אתגר אחרי החגים: מה עושים כשהקו נפרץ והמעגל מצטמצם?
איך משלבים בין מעגל השנה המסורתי להתקדמות המתמשכת? בין המעגל הערכי והמוסרי לקִדמה המדעית? לקראת הבחירות, קו היושר ומעגל המחויבות הם אלה הראויים לניצחון | טור
הקו והעיגול מצויים במחשבתנו ובסביבתנו בכל פינה. אין כמעט התייחסות למציאות שאינה כוללת לפחות אחד מהם, והם בוודאי חורגים מעיסוק מתמטי מובהק. כדור הארץ עצמו, המכונה כדור, נחשב בעיני רבים בעבר הרחוק לשטוח, כלומר קווי, וגם הכדוריוּת המוכחת שלו כוללת ממד אליפטי כלשהו. העיסוק המעניין יותר בעיניי הוא אופן הסתכלותנו על החיים. האם אנחנו נוטים להדגיש יותר את המהלך הקווי בחיינו או את המהלך המעגלי?
ביטויים כמו "מעגל החיים" או "מעגלי השנה" מקובלים עלינו מאוד, אך גם מוכרים לנו היטב ביטויים כמו "קו החיים" (לפחות בכף ידינו), "קו הגבול", "קו אדום" וכו'. תרבויות שונות עשויות להדגיש את אחד הממדים האלה במידה רבה יותר. ישנן תרבויות שבהן תחושת החזרה המתמדת היא הדומיננטית וישנן תרבויות שבהן הקו השואף קדימה הוא המאפיין הבולט. לדעתי התפיסות האלה משפיעות הן על מצבנו הנפשי והתודעתי והן על האופן שבו אנו מתיחסים בפועל לחיינו האישיים והלאומיים.
התקופה הנוכחית, המכונה "אחרי החגים", מעוררת את ההרהורים האלה ביתר שאת. מדי שנה החל מחודש אלול, ועוד יותר מכך במהלך חודש תשרי מדי שנה, שבים וחוזרים לאותם מועדים מכוננים בלוח השנה העברי, מתחילים לומר "סליחות", קוראים פעמיים בכל יום את פרק תהילים המופלא המתחיל במילים "לדוד השם אורי וישעי", תוקעים בשופר, צמים ביום הדין ושמחים בסוכות חיינו. התחושה היסודית היא של מעגלי זמן ומקום המשיבים אותנו בתום כל שנה ושנה, ואז בתחילת השנה החדשה, לאותן תפילות ולאותם מנהגים. יכול אדם לסבור שתנועתו על פני השנה הייתה מעגלית, כך שכל אירועי השנה שחלפה וכל תקוות השנה שתבוא אינם משנים את אחיזתו במעגל.
אולם ברור שהסתכלות כזאת מחמיצה חלק משמעותי במבט הכולל. לעולם אין אנחנו מגיעים לאותם חגים במצב אישי, לאומי ותודעתי זהים. התודעה האנושית, מפלאי הבריאה, היא המקרינה בתוכנו את המציאות באופן משתנה, זורם ופעיל. חיינו הם גם התנהלות של קו הולך ונמשך, וייתכן מאוד שבדומה לתנועת רכבות, גם אנחנו צפויים להחליף קווי תחבורת חיים. כלומר, לא רק הקו היסודי מתפתח ללא הרף, אלא גם האפשרות של החלפת קווים.
די אם נזכיר דוגמה לאומית ודוגמה אישית. האם הקמת מדינת ישראל יכולה להתפרש רק כתנועה נמשכת על אותו קו? נדמה שמהפכה לאומית (בטריטוריה, בשפה, במושגים) דרמטית כזאת היא שילוב מורכב ביותר: מבחינה מעגלית שבנו לארצנו ולמולדתנו, למקום שבו התהלכו אבותינו; מבחינה קווית המשכנו את הקו של הערגה והגעגוע לציון; ומבחינת "החלפת הקו" עברנו מחיי גולה לחיי ריבונות ועצמאות.
כך גם תיתכן דוגמה בחיים האישיים. גבר ואישה המקימים בית בישראל הם ללא ספק חלק מתמצית המעגל הבין-דורי, ועם זאת הם פונים בתנועה ברוכה של התפתחות והתקדמות לעבר שלב דרמטי וחגיגי בחייהם. מעבר לכך נדמה שגם הם בחייהם האישיים מחליפים את קו "הרכבת" של חייהם, ועומדים מעתה לרדת ולעלות בתחנות שונות לגמרי מבחינת תודעתם וחישוביהם. דבר דומה צפוי לקרות להם כשיזכו לילדים.
ייתכן שההסתכלות בדגש מעגלי על חיינו מגוננת יותר: אפשר לחוש שגם כשנקודת ההווה קשה, אנחנו צפויים להגיע ממילא לנקודה נוחה יותר במעגל. עם זאת, לעיתים ההסתכלות הזאת פחות מעודדת. החריגה מהמעגל נראית דמיונית גם כאשר עורגים אליה. התחושה שכל מה שראינו כבר ממילא היה אולי מרגיעה, אבל גם עלולה לייאש. במידה מסוימת היא מבטאת את התחושה השונה בין מי שמאמין בבריאת העולם ובין מי שצועד בעקבות התפיסה של עולם קדמון, שאין בו שינוי.
כך גם ההסתכלות הקווית בעייתית במקרה שהיא משתלטת לבדה על חיינו: ישנן התפתחויות מסוכנות אף בדברים היפים ביותר כמו התפתחות המדע. הקו חייב לשמור לעצמו לא רק את התנועה, אלא גם את יסודות המעגל הערכי והמוסרי. הקו צריך לשאוף להמשך מסוים שלו, ולא להמשך סתמי המתאפיין בכוחנות. המעגל יכול לצרף רכות מסוימת, והקו נחרצות מידתית.
לעיתים במעגל מיטיבים יותר לראות זה את זה, ולעיתים השעות והמילים רחוקות מאוד כמו בין יבשות נפרדות. בקו עלולים לשכוח את האחרונים ולאפשר למנהיגים העומדים בראש להסיר כל רסן ולהתנער מהם.
"אחרי החגים" היא תקופה חיונית לבחינה אישית ולאומית לגבי הקווים והמעגלים שבחיינו. עתה מצטרפות לכך הבחירות הקרובות לכנסת ישראל. הקווים נפרצים, גם מתוך גחמות שונות וגם מתוך כוונה ברורה לערפל אותם. המעגלים מצטמצמים בין תומכים ומתנגדים על פי דעות ונטיות לב. קו היושר ומעגל המחויבות הם אלה הראויים לניצחון.
המשורר מירון ח. איזקסון הוא פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן