גילתה באמצע החיים שהיא יהודייה: "הוריי פחדו שהשואה תקרה שוב"
היא גדלה באוסטרליה בסביבה נוצרית ובהמשך הפכה לבודהיסטית אדוקה המקורבת לדלאי לאמה, אבל גילוי הסוד המשפחתי שינה הכול. האמנית ברברה היינס עברה מסע רוחני חובק עולם עד שנחתה בירושלים, וכעת עומדת להציג את יצירותיה בפעם הראשונה בתערוכה בארץ: "הבנתי שהמורשת שלי נשללה ממני בגלל היטלר"
במשך כמעט שני עשורים, ברברה היינס הייתה בודהיסטית אדוקה. היא למדה באופן אישי עם הדלאי לאמה, כיהנה בוועדות הרשמיות שלו, ונראה היה שמצאה את מקומה הרוחני בתוך המנזרים של טיבט ובהוטן. לפני כן היא בכלל גדלה באווירה נוצרית בפרוורי סידני, ואת ימי ראשון העבירה בכנסייה המתודיסטית, מבלי לדעת דבר על יהדות.
אלא שמתחת לשכבות השלווה הבודהיסטית והסביבה הנוצרית, תקתקה פצצת זמן גנטית. הוריה, ניצולי שואה שברחו מאימת גרמניה הנאצית, הטמינו עמוק באדמה את זהותם האמיתית – מתוך פחד משתק ש"זה יקרה שוב" – והותירו את בנותיהם באפלה מוחלטת.
רק שנים מאוחר יותר, דרך מסע חיפוש עצמאי ומפתיע של בנה הצעיר, נחשף במלואו הסוד המשפחתי המטלטל ואיתו הגילוי ש-86 מבני משפחתה המורחבת נרצחו בשואה. היינס, אמנית ופילנתרופית, הגיעה להחלטה דרמטית – לא לתת לאדולף היטלר לנצח ולגזול ממנה את עתידה. היא הפכה ליהודייה אורתודוקסית שומרת מצוות.
"לא ידעתי מה זה יהודי"
היא נולדה בשם ברברה פריטשה (Fritzsche). הילדות שלה בפרוורים הצפוניים של סידני, אוסטרליה, נראתה כמו ילדות של משפחה מהגרת טיפוסית אחרי המלחמה. הסביבה הייתה אנגלו-סקסית מובהקת, רחוקה מהמרכזים היהודיים של העיר. השפה המדוברת בבית הייתה גרמנית. בכל יום ראשון בבוקר, נהגו הוריה לשלוח אותה ואת אחותה לכנסייה המתודיסטית הסמוכה. "זה היה עבורם בייביסיטר בחינם לבוקר יום ראשון", היא משחזרת בחיוך, "וזו הייתה הפעילות החברתית שלנו לאותו שבוע".
בבית הספר הציבורי שבו למדה, הקדישו שעה שבועית לחינוך דתי נוצרי. האירוניה הייתה שזה הפך במהרה למקצוע האהוב עליה. היא גמעה בשקיקה את כל הסיפורים המקראיים על אבות האומה וסיפורי התורה, מבלי שיהיה לה מושג קלוש שהיא משננת את ההיסטוריה הפרטית והאישית של משפחתה. באותם ימים, המילה "יהודי" בכלל לא הייתה חלק מעולמה. "לא ידעתי אז מה זה יהודי", היא מודה.
מאחורי המעטפת הנוצרית-ליברלית הזו הסתתר פחד משתק, כזה שעיצב את חייהם של הוריה, ניצולי שואה שנמלטו מגרמניה. אביה, רולף אוטו יוליוס (Rolf Otto Julius) פריטשה, נכלא במהלך המלחמה בשל היותה של אימו יהודייה, ופוטר רשמית מחיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) כ"חצי יהודי". את תעודת הפיטורים הרשמית המשפחה שומרת עד היום. באחד הלילות הוצעדו האסירים מהתא הצר אל היער, והאב הצליח להימלט. בשנות המלחמה הצליחו הוא ובת זוגו, אימהּ של ברברה אורסולה מיכאל (Ursula Micheel), להסתתר.
לאחר מלחמת העולם השנייה, כשאביה הבין שהוא כבר לא מסוגל להביט בעיניהם של גרמנים בני גילו מבלי לתהות מה עשו בזמן המלחמה, הוא החליט לארוז הכול ולעבור לקצה השני של העולם. ההחלטה להעלים לחלוטין את הזהות היהודית, לא לספר דבר לילדות שנולדו ולגדל אותן בסביבה נוצרית, נבעה כולה מאימה קיומית. "הם פשוט פחדו שזה יקרה שוב", מסבירה היינס.
סבתא נשברה וחשפה את הסוד
הרמזים הראשונים על מורשתה האמיתית של היינס החלו לצוץ כעבור שנים, כשהגיעה לאוניברסיטת סידני. מבלי לתכנן, מצאה את עצמה ברברה מוקפת בחברים יהודים. באחד הימים, הביאה אותה חברתה הטובה לביקור בית. שנים מאוחר יותר סיפרה לה אותה חברה איך אביה הביט בברברה, פנה לבתו ואמר לה ביידיש: "יש לה ראש יהודי". הם זיהו את מה שברברה עצמה עדיין לא ידעה.
