור החפץ עצמו", היא מסבירה. "מחקרים פסיכולוגיים מדברים על התקשרות לחפצים כאסטרטגיית התמודדות עם פרידה ואובדן. אנשים דבקים בידיעה האינטואיטיבית שיקירם נותר נוכח בחפץ שהיה קשור אליו, וכך שומרים על קרבה סובייקטיבית אליו. בעיניי, זו דרך מופלאה לא רק להנציח, אלא גם לחנך לערכים של כבוד האדם. אני רואה לפעמים שזורקים ברחוב תכולת בית של קשיש שנפטר, כולל תמונות וחפצים אישיים, וליבי נכמר. אנשים לא מעריכים את החפצים שהיו עולם ומלואו בשביל מישהו, ואין מי שישמר אותם".
החפצים בסדרה אינם מוצגי מוזיאון קרים או מסמכים ארכיוניים ממוסגרים, אלא הפריטים האינטימיים ביותר של השורדים. את חלקם הם נשאו איתם ברגעי האימה: כעוגן לשפיות, הוכחה שהיה פעם בית או הבטחה שקטה שעוד נותרה אהבה בעולם. כיום, כשהם מונחים במגירות, בקופסאות או באלבומים משפחתיים, המיזם של פאיס מעיר אותם מחדש.
התלתל של הבן והתמונה שנהפכה ל"מזוזה"
כל פרק בסדרת התעודה יזכה לסגנון ויזואלי ייחודי ויציג סיפור יוצא דופן של החפץ ושל בעליו. כך למשל התלתל של רומק בן הארבע. כאשר הרמן קופץ' הופרד מאשתו ומבנו הפעוט בגטו קרקוב – פרידה שממנה הם לא שבו – הוא גזר קווצת שיער מראשו של בנו. לאורך שנות התופת באושוויץ, בצעדת המוות ועד ליומו האחרון, נשא עימו הרמן את התלתל. המזכרת הפכה לסמל שקט של אהבה ואבל, ועוברת עד היום במשפחה כחוט מקשר מקודש.
דוגמה נוספת היא תיבת הנגינה של רות: רות גדלה על צליליה של תיבת נגינה משפחתית שעברה בירושה מאם לבת במשפחת כץ. שנים רבות לאחר ששרדה את מחנה ברגן-בלזן, היא שבה אל בית ילדותה בהולנד, נקשה על דלת השכנים ודרשה לקבל בחזרה את התיבה שנלקחה – ויחד איתה את צלילי ילדותה האבודה.
פרק אחר יספר על התמונה שנהפכה ל"מזוזה" של פאבל: שלושה ימים בלבד לאחר חתונתו, גורש פאבל פיסק לאושוויץ. הוא הבריח את תמונתה של הכלה הטרייה, אנני, בתוך פיו, ומאוחר יותר הטמין אותה בגרב. התמונה שרדה איתו את התופת ושימשה לו כמגן זיכרון בעולם שנועד למחוק אותו. הוא כינה אותה ה"מזוזה" שלו – קשר מקודש לאהבה, לתקווה ולחיים שהיו לפני השואה.
סרט קצר נוסף יתמקד בכף הכסף של הניצול הצעיר ביותר: יוסי חן, שהיה בן חמש בלבד בעת מרד גטו לחווא, נמלט עם משפחתו ועבר שנים של הישרדות ומחבוא ביערות. עם השחרור חזר עם אביו לגטו כדי לחפור ולהוציא בין השאר סט סכו"ם כסף משפחתי שהוסתר באדמה. מכל הסט נותרה כיום רק כף אחת בודדת – עדות חיה וסמל מוחשי לגבורה, להישרדות ולעולם הילדות שחלף.
פרקים אחרים יעסקו במזוודתו של טומי – מזוודה שהתגלתה כקפסולת זמן נדירה, עם אוסף תצלומים משפחתיים שקפאו בזמן, רגע לפני שהחושך ירד על אירופה; ובבובה של מירה, ילדה קטנה שאהבה בובות – עדות אנושית מרגשת שסופה נושא מסר של תקווה, ריפוי והשלמה.
לצד ניסיון עשיר בעריכה ובבימוי, פאיס רותמת גם כלי בינה מלאכותית מתקדמים לעיסוק באנימציה. בעיניה הטכנולוגיה אינה גימיק, אלא מכחול אמנותי חדש שמאפשר לתרגם זיכרון, כאב ותקווה למסך. "הכלים הטכנולוגיים מתפתחים במהירות עצומה והאיכות משתפרת מדי יום", היא אומרת. "זה מאפשר לנו לבנות שפה אמנותית ששומרת על כבוד המקור אבל מדברת אל הצופה העכשווי".
היא מוסיפה ואומרת: "הפרויקט שלי אינסופי, כי יש המון חפצים שמחכים לספר סיפור של שורדי שואה. החלום שלי הוא שהפרויקט יוצב בכל מוזיאון שואה בעולם ויופץ בכל פלטפורמה אפשרית, כדי להגיע לקהל צעיר, וכמובן אשמח שהוא יהיה חלק ממערכת החינוך".
פאיס מרגישה מחויבות להעביר את הזיכרונות הלאה. "אנחנו נמצאים ברגע שבו האחריות עוברת אלינו", היא מסכמת, "אם לא נדע לספר את הסיפור שלהם בשפה שהילדים והנכדים שלנו מבינים ומתחברים אליה, הזיכרון פשוט יתפוגג. החפצים האלה שרדו את התופת כדי שאנחנו נמשיך לספר".