גם השפה שדוברה בבית המשפחה נשאה איתה עקבות של זהות מודחקת. היינס נזכרת כיצד המורה לגרמנית בבית הספר העירה שחלק מהמילים והביטויים שהיא משתמשת בהם פשוט אינם קיימים בשפה הגרמנית. כשחזרה הביתה וסיפרה זאת לאימה, פטרה זאת האם בקלות: "אה, מאיפה שאני באה בסקסוניה זה פשוט מבטא, ניב מקומי". בדיעבד, התברר שאלו היו ביטויים מובהקים ביידיש, חלק משיח משפחתי עתיק ששרד את המחיקה.
המפנה הראשון התרחש לאחר שהיא סיימה את לימודיה האקדמיים והחליטה לנסוע לגרמניה, כדי למצוא את שורשיה ולפגוש את המשפחה המורחבת. רגע לפני שעזבה את אוסטרליה, החליט אביה לשתף אותה במידע שבני הדודים שלה עשויים לחשוף בפניה. הוא סיפר לה שאימו, סבתה, הייתה יהודייה, וסיפר לה בפעם הראשונה את סיפור מאסרו ופיטוריו מהצבא הגרמני. עם זאת, אמא שלה המשיכה לשמור על שתיקה מוחלטת. המידע הזה, למרות היותו מטלטל, נותר באותו שלב כפרט היסטורי יבש. היינס לא קישרה אותו לעצמה, הניחה אותו בצד והמשיכה בחייה.
בהמשך פגשה ברברה את בעלה המנוח, ג'רלד, איש עסקים ואיל נדל"ן. השניים נישאו ועברו להתגורר בטקסס, שם נולדו להם שני ילדים. בהמשך, מתוך רצון להעניק לילדים חינוך אירופי, העתיקה המשפחה את מגוריה ללונדון. לאורך כל השנים האלה, המסע הרוחני של היינס לקח אותה דווקא למזרח הרחוק. היא החלה לתרגל יוגה ובסופו של דבר מצאה את מקומה בבודהיזם.
במשך כעשרים שנה הייתה בודהיסטית אדוקה. היא השתתפה בריטריטים ברחבי העולם, נסעה לבהוטן ולטיבט, למדה אצל הדלאי לאמה ואף כיהנה כאחת מחברות הוועד הרשמיות בארגוניו. את ילדיה גידלה ברוח פתוחה לכל הדתות – בזמן שבבית הספר בלונדון הם למדו נצרות, ברברה לימדה אותם בודהיזם ותרגלה איתם מדיטציה בבית.
אלא שהניצוץ היהודי, שהוסתר בקפידה במשך דורות, סירב לדעוך, והוא התפרץ דווקא אצל בנה הצעיר, טרבור. כנער חובב ספרים ישנים והיסטוריה, החל טרבור לחקור באופן עצמאי את שורשי הנצרות. באחד הימים הוא חזר הביתה והודיע לאימו שהוא מוצא יותר מדי סתירות בדת הנוצרית, ושהוא מאמין שהאמת נמצאת במקור – ביהדות. "הוא אמר לי שהוא רוצה להפוך ליהודי", מספרת היינס, "ולי זה היה בסדר, כל עוד יש לו חיבור לאלוהים".
הסיפור קיבל תפנית דרמטית כשטרבור התקשר לסבתו באוסטרליה כדי לספר לה על החלטתו. אז, כשהיא כבר בת 80, נשברה הסבתא וחשפה את האמת המלאה שלא סופרה מעולם: לא רק סבתו של האב הייתה יהודייה, אלא גם אימה וסבתה של האם היו יהודיות לכל דבר. המשפחה שרדה רק הודות להמרת דת פיקטיבית, זיוף מסמכים והצבת צלבים על כל פריט בבית. הבן טרבור ניתק את השיחה, הביט באימו ואמר לה את המשפט ששינה את חייה: "אמא, זה אומר שאת בעצם יהודייה".
הניצוץ היהודי שהתפוצץ
היינס מתארת את התופעה הזו באמצעות המושג המוכר בחב"ד כ"פינטעלע ייד" – הנקודה היהודית, או הניצוץ היהודי. "רב מחב"ד הסביר לי פעם שזה הניצוץ של אברהם, וזה עניין גנטי שנמצא בתוך כל יהודי כמו פצצת זמן. זה יושב בתוכך בשקט, ויום אחד – בום, זה מתפוצץ ונדלק", אומרת היינס. מבחינתה, הפיצוץ הזה התרחש ברגע אחד שבו עלתה לחדרו של בנה וראתה אותו עטוף כולו בתפילין. "לא ידעתי אז מה זה, חשבתי שמדובר באיזו כת מטורפת", היא נזכרת – אך הבהלה הראשונית הפכה במהרה למסע למידה אינטנסיבי. כדי שלבנה יהיה נוח לאכול בבית, היא החלה ללמוד לעומק את הלכות הכשרות, ומשם הדרך ללמידת הדת היהודית כולה הייתה קצרה.
במקביל, אחותה החלה לחקור את אילן היוחסין המשפחתי וגילתה נתון מצמרר: לפחות 86 מבני המשפחה המורחבת שלהן נרצחו בשואה. המידע הזה הוליד בברברה זעזוע עמוק, אך גם כוח החלטה אדיר. "הבנתי שהמורשת שלי נשללה ממני בגלל אדולף היטלר. שאלתי את עצמי – האם אני הולכת לתת לדיקטטור מטורף, לאנטישמי הזה, לקבוע את העתיד שלי, את החיים שלי ואת הירושה שלי? האם אתן לו לקחת גם את זה, נוסף על כל בני המשפחה שנרצחו?"
מאותו רגע, היינס לא הביטה לאחור. היא השאירה מאחוריה את הגלימות הבודהיסטיות ואת הריטריטים במזרח, וחיבקה את היהדות האורתודוקסית במלואה. כעת היא יהודייה שומרת מצוות, כולל כשרות ושבת. בעלה ג'רלד אומנם נשאר אגנוסטי, אבל תמך בה והתרגל לאכול ארוחות שבת משפחתיות בבית במקום לצאת. בלילות שבת, כשרצתה להתארח בבתים קרובים, הוא היה נוסע לאט במכונית ברחוב המקביל אליה, כדי להאיר לה עם הפנסים את הדרך החשוכה שבה צעדה.
החזרה לשורשים סחפה את המשפחה כולה בסגירת מעגל יוצאת דופן. כל ילדיה של היינס נשואים לבני זוג מתוך הקהילה היהודית והישראלית, ומקיימים חיים יהודיים. לאחר שבעלה ג'רלד הלך לעולמו, החליטה היינס לעשות את הצעד המתבקש הבא במסע שלה. היא מכרה את הבית בטקסס, עזבה את ארצות הברית ועלתה באופן רשמי לישראל. היא רכשה דירה בבית טמפלרי עתיק בלב המושבה הגרמנית בירושלים, סמוך לרחוב עמק רפאים, ועיצבה אותה בסגנון מרוקאי חם.
בירושלים היא מצאה גם התחלה חדשה. לפני ארבעה חודשים בלבד נישאה מחדש, לבן זוגה, חוקר היהדות הרב ד"ר נתן אופיר. כשהיא מביטה על החיים בישראל, היא מרגישה שהגיעה בדיוק למקום שבו היא צריכה להיות, למרות האתגרים והמלחמות שחוותה כאן לאחרונה, כאשר אין אפילו ממ"ד בדירתה. "ישראל מלאה באתגרים והכול כאן הולך במאבק, אבל כשאני לא פה – אני רק רוצה לחזור", היא אומרת. "אני אוהבת את החוסן של הישראלים. הם אולי נראים לפעמים כמו יהלומים גולמיים ומחוספסים, אבל אם מישהו צריך עזרה – הם מיד שם. זה 'מענטש' אמיתי. במקום שבו ההורים שלי פחדו פעם להגות את המילה יהודי, אני חיה היום בגאווה עצומה, בלב ירושלים".
לאורך השנים עסקה היינס בציור ובאמנות, ולאחר מספר תערוכות בגלריות בארה"ב, היא תציג בקרוב לראשונה בארץ. בעשרים השנים האחרונות, במקביל להתחזקותה ביהדות, השתנתה גם היצירה שלה – מציורי נופים ופורטרטים קלאסיים במכחול לעיסוק עמוק ברוחניות יהודית, בסיפורי התורה ובאדמת ארץ ישראל, שאותה היא נוהגת לערבב פיזית לתוך צבעי השמן שלה.
בתערוכה מיוחדת שלה שתיפתח ב-15 באוקטובר במוזיאון משה קסטל במעלה אדומים, ותישאר פתוחה עד סוף דצמבר, היא סוגרת מעגל מוחלט. שם, במוזיאון המשקיף על ירושלים, היא מציגה את יצירותיה העמוקות ומרובות השכבות, המנציחות את ענני הכבוד, סולם יעקב והאטמוספרה הרוחנית של הבירה. את כל הכנסותיה של היינס מאמנות היא תורמת לצדקה ולמטרות יהודיות.
איך את מחליטה לאילו מטרות לתרום?
"אני מקבלת המון פניות וממיינת אותן בעצמי. לכל אחד פה יש איזה פרויקט שהוא רוצה לעניין אותי בו", היא צוחקת, "מה שחשוב לי הוא לא רק לתרום את הכסף ולשכוח מזה, אלא ללוות את הפרויקט ולראות איך הוא מתקדם ומגשים את המטרה שלו. אני חושבת שצריך להישאר עם יד על הדופק ולוודא שבאמת משתמשים בכספים בצורה שתואמת את הערכים שלך ואת המטרות שלך. אני בעיקר מחפשת פרויקטים שהמדינה לא תומכת בהם, ואני לא רוצה שהם ייפלו בין הכיסאות".